שנותיו של ויליאם מרשל כעוצר המלכות בשם הנרי ה-3 הצעיר עברו אמנם בשקט יחסי, אבל היו כאב ראש מתמשך. האצילים שתמכו במלוכה קיבלו לידיהם בזמן המלחמה שטחים נרחבים של אצילים מורדים, וכעת לא ששו לוותר עליהם. כל שריף שהתרגל לעשות באדמותיו ככל העולה על רוחו בזמן שאף אחד לא שם לב, ודאי קיבל בחוסר רצון את סמכותו המחודשת של הכתר.
הבעלות על שטחים רבים היתה שנויה במחלוקת בעקבות "אמנת
היערות", תוספת למגנה כרטה שנחתמה בסוף 1217 והגבילה את שטחי היערות
המלכותיים. ניסוח האמנה השאיר את המגבלות עמומות, ומקרים רבים התגלגלו לפתחה של
מערכת המשפט, שמרשל פעל כדי להשיב לה את סמכותה המלאה.
פועל יוצא משיתוף הפעולה החלקי של האצילים היה מחסור
בזהב באוצר המלכותי. המגנה כרטה הגבילה את יכולתו של המלך להטיל מיסים חדשים או
לסחוט מהאצילים סכומים גדולים, ומרשל הבין שעליו לעבוד יחד עם האצילים ולא נגדם.
האפיפיור הונוריוס ה-3 שלח מכתבים בהם פירט מה הוא מצפה
מההנהגה האנגלית לעשות בשמו בשטחי החסות של הוותיקן:
1. לרסן את אירלנד הפרועה, שם השלטון האנגלי התרופף מאוד
בזמן המלחמה.
2. לרסן את ויילס ואת הנסיך לואלין, לבל יחלפו בראשו
מחשבות מרדניות.
3. לשמר את זכויות המלך עד הגיעו לבגרות, משמע:
3.1. להחזיר לכתר את האדמות שאיבד
3.2. להחזיר לכתר את מושכות השלטון, דהיינו להחזיר את השריפים
המקומיים לתלם ולגרום להם לאסוף מיסים עבור אוצר הממלכה
3.3. למלא מחדש את אוצר הממלכה על מנת לשפר את דימוי
המלוכה האנגלית מבית ומחוץ.
על מנת
להרגיע את המצב במערב אנגליה, במרץ 1218 נחתם הסכם ווסטר Worcester,
אשר הכיר בזכותם של הוולשים לאוטונומיה תחת לואלין, שיישאר כפוף למלך אנגליה. מרשל
התנחם בכך שלואלין הסכים לשאת ולתת עם הכתר האנגלי, אבל בשורה התחתונה היתה זו
השפלה עבור אנגליה.
מרשל לא היה איש צעיר, ובתחילת 1219 נפל למשכב. כשהעוצר
על ערש דווי במרחק 60 ק"מ מערבית ללונדון, המלך ובכירי הברונים הגיעו למיטתו
על מנת לקיים דיון על זהותו של העוצר הבא (הנרי היה באותו זמן רק בן 11). היה ברור
לכל שישנם רק שלושה שמות אפשריים: שליח האפיפיור פנדולף, יוברט דה-בר, ופיטר
דה-רוש. מרשל נפטר בחודש מאי ללא החלטה ברורה על מחליפו. מסע הלוויה שלו לווה ע"י
מלוכנים ומורדים לשעבר כאחד, והוא נקבר בכנסיית Temple Church בלונדון.
באין החלטה על זהות העוצר, השלושה חלקו בתפקיד. שליח
האפיפיור היה בבירור הזוטר שבשלישיה. לאחר שובו לאנגליה של הארכיבישוף מקנטרברי
סטיבן לנגטון, פנדולף חש שנוכחותו חותרת תחת סמכותו של לנגטון, והוא צמצם את
פעילותו הפוליטית עד שהתפטר מוועדת העוצרים ביולי 1221. בפועל הטריומוויראט היה צמד,
והשניים היו שונים מאוד זה מזה. כל אחד מהם ידע שאם יישאר לצד המלך עד בגרותו, הנרי
ירעיף עליו תודות ותשורות על שירותו הנאמן.
פיטר דה-רוש, שהיה אמון על חינוכו של המלך, למעשה לא היה
אנגלי אלא צרפתי. הוא כיהן בין היתר כבישוף מווינצ'סטר, אחראי על אחד האזורים העשירים
באנגליה, וצבר רכוש וממון רב. נאמר עליו שהוא סגד רק לדמות דתית אחת, והיא פיטר
דה-רוש. הוא היה גאוותן ושאפתן, וע"פ נזירי וינצ'סטר הוא היה קשה כסלע ('רוש'
בצרפתית = סלע).
יוברט דה-בר, לעומתו, הגיע מרקע צנוע יותר. הוא גדל במשפחה
שהחזיקה מעט אדמות בנורפולק וסאפולק. הוא טיפס בסולם הדרגות תחת ג'ון, ובכל קידום
קיבל עוד ועוד אדמות, עד שהגיע לעמדת מפתח בחצרו של המלך. הוא שירת את ג'ון
באנגליה ובצרפת, וב-1215 מונה לשופט הראשי (במקום דה-רוש, אגב), במקביל לתפקידיו
האחרים כשריף של קנט וסארי ומחזיק הטירות בקנטרברי ודובר. יוברט נותר נאמן לכתר ללא
סייג גם במלחמת הברונים. הוא הגן על הטירות המלכותיות שבאחריותו בחירוף נפש, ולקח
פיקוד על הצי האנגלי בקרב סנדוויץ' הגורלי.
העוצרים ירשו ממרשל שורה של שריפות ועשו כמיטב יכולתם
לכבות אותן. לדוגמה, באוגוסט 1219 ניסה השריף של מחוז לינקולנשייר, שהפסיק לשלם
מיסים לאוצר הממלכה, להשתלט על טירת לינקולן המלכותית. כוחות מלכותיים הגיעו למקום
והוא שוכנע לוותר על הרעיון, ומכיוון שהשריף היה אישיות משמעותית באזור זה, הוא
פשוט חזר לביתו ללא שום סנקציה. מאוחר יותר קיבל משרד השריף דרישה לתשלום היטל
בטחון מטירת לינקולן ע"ס 250 מארק.
על מנת לחזק את הלגיטימיות של הנרי כמלך, השלישיה ארגנה
לו הכתרה חוזרת במאי 1220, הפעם עם הכומר הנכון (הארכיבישוף מקנטרברי) ובמקום
הנכון (במנזר וסטמינסטר). הנרי נשבע מול האל והאצילים, וסטיבן לנגטון משח אותו למלך
לעיני כל. למחרת כונסו כל האצילים ונשבעו אמונים למלך, לרכושו ולחובתם כלפי אוצר
הממלכה. בכך תמו הטענות של חלק מהברונים על כך שהם מחזיקים בטירות ובאדמות הכתר (וברווחי
האדמות) עד שיהיה מלך אמיתי באנגליה.
הברונים האחרונים שסירבו להיפרד מהרכוש המלכותי שבידם
שוכנעו אחד-אחד, מי באיומים ומי בהבטחות. גם כשצצו כיסי מרידות פה ושם, הברונים עצמם
דאגו לדכא אותם במהרה, עדות לחיזוק השותפות בין המלך והאצולה. לאורך מספר שנים הכתר
האנגלי החזיר לעצמו את מעמדו וכוחו בזכות סבלנות ושיתוף פעולה, ממש כפי שאיבד אותם
בגלל עקשנותו וחוסר יכולתו של ג'ון לשחק יפה עם אחרים.
באוקטובר 1221 חגג הנרי את יום הולדתו ה-14, וע"פ החוק
הרומאי הקדום בגיל זה מסתיים תפקידו של החונך. בין דה-רוש והנרי מעולם לא היתה
כימיה של ממש, ולכן דה-רוש לא הצליח לנצל את השנים כעוצר-שותף על מנת להתחבב על
המלך. מהצד השני יוברט והנרי הצעיר התקרבו מאוד ככל שהנער התבגר. לפיכך דה-רוש עשה
כל שביכולתו ליצור קואליציה של אצילים שתעזור לו לדחוק את רגליו של דה-בר ולהישאר העוצר
היחיד.
אחד מאנשיו של דה-רוש היה פיטר דה-מורלי, שריף ואחראי
טירת קורף Corfe בדרום
אנגליה, אשר ניצל את כוחו לתפיסת אדמות וסחיטת כספים מהאוכלוסיה המקומית, כספים שאף
מטבע מהם לא הגיע לאוצר הממלכה.
ביוני 1221, בזמן שדה-רוש עלה לרגל למקומות הקדושים, דה-בר
כינס את המועצה הגדולה באוקספורד. דה-מורלי הגיע יחד עם יתר האצילים בלי לחשוד
בדבר, וכשהגיע הוזמן לשיחה פרטית בחדרי המלך. הוא ודאי חשב שנפלה בחיקו הזדמנות,
אבל כשנכנס הוא נתפס והואשם בקשירת קשר עם מלך צרפת לחטוף את אלינור מבריטני (אחותו
של ארתור ובת-דודו של הנרי, אשר הוחזקה במאסר באנגליה) ולבגוד במלך. רכושו של דה-מורלי
הוחרם והוא הושלך לתא כלא כאחרון הפושעים. דה-בר הרג שתי ציפורים במכה אחת כשפגע בעקיפין
בדה-רוש והחזיר לכתר רכוש יקר.
עד 1223 שמו של דה-רוש ממשיך להופיע על מסמכים מלכותיים,
אבל בפועל רגליו נדחקו ודה-בר (שזכה לתמיכת לנגטון) נותר בודד בקצה הפירמידה שתחת
המלך. יתרונו של דה-בר היה ששאפתנותו לא עיוורה אותו, והוא הקפיד למלא את חובותיו
לכתר על הצד הטוב ביותר. הוא דאג לכנס את המועצה הגדולה ולהיוועץ בברונים כדי להוציא
לפועל מהלכים מורכבים.
לדוגמה, בכינוס המועצה הגדולה ביוני 1222 ניתנה לשריפים
רשימה נרחבת של אדמות שעליהם להשיב לשליטת הכתר. חלק מהאדמות הללו נשלטו ע"י
ברונים בכירים וחזקים, שוודאי לא שמחו לוותר עליהן. הדיפלומטיה בה נקט דה-בר
וסמכותה של המועצה הגדולה שכנעו את המעורבים בעניין ששלטון מרכזי חזק ועשיר יותר הוא
אינטרס של כולם.
בתקופה זו החל להיווצר סנטימנט עוין כלפי הצרפתים
באנגליה, ובמיוחד בעלי האדמות הצרפתים. אנגליה החלה להיתפס כמדינה נפרדת מהיבשת,
והצרפתים נתפסו כנטע זר. דה-רוש הקיף את עצמו בברונים צרפתים, בעוד דה-בר שיחק על רגש
הלאומנות המלבלב בכדי לנסות ולפגוע במוניטין של תומכי דה-רוש. לצד דה-רוש התקבצו
גם מספר אצילים שהתנגדו למהלכיו של דה-בר להשבת אדמות הכתר לשליטת המלך, וכך מצא
דה-רוש את עצמו מנהיג את המחנה התומך בחיזוק השלטון המקומי, למרות דעותיו האישיות.
ב-1223, הכנסות המלך גדלו אבל עדיין לא הגיעו לרמה שהיתה
בימי ג'ון. לרשות הכתר עמדו כ-100 אבירים ולוחמים בלבד. דה-בר הריח סכנה באוויר
ושכנע את הנרי לצאת מלונדון. החצר המלכותית הגיעה לגלוסטר, שם הצטרף אליהם הרוזן
מפמברוק, בנו של ויליאם מרשל. בתוספת הכח של פמברוק, המלך חזר ללונדון ב-27
בנובמבר, שם מצא את דה-רוש וכוחותיו צרים על טירת לונדון. כשראו את המלך ודה-בר
מתקרבים, הם נסוגו.
אנגליה עמדה שוב על סף מלחמת אזרחים. בתיווכו של לנגטון
נפגשו הצדדים כדי ללבן את הסוגיה. דה-רוש ואנשיו הצהירו שאין להם מחלוקת עם המלך,
אבל הם תובעים את סילוקו של דה-בר, שמנצל את מעמדו כשופט הראשי ועוצר המלכות כדי
לדכא את העם. דה-בר מצידו האשים את דה-רוש בבגידה במלך ובממלכה. למרות חילופי
הדברים הקשים, לנגטון הצליח לחלץ משני הצדדים הסכם הפסקת אש, שהחזיקה מעמד כל שנת
1224.
היה ברור לכל שלנגטון ודה-בר עובדים בשיתוף פעולה הדוק,
ודה-רוש כתב מכתבים לאפיפיור בתחינה שישלח נציג שיעמיד את הארכיבישוף מקנטרברי
במקומו ויאפשר למלך לשלוט באופן ישיר. כך או כך, בחג המולד כינס המלך את כל
האצילים בנורת'המפטון, והם קיבלו פקודה חד-משמעית להשיב לכתר את כל יתרת האדמות
והטירות המלכותיות. בזמן זה דה-רוש ומרעיו חנו באזור לסטר, צפונה ומזרחה משם, והם הבינו
שהגיעה השעה להכריע בין שיתוף פעולה למלחמת אזרחים.
לאחר דיונים ארוכים, החבורה הכריעה להישמע לצו המלכותי.
לנגטון הבטיח להם שהצו חל על כלל האצולה בלי יוצא מן הכלל, אבל בפועל מקורביו של
דה-בר איכשהו חמקו מהצורך לוותר על הטירות המלכותיות שהחזיקו. דה-רוש ואנשיו הבינו
שהפסידו בסיבוב הזה, אבל עדיין קיוו לקבל את תמיכתו של האפיפיור, שלא מיהר להתערב
בענייני הכתר האנגלי.
אצילים אחדים עדיין עמדו בסירובם, ובמקרים מסוימים הכתר
נאלץ להפעיל כח. אחד האצילים התבצר בטירת בדפורד עם 80 מאנשיו במשך שישה שבועות
כנגד צבא המלך. כשהטירה נפלה לבסוף, כל ה-80 ניתלו כמורדים. האציל השבור כרע ברך
לפני המלך, ויתר על כל רכושו עלי אדמות והורשה לצאת לגלות.
איננו יודעים את התאריך המדויק בו סיים הנרי ה-3 את שנות
העוצרות ונטל לידיו את מושכות השלטון. המסמך הראשון עליו חתם המלך עצמו בעזרת החותם
המלכותי הוא מינואר 1227. יוברט נותר כשופט הראשי ואחד הברונים החזקים ביותר באנגליה.
שנותיו כעוצר חיזקו את מוסד המלוכה ומנעו מלחמת אזרחים נוספת. השימוש במועצה
הגדולה כגוף מחוקק ומאשר סייע בשיתוף הפעולה בין הכתר והאצולה, ויוברט דה-בר היה
האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לנהל את ענייני הממלכה.
יוברט דה-בר (פרט מספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה