מאז שהכתר האנגלי איבד את רוב אחזקותיו בצרפת ב-1204, וביתר שאת לאחר הפסדו של נסיך צרפת לואי במלחמת הברונים ב-1217, אנגליה הלכה והתעצבה כיישות מדינית נפרדת מצרפת ויתר היבשת. התודעה הלאומית, שלוותה בניצני שנאת זרים, חיזקה את מעמד המלוכה ואת מוסדות הכתר, אבל הובילה לחיכוכים וכאבי ראש בכל הקשור ליחסי החוץ של אנגליה.
האצילים האנגלו-נורמנים הפכו לאצילים אנגלים, ותרבות
האצולה ברחבי האי הבריטי הפכה דומה יותר לזו של סקוטלנד ו-ויילס. כך גם הטכניקות
הצבאיות, שהאנגלים אימצו משכניהם ולהפך.
קשרי משפחה בין צפון אנגליה וסקוטלנד התקיימו במשך שנים
רבות. אלכסנדר מלך סקוטלנד אמנם חבר ללואי במלחמת הברונים, וכוחות סקוטים פלשו
דרומה עד קיימברידג', אבל בהסכם שסיים את המלחמה הוא ויתר על כל השטחים שתפס.
אלכסנדר פנה להתמקד באיחוד השבטים בצפון סקוטלנד תחת הנהגתו וחוקיו, ותקופה נדירה
של שלום החלה בין אנגליה וסקוטלנד, כששני הצדדים נמנעים במודע מהשאלה האם הכתר
הסקוטי כפוף למלך אנגליה. כדי לחזק את הקשר בין שתי הממלכות, הנרי אפילו השיא את
אחותו ג'ואן לאלכסנדר.
יחסים חמים החלו להיווצר גם בגבול ויילס. לואלין, גדול מנהיגי
הוולשים, היה מצביא מוכשר ומנהיג כריזמטי, וידע מתי להניף את החרב ומתי לשבת
לשולחן המשא ומתן. ב-1205 הוא נשא לאישה את אחת מבנותיו הלא-חוקיות של המלך ג'ון,
והנישואין הקנו לו הטבות וקשר ישיר עם בית המלוכה האנגלי. הוא ניצל את הקשר בחוכמה
ובנה בריתות עם הברונים האנגלים שהחזיקו באדמות שסביב ויילס. הוא אפילו נתן את
ביתו לרוג'ר מורטימר, אחד מאותם ברונים, וכינה אותו "בני היקר". קשרים
אלה עודדו את הצדדים לא למהר ולשחוט אחד את השני על כל מחלוקת שצצה.
מבחינה פנימית, לואלין התמודד בהצלחה עם מנהיגים וולשים
מקומיים אחרים, שקינאו בעושרו ומעמדו, תוך יצירת בריתות נוספות וניצול קשריו עם
האנגלים. שיטת הפרד ומשול עבדה גם מול השבטים המקומיים וגם מול האצילים האנגלים.
לואלין ביקש להפוך לאדון הפאודלי של כל הוולשים, כך שיוכל לגבות מיסים עבור הכתר
האנגלי באופן בלעדי, אבל לא הצליח להשלים את המשימה בימי חייו. שיא כוחו היה
ב-1218 כאשר חתם על הסכם ווסטר וזכה באוטונומיה מוגבלת.
אבל כל אלה לא מנעו מלואלין את העימותים התקופתיים עם
הברונים האנגלים שהקיפו את ויילס ממזרח ומדרום ועם המלך הנרי. לפעמים היה זה בגלל סכסוכי
קרקעות מקומיים, לפעמים בגלל חריגות מסמכותו של לואלין, ולעיתים בגלל חילוקי דעות
על מיסוי. סבבים ספורדיים של אלימות פרצו בוויילס עד 1229, ורק באמצע 1234 שככו
מעשי האיבה ונחתם הסכם השלום במידל Myddle, אשר חודש כל שנה עד מותו של לואלין ב-1240.
באירלנד, הפער התרבותי בין הברונים האנגלים למנהיגים
המקומיים נותר עמוק מאוד. מנהגי האצולה האנגלית, שהתבססו על אלה של הצרפתים, כמעט
ולא זלגו אל האוכלוסיה האירית, וגם בסוף המאה ה-14 נחשבה אירלנד למקום ללא עידון
או תרבות נאותה.
האימפריה האנז'וונית לא איבדה את כלל אדמותיה בצרפת. דוכסות
גסקוניה בדרום-מערב צרפת נותרה בידיים אנגליות. כמו כן, הסכם הפסקת האש בין ג'ון
ופיליפ אוגוסטוס ב-1214, לאחר הניצחון הצרפתי בקרב בובין, התיר לאנגלים להמשיך ולהחזיק בשטח
מצומצם לאורך החוף של פואטו, וב-1220 תוקפו של ההסכם הוארך.
מצד אחד פיליפ אוגוסטוס עמד במילתו והניח למובלעת
האנגלית בפואטו. מצד שני הברונים הצרפתים שהקיפו את המובלעת ראו בה טרף קל,
והתעמרו באוכלוסיה המקומית כרצונם. בראש אותם ברונים עמד רוזן לה-מארש, הוגו
דה-לוסיניאן העשירי Hugues X de Lusignan (באנגלית Hugh), בן למשפחת לוסיניאן אשר בינה ובין משפחת
המלוכה האנגלית זרם הרבה דם רע במהלך השנים. כזכור, אשתו השניה של ג'ון, איזבלה
מאנגולם, היתה מובטחת לאביו של הוגו, והפרת ההבטחה של ג'ון היתה הדבר שהוביל בסופו
של דבר לאובדן נורמנדיה ויתר המחוזות האנז'וונים בצרפת.
לנציגיו של הכתר האנגלי לא היתה אפשרות להתמודד עם הכח
הצבאי של דה-לוסיניאן, והם התחננו לעזרה מהמלך הנרי. הוא והעוצר דה-בר התמודדו
באותן שנים עם בעיות משלהם, כפי שתואר בפרק הקודם, וידם קצרה מלהושיע. אחד מנציגיו
של הנרי בפואטו, ג'פרי דה-נוויל, כתב למלך והתלונן כי האצילים המקומיים "אינם
מעריכים אותי יותר מאשר ילד קטן".
דה-בר עשה כל שביכולתו בגזרה הדיפלומטית כדי להרגיע את המתחים
בפואטו וגסקוניה, וכל עוד פיליפ אוגוסטוס ישב על כס המלכות העניינים לא הסלימו.
כדי לנסות ולפייס את הוגו, הנרי הבטיח לו את אחותו ג'ואן בת ה-10, אותה ג'ואן שעתידה
להינשא לאלכסנדר מלך סקוטלנד.
בשלב זה חוזרת לסיפור איזבלה מאנגולם, אלמנתו של ג'ון ואימו
של מלך אנגליה, אשר חזרה לצרפת מולדתה ב-1218. ב-1220 היא הזיזה הצידה את ביתה
ג'ואן והתחתנה בעצמה עם הוגו דה-לוסיניאן, ללא רשות הנרי וכנראה ללא כל גינוני
טקס. היא ניסתה לשכנע את דה-בר שמדובר במהלך שיחזק את הקשר בין משפחת לוסיניאן
והכתר האנגלי, אבל בפועל אין ראיות לכך שזו היתה כוונתה.
כעת, כאשר תחת שליטתו של הוגו היו מחוזות לה-מארש
ואנגולם, וכמובן אזור לוסיניאן במחוז פואטו, הוא היה מהברונים החזקים ביותר במערב
צרפת. איזבלה כתבה לבנה הנרי ודרשה ממנו לכבד את בעלה ואת כוחו ע"י מתנה בצורת
נתח מהמובלעת האנגלית בפואטו. האנגלים היו בין הפטיש לסדן, מפני שפיליפ אוגוסטוס
מת ב-1223 (אחרי 43 שנות שלטון), ובנו לואי ה-8 חתם על הסכם שיתוף פעולה עם הוגו.
בקיץ 1224, בזמן שדה-בר וחייליו עסוקים בדיכוי מרידות
כמו בטירת בדפורד, כוחותיהם המשותפים של הוגו והמלך לואי התקדמו לעבר העיר לה-רושל
La Rochelle אשר על חוף
פואטו, מרכז השליטה האנגלי במובלעת. אחראי הטירה המקומית ביקש סיוע מיידי ממלך
אנגליה, ונראה שדה-בר הצליח לגרד 500 פאונד מאיפשהו ושלח לו, אבל הכסף מעולם לא
הגיע. האחראי האשים את הממשל האנגלי ששלח לו רק אבנים, ולא ברור אם התכוון לכך
שהסכום היה זעום לעומת מה שהצטרך, או שמישהו בדרך החליף את אוצר המטבעות באבנים.
במצב זה של מחסור במשאבים ובכח אדם, הטירה בלה-רושל נפלה
לידי הצרפתים תוך מספר שבועות, ויתר פואטו נכבשה עד סוף השנה. לואי הפנה את מבטו
דרומה, והחל לתקוף עיירות בצפון גסקוניה, אשר נפלו אחת אחת. בנקודה זו לואי חזר
לפריז והשאיר להוגו לטאטא את יתר האנגלים מהיבשת.
כיבוש גסקוניה התברר כאתגר קשה עבור כוחותיו של
דה-לוסיניאן. העיירות שתפס לואי היו קטנות ולא היה בהן חיל מצב אנגלי. לעומתן, הערים
הגדולות בורדו Bordeaux ובאיון Bayonne היו מרכזי מסחר שוקקים
ומוגנים היטב, ותושביהן היו נחושים להישאר תחת שלטון אנגלי. אנגליה היתה יעד
הייצוא העיקרי של סוחרי גסקוניה, והם העדיפו להישאר מחוברים עם האנגלים.
גסקוניה היא מחוז קטן, אבל מיסוי הסחורות שעברו דרכו
הניבו רווחים יפים לאוצר הממלכה האנגלית, הרבה מעבר לגודלו היחסי של המחוז. במצב
כזה השלטון האנגלי עשה כל שביכולתו על מנת להגן על גסקוניה. דה-בר, אשר חזה את המתקפה
מבעוד מועד, העביר סכום נכבד על חשבון מכסים עתידיים לטובת חיזוק חומותיהן של
הערים, והבטיח את נאמנות התושבים ע"י התחייבות להפוך את הערים (שנשלטו
ע"י נציג הכתר) לרשות מקומית עם ראש עיר ומוסדות מקומיים. באנגליה הוטל מס של
1/15 על שינוע של כל סחורה, והמס גייס 40000 פאונד עד מהרה לטובת חיזוק ההגנה על
גסקוניה.
ריצ'ארד, אחיו הצעיר של הנרי, נשלח לגסקוניה על מנת
להנהיג את מגני המחוז. ריצ'ארד בן ה-16 לווה ע"י ויליאם הרוזן מסאלסברי, שהיה
לוחם מנוסה וקיבל את ההחלטות בפועל. השניים התקבלו בבורדו בהתלהבות, ועיירות רבות
שנכנעו לצרפתים ללא קרב כעת שבו והצהירו על נאמנותן לאנגלים. זריקת העידוד הגיע
בזמן הנכון.
לואי שלח כוחות כדי לסייע להוגו ואנשיו לכבוש מחדש את אזור לה-ראול La Réole,
צומת דרכים חשוב על נהר גארון Garonne שדרכו הגיעו סחורות לבורדו. ריצ'ארד טמן מלכודת לכוחות הצרפתים
ומנע מהם לחצות את נהר דורדון Dordogne שבצפון גסקוניה, והכוחות הצרפתים נסוגו. עד סוף 1225 המתקפות
הצרפתיות שככו וחדלו לאיים על המחוז. לניצחון האנגלי היתה חשיבות מכרעת. גסקוניה
תישאר בידיים אנגליות עוד 200 שנה, והרווחים שתניב לכתר האנגלי ישחקו תפקיד
משמעותי ביחסי הכוחות בין אנגליה לצרפת.
נישאים על גלי האופטימיות, הכוחות האנגלים התכוונו
להתקדם צפונה ולשחרר את פואטו הכבושה, אבל מכתב מהאפיפיור למלך הנרי עצר בעדם.
הנרי הסתפק בהענקת התואר הסימבולי 'רוזן פואטו' לאחיו ריצ'ארד.
בסוף 1226 נפטר לואי ה-8 במפתיע, ואת הכתר ירש בנו לואי
ה-9 בן ה-12, ששלט תחת עוצרות אימו בלאנש מקסטיליה. תקופת העוצרות בצרפת היתה
מתוחה כמו באנגליה, כאשר העתיד אינו ברור והברונים עושים כמיטב יכולתם להגן על
האינטרסים שלהם. הנרי ביקש לנצל את המצב ולפלוש לצרפת על מנת להשיב את האדמות
שאיבד אביו לפני פחות מרבע מאה.
לצורך העניין הנרי שלח שליחים עם מסרים חמים למספר ברוני
מפתח בנורמנדיה, אנז'ו, פואטו ובריטאני. הנרי ידע שאין ברשותו סכום מספק לגיוס צבא
ואחזקתו, וללא שותפות עם אצילים בצד הצרפתי לא יוכל להוציא את תכניתו לפועל.
לקשר ההדוק שהיה בעבר עם אצילי בריטאני היתה חשיבות
אסטרטגית גבוהה, מפני שהנרי קיווה לשיתוף פעולה שיאפשר לו להנחית כוחות בנמל קרוב
לאנגליה ולא בבורדו הדרומית. הבישוף של בריטאני, פיטר דה-ברו Peter de Breux, היה וסאל של
מלך צרפת, אבל ראה בעין יפה את ההזדמנות להרוויח את עצמאותו.
יוברט דה-בר, עוצר המלכות, עמד בין הנרי לביצוע תכניתו.
בהיותו אדם פרקטי הוא ידע שבאותה נקודת זמן לא היו המשאבים הנחוצים לפלישה, ובמקום
לשכנע את הנרי לוותר הוא עשה כל שביכולתו לטרפד ולעכב את ההכנות. בזמן זה צצו גם
בעיות פנימיות שדרשו את תשומת ליבו של הכתר, ולכן הפלישה נדחתה ונדחתה.
גם פיטר דה-ברו לא מיהר לשום מקום. הוא הגיע לאנגליה ב-1228
ונשבע אמונים למלך אנגליה. הוא מונה לרוזן ריצ'מונד, תואר שעבר בירושה, וקיבל סכום
של 5000 מארק להגנת בריטאני. עם זאת הוא שכנע את הנרי שצריך לחכות עם הפלישה לאביב
של השנה הבאה. ביולי של אותה שנה נפטר סטיבן לנגטון, הארכיבישוף מקנטרברי, והחלפתו
הפכה, כצפוי, לעסק פוליטי מסובך, שעיכב עוד יותר את ההכנות לפלישה.
לבסוף יצאה הפלישה לפועל ב-30 באפריל 1230. לאחר חניה
קצרה באי גרנסי, נחתו הכוחות האנגלים ב-3 במאי בסן-מאלו Saint-Malo שבבריטאני, שם פגש אותם פיטר דה ברו. יחד הם
התקדמו אל העיר נאנט Nantes, שם חיכו לתגבורת מצד שורה של אצילים צרפתים, ביניהם גם רוזן
לה-מארש הוגו דה-לוסיניאן, שביקשו להשתחרר ממרות הכתר הצרפתי. אלה הגיעו לנאנט ונשבעו
אמונים להנרי.
כוחותיו של הנרי צעדו מזרחה אל מירבו Mirebeau על גבול אנז'ו-פואטו וכבשו בקלות את הטירה המקומית בחודש יולי. אבל במקום
לפנות שם שמאלה כדי להתעמת עם הצרפתים הנרי פנה ימינה אל פואטו וגסקוניה. משם חזר
לנאנט, ערך כמה מסיבות, וחזר לאנגליה בסוף אוקטובר עם הישג תדמיתי בלבד. כח צבאי
מצומצם נשאר בבריטאני כדי לעזור בהגנת המחוז. ב-1231 חתם פיטר דה-ברו על הסכם
שביתת נשק לשלוש שנים עם לואי מלך צרפת.
לפלישה
לא היו סיכויים גבוהים מלכתחילה. לרובם המוחלט של אצילי אנגליה כבר לא היו אדמות
בצד הצרפתי של התעלה, ורוב אצילי נורמנדיה ואנז'ו לא ראו פלישה אנגלית בעין יפה
משום שרכושם היה תלוי בחסדיו של הכתר הצרפתי. ההישג היחיד שהנרי רשם אם כן הוא
הברית בין אנגליה לבריטאני.
המלך הנרי פולש לצרפת (פרט מספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה