הנרי ה-3, כקתולי אדוק, קיווה לצאת למסע הצלב השביעי. אבל לואי מלך צרפת הקדים אותו בצאתו לארץ הקודש ב-1250, והאיבה בין השניים לא איפשרה להם להילחם שכם אל שכם. בינתיים החל המרד בגסקוניה, ודיכוי המרד עלה כ-200,000 פאונד, סכום אדיר שהנרי נאלץ לגייס בין היתר כחוב אישי לאחיו ריצ'ארד ולמשפחת לוסיניאן. עם קופה ריקה וחובות שמנים, הנרי נאלץ לוותר על חלום מסע הצלב. מצד שני הוא שמח לקפוץ ראש לתוך התסבוכת הסיציליאנית.
ב-1250 נפטר פרידריך ה-2, מלך סיציליה וקיסר האימפריה
הרומית הקדושה. הכס הקדוש והאימפריה הרומית הקדושה היו מסוכסכים מזה שנים ארוכות,
והאפיפיור אינוקנטיוס ה-4 התחלחל מהאפשרות שיורשו של פרידריך ישלוט גם בסיציליה. הוא
הציע את השלטון שם לאדמונד, בנו השני של מלך אנגליה, תחת שני תנאים: האנגלים יכבשו
את סיציליה מידי האימפריה, וישלמו 135,000 מארק לכס הקדוש.
העסקה נרקמה מאחורי הקלעים ע"י אנשי סאבוי בחצרו של
הנרי, והמלך לא ראה צורך לשתף את האצולה האנגלית בהחלטה או בפרטי העסקה. הדבר ודאי
לא קנה לו נקודות זכות לכשנודעו הדברים.
בחזית אחרת, אחיו של המלך, ריצ'ארד מקורנוול, פיזר כספים
רבים בגרמניה והפעיל את הקשרים של גיסתו, המלכה אלינור מפרובאנס, והצליח להיבחר
ב-1256 להיות "מלך הרומאים", תואר שניתן בדרך כלל לקיסר הבא.
בינתיים הנרי הזניח את הנעשה בחצר האחורית שלו. לואלין מנהיג
הוולשים נפטר ב-1240, ובנו ויורשו דאפיד Dafydd המשיך את דרכו ואת מדיניות השקט התעשייתי עד
מותו שלו ב-1246 ללא יורש ברור. קרבות הירושה בקרב הוולשים איפשרו לאנגלים לכבוש
נתחים גדולים מוויילס ללא התנגדות של ממש, וכוחו של הכתר הורגש היטב במחוזות
הגובלים בוויילס.
ואז, כמיטב המסורת הנרי איבד את המעט שהצליח לקחת. אחיינו
של דאפיד, לואלין ה-2, הצליח לאחד את כל השבטים הוולשים תחת הנהגתו ב-1255, ובשנה
שאחרי הצליח לכבוש מידי האנגלים בחזרה שטחים נרחבים. האנגלים ציפו שהנרי יגיע עם
צבא אימתני וישים את הוולשים בחזרה במקומם, אבל דבר לא קרה. ב-1257 נשלח כח אנגלי מצומצם,
שבנה טירה ואז מיהר לחזור הביתה. לואלין גירש את משתפי הפעולה עם האנגלים והכריז
על עצמו כנסיך ויילס, תואר שסבו חלם עליו אבל לא הצליח להשיג בימי חייו.
ובנקודה זו, כאשר הברונים האנגלים מאבדים את שאריות האמון
שלהם במנהיגות הרופסת של הנרי, העניין הסיציליאני הפך לפיאסקו של ממש. ריצ'ארד לא
זכה בסופו של דבר בתואר הקיסר הנכסף, ויורשו של פרידריך, בנו הלא-חוקי מנפרד,
הצליח לכבוש את סיציליה. התפוררות התוכנית הגרנדיוזית חשפה את שלטונו של הנרי
במערומיו. חבית אבק השריפה עמדה מוכנה וחיכתה לניצוץ.
בפברואר 1257 נפגשו חברי המועצה ונשבעו שלא להסכים
למסירת אדמות הכתר לידי זרים, וכל אחד הוסיף ונשבע שלא יקבל כל שוחד מצד המלך כשהמועצה
דנה בעניינים מסוג זה. הברונים הבינו שעליהם ליצור חזית אחידה, כזו שתעמוד איתנה
מול נסיונות חצר המלכות להפריד ולמשול.
הקציר של 1257 היה גרוע והוביל לרעב גדול ולמוות של
עניים רבים וחיות משק. הדבר העיק על כולם, במיוחד כשהמונים רעבים החלו להגיע לערים
הגדולות בחיפוש אחר אוכל. המועקה הכלכלית התבטאה בין היתר בעימותים בין האצילים התומכים
במלך והמוחים נגדו. לדוגמה, באסיפה נוספת של המועצה בהמשך 1257, פרץ ויכוח קולני
בין סיימון דה-מונפורט ו-ויליאם דה-ואלנס, האדם המשפיע ביותר בקרב משפחת לוסיניאן.
אנשיו של דה-ואלנס פלשו לאדמותיו של דה-מונפורט כדי לבזוז, ואנשי דה-מונפורט
החזירו להם באותו מטבע.
באביב 1258 אימר דה-לוסיניאן, הבישוף מווינצ'סטר, ביקש
למנות את אחד מאנשי שלומו ככומר מקומי בכפר במחוז סארי. האציל המקומי ג'ון פיצג'פרי
התנגד לכך ועמד על דעתו. ב-1 באפריל שלח הבישוף כמה בריונים שהדגימו לאנשיו של
פיצג'פרי את הסכנה בהתנגדות לרצונו של הבישוף. הפרלמנט שהתכנס באותו חודש נפתח
בסערה, כאשר פיצג'פרי נזעק ודרש צדק מהמלך. הנרי תמך בבישוף ובמעשיו, וסירב להמשיך
ולדון בעניין, מה שהקים עליו את זעמו הכפול שבעתיים של פיצג'פרי ושל אצילים רבים
אחרים.
וכדי להוסיף שמן למדורה, באותו אביב האפיפיור דרש מהנרי
סכום של 90,000 מארק כדי להקים צבא שיכבוש את סיציליה, ואם יסרב המלך האנגלי הוא
יוחרם וינודה, מה שאומר עינוי נשמתו בגיהנום. הנרי הקתולי הנאמן אמר אמן ודרש מהמועצה
לאשר מס חדש לצורך העניין.
כעת הגיעו מים עד נפש. ב-12 באפריל התכנסו שבעה מראשי
האצולה (וביניהם גם סיימון דה-מונפורט ופיטר מסאבוי) וחיברו מסמך בו הם נשבעים לברית
תמיכה והגנה האחד בשני כדי 'לעזור' למלך. ב-30 באפריל הם צעדו לתוך ארמון וסטמינסטר
בשריון מלא ודרשו מהנרי ההמום להקים מועצה של 24 אצילים, שתגבש רפורמה מקיפה ותיפטר
מבני לוסיניאן ויוצאי פואטו.
למלך היו מעט מאוד ברירות. הוא הודה בַּאמת שבדרישות
השבעה, השפיל את עצמו בפניהם כשהודה שפעל תחת עצות רעות, ונשבע במקדש שהקים לזכר הקדוש
אדוארד המודה שיתקן את שגיאותיו ויטה מחסדו על בני עמו על חשבון הזרים. ב-2 במאי
הוא אף פרסם מכתב מלכותי רשמי שמאשר את כוונתו לבצע רפורמות בממלכה בעזרת מועצת
ה-24. המועצה החדשה, שכללה גם אנשים כמו ויליאם דה-ואלנס, החלה לפעול אבל היתה
חצויה ולא הצליחה להגיע להחלטות.
הברונים דרשו כינוס של הפרלמנט בחודש יוני, והנרי ניצל
את הזמן על מנת להסדיר את המצב בצרפת, כדי להסיר לפחות בעיה כאובה אחת מעל ראשו.
הוא הגיע עם לואי ה-9 להבנות על הסכם שלום שיבטא את המצב בשטח, הווה אומר הנרי
הציע לוותר רשמית על מחוזות נורמנדיה, מיין, אנז'ו, טוריין ופואטו, ובתמורה הכיר הכתר
הצרפתי בשלטון האנגלי בגסקוניה.
כחלק מההסכם, נדרשו כל בני משפחת המלוכה האנגלית לוותר על
זכויותיהם במחוזות האבודים, וזה כלל שטחים שהיו (לפחות על הנייר) של אלינור. היא
הודיעה לאחיה המלך שלא תחתום על מסמך כזה עד שיסדיר את כל חובותיו של בעלה סיימון
דה-מונפורט, וכך הצליחו השניים לסחוט מהנרי סכום גדול כשגבו אל הקיר.
הנרי היה נתון בין הפטיש של הברונים והסדן של האפיפיור,
ואמונתו לא איפשרה לו לסרב לדרישות הכס הקדוש. הוא ידע שכדי לגייס את הכספים
הדרושים הוא חייב לעבוד עם האצילים ולא נגדם, ולכן זרם עם כל דרישותיהם. אחרי הכל,
מהו ממון לעומת חיי הנצח של הנשמה?
הפרלמנט, שהתכנס באוקספורד ביוני 1258 וזכה לכינוי "הפרלמנט
המטורף", היה צפוף. מלבד ראשי הברונים הגיעו אליו גם 137 אצילים זוטרים ואבירים.
הם לא היו שם במקרה; בשבוע שאחרי כינוס הפרלמנט היה אמור להתחיל קמפיין צבאי חדש
בוויילס, וכולם זומנו לשטח הכינוס בצ'סטר הסמוכה. בעוד בכירי הברונים היו חלוקים
ביניהם בשאלת הרפורמות, האצולה הזוטרה היתה מאוד לא מרוצה מהמצב הקיים, שכן הם
הרגישו שהם משלמים את מחיר התחרות הנצחית בין המחנות השונים. יש לציין שלאצולה
הזוטרה היה אינטרס להשית על הבכירים מהם את אותם חוקים ותנאים שאלה השיתו על המלך.
הפרלמנט הוציא תחת ידיו מסמך שנקרא "תקנות
אוקספורד" Provisions of Oxford. המסמך כלל תוכנית לשורה של צעדי רפורמה
שהמלך התחייב לעמוד בהם. ע"פ התקנות, הפרלמנט עתיד להתכנס 3 פעמים בשנה עם או
בלי רצונו של המלך; תפקידי השופט הראשי, הצ'נסלור והאחראי על אוצר הממלכה – שבוטלו
ע"י הנרי כ-25 שנים לפני כן – הושבו לקדמותם; והוקמה מועצה חדשה של 15 חברים,
שלה הסמכות לבחור את נושאי אותן משרות. בין חברי מועצת ה-15 היו 12 שנבחרו
ע"י הברונים ורק 3 שנבחרו ע"י המלך.
בכל מחוז מונו ארבעה אבירים, שתפקידם לאסוף תלונות כנגד נציגי
הכתר ולהביא את התלונות לידיעתו של השופט הראשי. השריפים חויבו לדווח על כל מטבע
שגבו כמס, ובמקום לקבל חלק מהמיסים הם עברו לקבל משכורת. מינויים של השריפים הוגבל
לשנה אחת, ומעתה הם חייבים היו להיות בני המקום. באופן כללי הרבה כח עבר לרשויות
המקומיות בכל הקשור לאכיפה ומיסוי, והדבר שם סייג ברור לכוחו של המלך.
האחים למשפחת לוסיניאן נחרדו כשהבינו שהקרקע נשמטת מתחת
לרגליהם. הם הכריזו שלא יוותרו על דבר ממה שנתן להם הנרי, וסיימון דה-מונפורט כנראה
חייך ואמר להם שהבחירה בידם, אם יאבדו את הטירות או את הראשים. הפרלמנט גיבה את
סיימון, ובני לוסיניאן עזבו את אוקספורד ללא רשותו של המלך וברחו לווינצ'סטר.
הברונים האחרים רדפו אחריהם, תפסו אותם, והכריחו אותם להישבע מול הארכיבישוף
מקנטרברי שיקבלו את החלטות הפרלמנט. חלק מבני לוסיניאן גורש מאנגליה והיתר הושם
במעצר עד לסיום החלת הרפורמות, ואז גם אלה גורשו. הנרי דה-מונפורט, בנו של סיימון,
זינב בהם לתוך צרפת עם אביריו, לפחות עד שלואי ה-9 ראה לנכון לתת להם מקלט וחסות.
אין זו הפעם האחרונה שנשמע על משפחת לוסיניאן.
בחודש יולי גם המלך הנרי והנסיך אדוארד נשבעו את אותה
שבועה. אדוארד כנראה תמך ברפורמות ונשבע ברצון, לעומת אביו שחרק שיניים, וודאי
הרגיש שהוא בוגד בעקרונות משפחתו מדורי דורות. אנגליה עדיין לא הפכה לרפובליקה,
אבל כבר לא היתה אוטוקרטיה.
תקנות אוקספורד, כפי שהופצו ב-1258
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה