חלק מב: סיימון דה-מונפורט וחולשתו של הנרי ה-3

בטרם נמשיך, עלינו להכיר את אחת מדמויות המפתח באירועים הבאים. סיימון דה-מונפורט, הרוזן ה-6 מ-לסטר, נולד ב-1208. אביו, שגם הוא נקרא סיימון, היה אציל צרפתי, לוחם עשוי ללא חת, ומנאמניו הגדולים של פיליפ אוגוסטוס מלך צרפת. את תואר רוזן לסטר הוא קיבל בירושה מצד אשתו.

לאחר שהאב נפל בקרב ב-1218, סיימון התחלק באדמות אביו עם אחיו הבכור כך שהאח קיבל את האדמות בצרפת וסיימון ירש את השטחים מעבר לתעלה. מחוז לסטר הוחזק באותן שנים ע"י בן-דודם ראנולף רוזן צ'סטר, וסיימון הגיע רק ב-1229 לאנגליה על מנת לתבוע את ירושתו.

הצעיר בן ה-21 היה אדוק בדתו כמו יתר בני משפחתו, משכיל ומתורבת, אך לא ידע אנגלית. למזלו הצרפתית היתה לינגואה פרנקה בחוגי האצולה והמלוכה. הוא התקבל לפגישה עם המלך הנרי ה-3, שם התחוור לו שהנרי מכיר בזכותו ואפילו תומך בהחזרת האדמות לבעליהן, אבל לכתר אין אינטרס להתעמת עם רוזן צ'סטר החזק. סיימון פנה ישירות לבן-דודו והצליח לשכנע אותו להעביר את לסטר לידיו.

מיד כשנטל את השליטה במחוז, הוא הוציא צו שגירש משם את כל היהודים, פעולה שקנתה לו אהדה בקרב המקומיים (ר' חלק מ). סיימון הפך עד מהרה לאחד ממקורביו של המלך, שהיה בן גילו, ואחד מבכירי האצולה, על אף מוצאו הצרפתי. שמו כלוחם הלך לפניו, וסיימון הצטרף לקמפיינים הצבאיים של הנרי בצרפת וב-ויילס. את התואר הרשמי של רוזנות לסטר העניק המלך לסיימון רק בפברואר 1239, אבל זה לא מנע ממנו להתייחס לסיימון במכתבים רשמיים כרוזן לסטר.

בינואר 1238 נשא סיימון לאישה את אלינור, אחותו של המלך הנרי. המלך תמך בנישואין, אבל הטקס נערך בסתר וללא ידיעת המועצה הגדולה. מעבר לכך אלינור, שהיתה אלמנתו של ויליאם מרשל ה-2 רוזן פמברוק, נשבעה עם מותו של בעלה הראשון שבועת עולם לצניעות, שבועה שהפרה בנישואיה לדה-מונפורט. הארכיבישוף מקנטרברי אדמונד ריץ' גינה את הנישואין בשל עובדה זו, ומספר ברונים נוספים ניצלו את ההזדמנות והביעו תרעומת על דרכיו הרופסות של הנרי.

המוחים ובראשם ריצ'ארד, רוזן קורנוול ואחיו הצעיר של המלך, היו על סף מרד. על מנת להימנע מאלימות מיותרת, הנרי שילם לריצ'ארד כ-6000 מארק והשלום נשאר על כנו.

מעט לאחר לידת הנסיך אדוארד באמצע 1239 הסתכסך סיימון עם גיסו המלך. הוא צבר חוב של 2800 מארק לתומס ה-2 מסאבוי, רוזן פלאנדריה, ונקב בשמו של הנרי כערב לחוב, ללא ידיעתו של הנרי. כשהדבר נודע התפתח עימות קולני בין השניים, והנרי כנראה האשים את סיימון שפיתה את אחותו עוד לפני החתונה והכריח את המלך לתמוך בנישואין. הנרי איים לכלוא את דה-מונפורט במצודת לונדון, ובתגובה סיימון ואשתו אלינור ברחו לצרפת.

משהו קרה כדי לשכך את זעמו של הנרי, כי באפריל 1240 הגיע דה-מונפורט לביקור באנגליה והתפייס עם המלך. באותו קיץ יצא סיימון לארץ הקודש לצידו של גיסו ריצ'ארד על מנת להצטרף למסע הצלב, והשניים חזרו לאירופה עטורי תהילה ב-1242.

בזמן שהשניים נלחמו בכופרים, לואי ה-9 החליט ב-1240 לבסס את שליטתו במחוז פואטו ע"י מינוי אחיו אלפונס לדוכס. הוגו דה-לוסיניאן ומשפחתו זעמו על ההחלטה, שנעשתה מעל לראשם והצרה את צעדיהם, ובסוף 1241 בחרו למרוד במלך צרפת. לצידם עמד ריימונד מ-טולוז, שהכתר הצרפתי פעל לנשל אותו ואת משפחתו מאדמותיהם, וכמובן הנרי ה-3 שעדיין לא נואש מהשאיפה להשיב אליו את המחוזות שאיבד אביו.

הנרי נחת בחוף רואיאן Royan עם כח קטן של לוחמים. כמובן שהיה מעדיף כח גדול, אבל הוא לא הצליח לשכנע את המועצה הגדולה להטיל מס כדי לממן את המלחמה, והאצילים סירבו בנימוס לבקשותיו לתרום לוחמים למאבק. סיימון וריצ'ארד חברו אל הנרי בדרכם חזרה לאנגליה, והוא ודאי שמח מאוד לפגוש את דה-מונפורט הלוחם ללא חת על אדמת צרפת.

השניים הובילו את איחוד המורדים בעוז, אבל לכח הקטן שעמד מול הצבא הצרפתי לא באמת היה סיכוי, ובקרבות הבודדים בין הצדדים הדבר הוכח מעל לכל ספק. בסוף יולי הנרי נסוג עד בורדו, ומשפחת לוסיניאן נאלצה לרדת על ברכיה ולהתחנן לסליחתו של מלך צרפת. הכישלון הצבאי פחות או יותר סתם את הגולל על הפנטזיות האנגליות לשוב ולכבוש את המחוזות האבודים במערב צרפת, והוביל לשרשרת אירועים שיאיימו על שלטונו של הנרי.

עוד בטרם חזרו הנרי וסיימון לאנגליה, הם חזרו לוויכוחים הקולניים ביניהם. בנוסף לענייני הכספים הישנים, כעת עלתה סוגיית חוסר יכולתו של דה-מונפורט לקבל את מרותו של המלך בתכנון האסטרטגי ובשדה הקרב. כנראה שהמחלוקות לא היו מאוד עמוקות, כי ב-1243 סלח הנרי לסיימון על הכל, ואף הרעיף עליו ועל אשתו אלינור סכום של 500 פאונד, בנוסף לאלף פאונד לכיסוי חובותיו של דה-מונפורט. כמו כן סיימון קיבל טירה והיה לבן-בית נאמן בחצרו של הנרי.

בעקבות המפלה בפואטו ב-1242 הנרי החליט להזמין לאנגליה את ארבעת אחיו-למחצה, ילדיה של אימו איזבלה מאנגולם, שכזכור נישאה להוגו דה-לוסיניאן ב-1220 במקום ביתה ג'ואן. יחד עם בני המשפחה הגיעה לאנגליה פמליה שלמה כמובן, והמצב בחצר המלכות הסתבך. האצולה האנגלית, שבלעה בקושי את פלישת הצפרדעים מסאבוי, ספגה עכשיו מהלומה נוספת בדמות האצילים מפואטו. הנרי החל להרעיף על בני משפחתו תשורות ותארים, לרוב על חשבון הברונים האנגלים, והתחושה בקרבם ודאי לא היתה נעימה.

לאורך שנות ה-40 וה-50 המתיחות הלכה והחריפה. על אף שאיפתו התמידית של הנרי לשלום ורוגע, פעולותיו עודדו תסיסה. ב-1247 הנרי ביטל טורניר בין אנשי דה-לוסיניאן לבין אנשיו של גילברט דה-קלייר רוזן גלוסטר, טורניר שוודאי היה הופך למרחץ דמים. שנתיים מאוחר יותר האירוע התקיים, ובסיומו האנגלים הוכו שוק על ירך. בטורניר של 1251 זכו דווקא האנגלים.

היריבות בחצר המלכות היתה לא רק בין האנגלים והזרים, אלא גם בין יוצאי פואטו ויוצאי סאבוי. ב-1252 המלך נדרש לפשר במחלוקת בין פיטר מסאבוי ואיימר דה-לוסיניאן. לכאורה המחלוקת היתה פשוטה, אבל ברקע ניטש מאבק על חינוכו של הנסיך אדוארד. מצד אחד מקורביה של המלכה, אנשי סאבוי, היו אמונים על הכנתו של הנער לשלטון, ומצד שני ככל שהתקרב לבגרות הנסיך נקשר דווקא לאנשי לוסיניאן.

יוצאי סאבוי היו יחסית מנומסים והשתדלו להיטמע בהיררכיה האנגלית, אבל יוצאי פואטו כנראה ראו את עצמם כבעלי זכויות יתר אפילו בקרב האצולה, והתנהגו בהתאם. גם כאשר התעמרו בשריפים המקומיים ובעובדים הכפופים לכתר, הנרי גיבה אותם ובמקרים מסוימים אפילו הכשיר בדיעבד את מעשיהם.

גם האצולה האנגלית לא היתה טלית שכולה תכלת, ובראותם את התנהגותם של הצרפתים והמענה הרפה של המלך, הם למדו ויישמו. בשורה התחתונה שלטון החוק הלך ונשחק בכל רחבי אנגליה, וגם בתי המשפט עמדו בפני שוקת שבורה אל מול סלחנותו של המלך.

המרמור חלחל גם לשכבות הנמוכות. האצילים השתלטו במקומות מסוימים על פעילות גביית המיסים ושמרו לעצמם חלק מהסכום. כשאוצר הממלכה הלך והתמעט, המלך הורה לשריפים בכל אנגליה להגדיל את הסכומים הנגבים באדמות הכתר, ומי ששילם את המחיר הם כמובן פשוטי העם. אם המועצה הגדולה היתה מאשרת מיסים חדשים לא היה צורך בכך, אבל פעם אחר פעם המועצה סירבה לבקשותיו של הנרי.

המחלוקות בין המועצה והמלך נסבו סביב שאלת האצילים הזרים, כמובן, אבל לא רק. חלק מהאצילים האשים את הנרי במדיניות חוץ רופסת, וברונים רבים פשוט לא סמכו על המלך שיעשה דברים מועילים עם המיסים שיגבה. בנוסף, הנרי הלך ואיבד את אמון ראשי הכנסייה, שהיו חלק מהמועצה הגדולה. כספים שהכנסייה היתה גובה בעבר הלכו כעת לאוצר הממלכה. הכנסייה האשימה את המלך שהשאיר משרות כנסייתיות רמות דרג ללא מינוי על מנת שהכתר יהנה מהמיסים שהיו אמורים ללכת לנושא המשרה, כפי שעשו מלכים רבים בעבר.

הנרי נותר ללא תומכים במועצה, וכוחו של הכתר דעך. חברי המועצה הבינו ולמדו בשנות שלטונו של הנרי כיצד לנצל את שליטתם בכספים על מנת להגביר את כוחם שלהם על חשבון המלוכה. תהליך זה הוביל ליצירת המוסד הידוע כ"פרלמנט" (מלטינית, "פרלמנטום" – דיון). כבר בנובמבר 1236 מוזכרת המועצה בתור "פרלמנט", אבל בשלב זה לא מדובר כמובן בבית המחוקקים שעתיד לבוא.

קשה לדעת מה היה הרכב המועצה במדויק, אבל ב-1225 למשל היו בה 12 בישופים, 20 ראשי מנזרים, השופט הראשי, 9 רוזנים ו-23 ברונים, סה"כ 65 שחולקו כמעט שווה בשווה בין הכמורה והאצולה. ב-1254 חל שינוי מהותי בהרכב המועצה, כאשר צו חייב כל מחוז למנות שני אבירים שייצגו אותו ויאשרו כל מס שיוטל על אותו מחוז בשם תושביו.

דרישותיו של הנרי למיסים חדשים או להגדלת נטל המס נתקלו בחומה בצורה. אף בקשה כזו בין השנים 1237-1257 לא התקבלה ע"י המועצה. לרוב המועצה התנתה תנאים מרחיקי לכת לאישור הבקשה. ב-1244 לדוגמה, לאחר ניסיון כושל של הנרי לפצל את המועצה, הפרלמנט דרש לבחור 4 ברונים מבין חבריו שינהלו את ענייני המדינה במקום המלך. הנרי זעם על החוצפה, ומשך את בקשתו להגדלת המיסים. דרישות דומות שבו ועלו במהלך השנים, ותגובת המלך היתה דומה.

בשנים אלו הנרי המשיך להתנהל ע"י סחיטת כל מטבע מאדמות הכתר ומהיהודים, ומכירה של פריווילגיות לבעלי עניין. כמו כן הוא קיצץ בהוצאות החצר המלכותית, ובשנים 1249-1253 הצליח לאגור באוצר הממלכה סכום צנוע אך מכובד של 30000 מארק.

נחזור לשנות ה-40 של המאה ה-13. בגסקוניה, הסכם הפסקת האש בין אנגליה וצרפת עמד לפוג ב-1248, והדאגה לגורל הדוכסות הדרומית היתה גדולה. מצפון נמצאת פואטו תחת שליטת אלפונס, מדרום ממלכות נוואר, קסטיליה ואראגון שלוטשות עיניים לשטחי הדוכסות, ובגסקוניה עצמה אין שלטון מרכזי, כך שלכל אציל יש אוטונומיה מלאה לעשות כרצונו.

הנרי ביקש מידידו סיימון להיות המשנה למלך בגסקוניה. דה-מונפורט ניצל את דחיפות העניין וסחט מהנרי תנאים מפליגים: המינוי יהיה לשבע שנים; כל כספי המיסים של גסקוניה ילכו לכיסו של דה-מונפורט; הכתר יישא בהוצאות הטירות המלכותיות בדוכסות; וסיימון יקבל 2000 מארק לשנה ו-50 אבירים לצרכיו.

בתחילה נחל דה-מונפורט הצלחות. הוא נשא נתן עם הצרפתים על הארכת הפסקת האש, והגיע עם מלך נוואר לסיכום שריצה אותו והבטיח שלא יפלוש לגסקוניה. כעת פנה דה-מונפורט למשימת שיקום המשילות האנגלית ברחבי המחוז, אבל שיטותיו היו פחות של דיפלומטיה עדינה ויותר של פיל בחנות חרסינה. הוא הורה לעצור אנשים ללא משפט, התערב בכל דבר ועניין ללא סמכות או התחשבות בחוק, ועל הדרך צבר אדמות לעצמו על חשבון אותם אצילים שהאשים במרד.

זרם של תלונות החל להגיע אל חצרו של הנרי, אשר הבין עד מהרה כי דה-מונפורט מחרב את גסקוניה. סיימון עצמו הביע תרעומת על כך שהמלך מקבל משלחות מאויבי הכתר. ב-1250 דה-מונפורט נישל אציל בשם גסטון דה-באיֶרן מכל רכושו ושלח אותו להישפט בפני מלך אנגליה, אבל הנרי דווקא החליט לחון את אותו אציל לבקשת המלכה.

בינואר 1251 הגיע סיימון לאנגליה ושכנע את הנרי להקציב לו כספים נוספים. עד חודש מאי הוא הצליח להשליט בגסקוניה סדר בכח הזרוע, אבל משם הדברים החלו להידרדר. בדצמבר של אותה שנה נכח סיימון בחתונתה של מרגרט, ביתו של הנרי, שהתקיימה ב-יורק. ידיעות הגיעו מגסקוניה על מרד חדש, ואיתן האשמות של תושבי הדוכסות על כך שסיימון התגרה במורדים עד שחצה קו אדום. המחלוקות בין המלך ודה-מונפורט התפרצו כקונפליקט גלוי וקולני.

הנרי אסר על סיימון לשוב לגסקוניה או להתערב בנעשה שם. הוא עצר את כל הכספים שהתכוון להעביר לסיימון ושלח משלחת שתברר מה המצב בדוכסות לאשורו. מבחינת דה-מונפורט זו היתה סטירת לחי מצלצלת וסכנת מוות לקריירה הפוליטית שלו. יתרה מזו, הנרי הכריח אותו לבוא לפרלמנט ולהתעמת עם מאשימיו קבל עם ועולם. הגסקונים, ובראשם הארכיבישוף מבורדו, האשימו את דה-מונפורט בברוטליות וקשיחות מופרזת כלפי האוכלוסיה. סיימון מצידו זלזל בראיות שהביאו בפני המועצה וטען שהוא למעשה הקורבן, מפני שהמלך חזר בו מהבטחותיו לשלם לו. לא היה זה משפט, אבל דה-מונפורט ודאי חש מותקף.

בשלב מסוים סיימון דרש מהנרי שיקיים את הבטחותיו הכלכליות, והנרי השיב שאין הוא מתכוון לקיים הבטחות שניתנו לבוגד ואדם שלא עמד במילתו. בנוכחות חברי המועצה סיימון התפרץ וצעק על המלך משהו כמו 'מי היה מאמין שאתה בכלל נוצרי?', דבר שלא ייעשה.

ועם כל זאת, דה-מונפורט יצא זך כשלג. הרוב המוחלט של חברי המועצה תמכו בסיימון, ומהצד השני ניצבו רק המלך והגסקונים. הנרי נאלץ לפסוק לזכותו של דה-מונפורט בחריקת שיניים, אבל זמן קצר לאחר מכן חזר בו והכריז שהוא עצמו או הנסיך אדוארד יגיעו לגסקוניה, ועד אז כל העניין יישאר בהקפאה.

משלחות המלך לדוכסות החלו לתקן את נזקיו של דה-מונפורט, וסיימון חש עלבון עצום על כך שהמלך לא מעריך את כל שעשה בגסקוניה. הוא העדיף להעביר את החודשים הבאים בצפון צרפת, עד שלפתע חזר דרומה עם צבא קטן, והחל במעשי נקם כנגד הכתר האנגלי. הנרי דרש ממנו לחדול ולכבד את ההסכם ביניהם, ובסופו של דבר סיימון ויתר על דרישותיו תמורת כיסוי חובותיו בתוספת 7000 מארק.

בדיעבד הסתבר שמדיניותו של דה-מונפורט בגסקוניה היתה מוצדקת במידה מסוימת, כי הגסקונים באמת לא אהבו את הרעיון של שלטון מרכזי. גסטון דה-באירן, אותו אציל שהנרי חנן, עשה יד אחת עם אלפונסו ה-10 מלך קסטיליה וגייס צבא מורדים. הנרי ניסה לגייס מס חדש ב-1252 למימון הכנעת המרד, אבל הפרלמנט לא היה מוכן לשמוע על כך.

לבסוף הנרי הטיל בשנה שאחרי מס פאודלי למימון מינויו של הנסיך אדוארד לאביר, ובכסף זה הצליח לגייס לוחמים. למרבה האירוניה הנרי נלחם במורדים בשיטותיו של דה-מונפורט, ואפילו קרא לסיימון לבוא ולהילחם לצידו. השניים דיכאו את המרד בהצלחה, וב-1254 נכנעו אחרוני המורדים.

בעקבות ההצלחה המפתיעה הנרי השיא את בנו אדוארד לבתו של מלך קסטיליה, ובכך ביטל את האיום הקסטילי. גסקוניה היתה בטוחה תחת הכתר האנגלי, למרות שמנהיג המרד גסטון דה-באירן עדיין לא נתפס. סיימון והנרי התפייסו פעם נוספת, ולא בפעם האחרונה.

סיימון דה-מונפורט (ויטראז' בקתדרלת שארטר מאמצע המאה ה-13)

חלק מא: השופט הראשי האחרון

בתחילת 1232 יוברט דה-בר היה כמעט כל יכול. הוא היה רוזן קנט, השופט הראשי, יד ימינו של המלך הנרי ה-3, ידו בכל ויד כל בו. נכתב עליו שהדבר היחיד שחסר לו הוא כתר. אבל לא לעולם חוסן, ובסתיו אותה שנה יוברט מצא את עצמו מחוץ לחצר המלכות, מנושל מכל אדמותיו ותפקידיו, פושע נמלט שנתפס ונכלא בשלשלאות במרתפי טירה.

יוברט נהנה במהלך השנים מתמיכתם של ארבעה גורמים משמעותיים. הראשון שבהם היה הארכיבישוף מקנטרברי סטיבן לנגטון והממסד הכנסייתי שמאחוריו, אבל לנגטון עצמו נפטר ב-1228, ובישופים אחרים איתם רקם דה-בר בריתות הלכו והתמעטו מסיבות טבעיות יותר ופחות.

גורם שני היה תמיכת בכירי האצולה ובראשם משפחת מרשל, רוזני פמברוק. סכסוכים אישיים הביאו לריחוק בין דה-בר והאחים ויליאם וריצ'ארד מרשל, בניו של ויליאם מרשל הזכור לטוב, וברונים רבים העדיפו לצדד ברוזני פמברוק.

מוקד כח שלישי היה הדרג הפקידותי בחצר המלכות. אמנם דה-בר היה אדם חשוב, אבל הלורד-צ'נסלור ראלף דה-נוויל היה בכיר ממנו, ועם הזמן המחלוקות הקטנות הפכו ליריבות אישית. לאחר נפילתו של דה-בר, לא מעט פקידים ומשרתים נותרו בתפקידם, רמז לכך שבאופן גלוי לא היו במחנהו של דה-בר.

הגורם הרביעי, ואולי החשוב מכולם, היה המלך עצמו. יוברט והנרי נהנו מתקופה של קרבה בשנות נערותו של המלך, אבל אחרי שנות העוצרות השניים כבר לא שידרו על אותו גל. דה-בר עשה כל שביכולתו למנוע פלישה לצרפת וניסה להכריח את המלך לטפל בבעיות הפנים של אנגליה. הקמפיין הצבאי הכושל נגד הוולשים ב-1231 היה טריז נוסף בין השניים.

התפוררות ארבעת מוקדי הכח של דה-בר פתחה פתח ליריביו להסיט נגדו ולפגוע במעמדו. דה-בר ניסה לשחק את המשחק ולחסום את מהלכיהם, ולזמן מה גם הצליח. הנרי היה לא-החלטי מטבעו, והקשיב לשני הצדדים מבלי להתחייב לאחד מהם.

דה-בר ספג מהלומות בזו אחר זו, וכל אחת החלישה אותו: ביולי 1231 חזר לאנגליה יריבו המר פיטר דה-רוש, הבישוף של וינצ'סטר, לאחר שעלה לרגל למקומות הקדושים בארץ ישראל; בספטמבר הודח אחד מבני טיפוחיו ממשרת כלכלן בית המלוכה; בחג המולד המלך בילה בווינצ'סטר בחברתו של דה-רוש; במרץ 1232 המועצה הגדולה מנעה מהמלך להטיל מס על מיטלטלין, והדבר נתפס ככישלון של דה-בר, מה שחייב את המלך לקחת הלוואה כנגד יהלומי הכתר בשביל לשלם לכח המגן בבריטאני.

באביב 1232 זכה יוברט במספר נקודות כאשר אחד ממקורביו מונה להיות השריף של נורפולק וסאפולק, ויוברט עצמו מונה לשופט הראשי של אירלנד לכל ימי חייו, אבל דה-רוש התכונן למכת המחץ שלו.

ביולי ביקרו הנרי ויוברט בצוותא בכנסייה בנורפולק. משם המשיכו לכיוון ויילס, אבל בין לבין הגיע דה-רוש לחצר המלכות עם מכתב מהאפיפיור גרגורי ה-9 בעניין מהומות אנטי-איטלקיות שהתחוללו באנגליה כנגד שליחי האפיפיור. המכתב האשים את דה-בר בארגון וליבוי המהומות. ב-28 ביולי הגיעו לחצר המלכות אויבים נוספים של דה-בר, רוזני צ'סטר ופמברוק, וחיזקו את טענותיו של דה-רוש.

הנרי היה אדם מאמין, והאפיפיור היה עבורו שליח האל עלי אדמות. עם כל אהדתו וקרבתו לידידו יוברט, לא היתה לו ברירה והוא דרש מדה-בר תשובות להאשמות החמורות. יוברט ההמום ביקש וקיבל ארכה עד ספטמבר להוכיח את חפותו, ובהזדמנות הראשונה ברח אל מנזר בסארי, שם ביקש מקלט. זה לא עזר לו, והוא נתפס והושלך למרתפי מצודת לונדון. מספר ברונים, וביניהם ריצ'ארד מרשל שכנראה שינה את דעתו, לא האמינו שדה-בר ראוי לעונש חמור כל כך, ושכנעו את הנרי להעביר אותו לטירת דוויז Devize ולכלוא אותו בתנאים נוחים יותר.

יוברט דה-בר עשה רבות למען הכתר האנגלי, אבל לא הצליח לממש את כל מטרותיו. הוא פעל כדי להפוך את עקרון השלטון בהסכמה לנורמה בשנים הקריטיות שלאחר המגנה כרטה. הוא ניתק את הקשר בין האצולה ומשרות השריפים, והחזיר לכתר חלק גדול מכוחו. מצד שני רווחי המלך לא הגיעו לרמות מספקות, והקמפיינים בצרפת ו-ויילס היו כשלונות.

הנרי החליט שתפקיד השופט הראשי, שהיה עוצמתי בערך כמו הלורד-צ'נסלור (שהיה מעין ראש ממשלה), הוא כר פורה לבעיות ושחיתות, והחליט לבטל אותו לאלתר ולהעניק את אחריותו וסמכויותיו ללורד-צ'נסלור. מאוחר יותר, בנו אדוארד ה-1 יפצל את מערכת המשפט לשלושה חלקים – בית משפט לעניינים אזרחיים, בית משפט לעניינים פליליים, ובית משפט לעניינים כלכליים – וימנה שופטים שונים לכל תחום.

את החלל הפוליטי שהשאיר דה-בר מילא באופן טבעי פיטר דה-רוש. לתקופה קצרה האצילים תמכו בחילופי הגברא בשלטון, והמועצה הגדולה אפילו אישרה למלך להטיל מס של 1/40 על מיטלטלין, מס שהניב לכתר סכום של 16000 פאונד.

דה-רוש לא הביא איתו בשורה חדשה, בעיקר מפני שלא באמת התעניין בניהול ענייני הממלכה, אלא בצבירת עוד ועוד כח לעצמו ולאנשיו. הוא שכנע את הנרי להעביר את אנשי שלומו של דה-בר מתפקידיהם ולמנות במקומם את מקורביו של דה-רוש עצמו. באופן לא מפתיע חלוקת הג'ובים למקורבים חסרי כישורים הביאה רק חוסר-יעילות ושחיתות. בנוסף, מינוים של צרפתים רבים לתפקידי מפתח הקים על הנרי ביקורת נוקבת בקרב האצולה האנגלית.

בפברואר 1233 הצליח דה-רוש לשכנע את המלך לקחת אחוזה מגילברט באסֶט, אחד מאנשיו של רוזן פמברוק, ולתת אותה לפיטר דה-מורלי, מהאנשים הקרובים לדה-רוש. האחוזה ניתנה לבאסט רק ארבע שנים קודם לכן בצו מלכותי, שהבטיח גם זכויות ירושה על הנכס. באסט וריצ'ארד מרשל הבן מחו בפני המלך ודרשו שימוע בעניין מול מועצת אצילים, ע"פ הזכות שניתנה להם במגנה כרטה. דה-רוש דחה את הדרישה על הסף וסתם את הגולל על העניין כולו. זהו רק מקרה אחד מתוך כמה וכמה.

הברונים הבינו עד מהרה שכל עוד דה-רוש נמצא בחצר המלכות, המגנה כרטה לא תכובד ולא תעזור להם. על כן חלקם התארגן ובסתיו 1233 פתחו במרד גלוי. דה-רוש שמח להכות את אויביו בשדה הקרב במקום בחדרי חדרים, אבל לא העריך נכון את המצב.

אמנם רק חלק קטן מהאצילים מרדו במלך, אבל רובם המוחלט של הנאמנים לכתר סירבו להילחם באחיהם המורדים. רוזן פמברוק (מחוז שנמצא דרומית-מערבית לוויילס) כרת ברית עם לואלין מנהיג הוולשים, והכח המשותף הדף את מתקפת הכוחות המלוכנים בהצלחה פעמיים.

בפברואר 1234 שחרר באסט את דה-בר הכלוא והביא אותו לוויילס, שם הצטרף למורדים בשמחה. הארכיבישוף החדש מקנטרברי, אדמונד מ-אבינגדון, היה נחוש כמו קודמו בתפקיד להשכין שלום שמבוסס על המגנה כרטה. הוא ארגן מספר פגישות בין הצדדים, והנרי השתכנע שהדרך היחידה והצודקת לשלום היא הסרת דה-רוש ומקורביו מעמדות הכח הבכירות.

עד חודש מאי התהליך הושלם, למרות מותו של ריצ'ארד מרשל (את תואר רוזן פמברוק ירש אחיו גילברט). פיטר דה-רוש ומקורביו הורחקו מחצר המלכות, המלך השיב לבעלים המקוריים את הנדל"ן שנלקח והתנצל על הפגיעה הלא-חוקית שפגע באצילים. דה-רוש נסע אל ידידו משכבר הימים פרידריך ה-2, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אבל מכתבים מהנרי שסיפרו על מעלליו של דה-רוש העכירו את האווירה בין הידידים הוותיקים. בסופו של דבר דה-רוש חזר לאנגליה ב-1238 ונפטר.

באשר ליוברט דה-בר, המלך לא סלח לו על הצטרפותו למורדים, וב-1237 אף איים לשפוט אותו שוב על מעשי בגידה. אך בטרם מימש המלך את איומו, דה-בר מת בגיל 73 המופלג.

לאחר סילוקם של דה-בר ודה-רוש מחצר המלכות, הנרי בן ה-27 נותר יחיד בשלטון, ובשנים הבאות שלט בכוחות עצמו. בניגוד לאביו ג'ון, הנרי לא התעניין בצייד או תחרויות אבירים, והיה אדוק יותר באמונתו. הוא היה מעט תמים, לא-החלטי מטבעו, וניסה לפייס את האצולה בכל דרך. חוש ההומור שלו היה הרבה פחות נבזי מזה של אביו. הוא אהב את ההוד והפאר של המלוכה, אבל אהב גם לחלוק בעושר שצבר. הוא נשא עיניים למלך אדוארד המודה (חלק יח) כדמות מעוררת השראה, והקדיש כספים רבים לתחזוקה ובנייה של קתדרלת וסטמינסטר ומוסדות כנסייתיים נוספים.

בינתיים בצרפת, פג תוקפו של הסכם הפרדת הכוחות מול לואי ה-9. הנרי קיווה שיוכל להגיע לנקודה זו בזמן עם צבא ערוך ומוכן, אבל לשווא. פיטר דה-ברו, דוכס בריטאני שקיבל 13000 פאונד כסיוע מהכתר האנגלי בשלוש השנים האחרונות, הבין שאין כח צבאי של ממש שיבוא לעזרו, וכרע ברך מול מלך צרפת.

על מנת לבנות ברית צבאית חדשה כנגד הכתר הצרפתי, הנרי בן ה-28 נשא לאישה בינואר 1236 את אלינור מפרובאנס בת ה-12, שהיתה בתו של ריימונד ה-5 רוזן פרובאנס. אחותה הגדולה של אלינור נישאה ללואי ה-9 ואחותה הצעירה תתחתן עם ריצ'ארד מקורנוול, אחיו הצעיר של הנרי, מה שוודאי הביא גאווה גדולה לרוזן אבל הפך את ארוחות שישי למאוד מתוחות.

אלינור הגיעה לחופי אנגליה ב-1235 ללא כל נדוניה. מאז אלינור מאקיטניה לא היתה מלכת אנגליה בעלת השפעה משמעותית, אבל אלינור הצעירה גדלה בבית פוליטי וידעה לשחק את משחקי הכס. היא בנתה לעצמה חצר מלכותית, השיגה אדמות ונכסים לעצמה, ואפילו שכנעה את הנרי, שראה בה שותפה למלכותו, לתת לה אחוז מסוים מהמיסים שגבה הכתר.

כמובן שאין לנו דרך לדעת מה בדיוק היה טיב היחסים בין הנרי ואשתו הצעירה. במשך שלוש שנים הנישואין לא הפיקו יורש, אבל ע"פ כמות המתנות שהרעיף עליה, כנראה שהנרי אהב אותה. בספטמבר 1238 פרץ מטורף לארמון במטרה לרצוח את המלך, אבל חדר השינה שלו היה ריק משום שהוא ישן עם אשתו בחדר השינה שלה, עדות לקירבה בין השניים.

בסופו של דבר הרתה המלכה וביוני 1239 נולד בנם הראשון (מתוך חמישה) אדוארד, על שם המודה, שלימים יזכה לכינוי "ארך-רגליים" Longshanks. אדוארד נולד בארמון וסטמינסטר, במקום בו שוכנים היום בתי הפרלמנט. הנרי היה מאושר וחגג את המאורע בפאר. אנשי לונדון רקדו וחגגו ברחובות. הנרי שלח שליחים לכל קצוות הארץ על מנת לבשר את הבשורה המשמחת, והשליחים חזרו עם מתנות לרוב. המלך תרם סכומים נכבדים לכנסייה ולעניים על מנת להפציר באל לשמור על בנו הרך.

אלינור לא הגיעה לאנגליה בגפה. יחד איתה הגיעה קבוצה גדולה של מלווים, רובם ככולם אנשי מחוז סאבוי Savoy שלמרגלות האלפים בדרום-מזרח צרפת, מחוז שהיה בשליטת אימה. בתחילה היו אלה אנשי חצר, אשר כרכרו סביב הנערה ודאגו לכל מחסורה, אבל תוך מספר שנים הרעיפה עליהם המלכה הצעירה כבוד וייקר בצורת אדמות ותארים.

הם אמנם היו בני תרבות ומנומסים, אבל הפלישה הצרפתית ללב האצולה האנגלית הקימה תרעומת על המלכה. המצב החמיר כאשר עוד ועוד קרובי משפחה ומקורבים מצרפת הגיעו עם השנים לאנגליה והתברגו במערך הכוח של אלינור באין מפריע. הפרת האיזון בקרב האצולה יחמיר עם השנים ויהיה לזרע פורענות שיסכן את מלכותו של הנרי ה-3.

חתונתם של הנרי ה-3 ואלינור מפרובאנס (פרט מתוך ספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13)

חלק מ: יהדות אנגליה 1

נעשה אתנחתא קלה ונחזור אחורה כדי לכסות נושא הקרוב לליבם של קוראים רבים.

מלבד אזכורים בודדים, אין עדויות להתיישבות יהודית באנגליה לפני 1066. לאחר עלייתם לשלטון של ויליאם הכובש והנורמנים, החל טפטוף של יהודים להגיע ללונדון, ככל הנראה מבירת נורמנדיה רואן. המהגרים הראשונים דיברו צרפתית-יהודית, שפה שהתפתחה מהצרפתית של ימי הביניים והיתה בשימוש קהילות רבות בצפון מערב אירופה. השפה כללה מילים עבריות ונכתבה בכתב עברי.

בתחילה, על היהודים נאסר להחזיק אדמות או להיות בעלי מלאכה, מלבד העיסוק ברפואה. מאידך הלוואה בריבית היא חטא בנצרות, ולכן העיסוק בכספים נפל כפרי בשל לידי היהודים. עד סוף המאה ה-11 מעמדם של היהודים לא היה מוגדר היטב, אך בשנות כהונתו של הנרי ה-1 המלך העניק ליוסף, רבה הראשי של לונדון, אגרת המפרטת את מעמדם וזכויותיהם של היהודים:

1. היהודים הם רכושו של המלך ונתונים להגנתו.
2. היהודים רשאים לנוע בחופשיות ברחבי הממלכה, וכרכושו של המלך אינם חייבים במיסי דרך.
3. היהודים רשאים לקנות סחורות ולמכור אותן, כולל מכירה של התחייבויות שקיבלו.
4. ליהודים הזכות להישפט ע"י מושבעים מקרב עמיתיהם.
5. ליהודים מותר להישבע על ספר תורה במקום על התנ"ך הנוצרי.
6. לשבועתו של יהודי יש משקל כמו שבועותיהם של תריסר נוצרים, מפני שהם מייצגים את מלך אנגליה בעניינים פיננסיים.

עד 1135 כל היהודים חיו בלונדון. יחסי הנוצרים והיהודים הופרעו בימי המלך סטיבן, כאשר המלך שרף את ביתו של אדם יהודי באוקספורד (ייתכן שבעל הבית היה בפנים באותה עת) לאחר שזה סירב לתרום את חלקו לכיסוי הוצאות החצר המלכותית. במרץ 1144 נרצח נער בנוריץ', והקהילה היהודית הואשמה שהשתמשה בדמו לעשיית מצות, מה שנרשם בהיסטוריה כעלילת הדם המתועדת הראשונה. מצד שני, בעוד הצלבנים בגרמניה תקפו יהודים ללא רחם ב-1146, סטיבן מנע מעשי איבה דומים באנגליה.

במהלך שנות האנרכיה מנת חלקם של היהודים היתה קשה כמו של יתר האוכלוסיה, אך מרגע שהנרי ה-2 עלה לשלטון הקהילה היהודית צמחה ושגשגה. בתוך חמש שנים צצו קהילות יהודיות בערים רבות כגון קנטרברי, ניופורט, רדינג, וינדזור, קיימברידג', וינצ'סטר ועוד. היהודים לא הורשו לקבור את מתיהם מחוץ ללונדון עד 1177, ונאלצו לשאת לשם את הגופות.

תפוצת היהודים שירתה את האינטרסים של הכתר. בהיותם של היהודים עצמאים ממרות הכנסייה, המלך חש בנוח לבקש מהם דברים מסוימים (פעולות למען המלוכה או גיוס הון), ובתמורה סיפק להם שטרי חוב אותם יכלו לגבות מהשריפים המקומיים.

בתקופה זו חי אהרון מלינקולן, שהיה האדם העשיר ביותר באנגליה הנורמנית, עשיר כנראה גם מהמלך עצמו. הוא היה אחד הנושים הגדולים של הנרי ה-2, שחב לו סכום של כ-600 פאונד. הוא עסק בהלוואות, והתמחה בהלוואות לצורך בניין מנזרים. בזכות הלוואות שהעניק לכתר נבנו בין 1140 ו-1152 כמה מהמנזרים הגדולים, והחוב של המנזרים אליו עמד על כ-6400 מארק בעת מותו. על ערש דווי הוא מחל על חלק מהחוב, אבל כשגילה זאת המלך הוא דרש מהמנזרים שההפרש ישולם לאוצר הממלכה. לאחר מותו של אהרון ב-1186, הכתר החרים את כל רכושו, והמלך גבה את חובותיו של אהרון ממאות ברונים ואצילים בסכום שהגיע לכ-15000 פאונד.

פעילותם הכלכלית של היהודים לא הוגבלה באופן רשמי, אבל בפועל הם היו נתונים לגחמות המלך. לדוגמה, לאחר שכספו של יהודי מגלוסטר מימן את כיבוש אירלנד ע"י ריצ'ארד דה-קלר ב-1170 (חלק ל), הנרי ה-2 הטיל על אותו יהודי קנס כבד והאשים אותו בהלוואה למטרה לא-נאותה.

באופן כללי אנגליה נחשבה לממלכה אוהדת ליהודים, וביקרו בה חכמים כמו אברהם אבן עזרא (1158) ויצחק מצ'רניגוב (1181). יהודים שגורשו מצרפת ע"י פיליפ אוגוסטוס ב-1182, וביניהם רבי יהודה שירליאון, התיישבו באנגליה.

ב-1168, לאחר שכרת ברית עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה, הנרי ה-2 עצר את ראשי הקהילות היהודיות באנגליה והגלה אותם לנורמנדיה, תוך שהוא מטיל מס של 5000 מארק על אדמות ובתי הקהילות שנותרו באי הבריטי. מהצד השני כאשר גייס הון למסע הצלב השלישי ב-1186 בכל רחבי אנגליה באמצעות מס על נדל"ן, הוא בחר להטיל על הקהילות היהודיות מס של 25% דווקא על מיטלטלין. המיסים הנפרדים הניבו לאוצר הממלכה כמעט את אותו הסכום, כ-70000 פאונד, אם כי ככל הנראה המס על היהודים שולם בתשלומים רבים לאורך מספר שנים.

מלבד מספר מאוד מצומצם של עלילות דם לאורך המאה ה-12, היהודים חיו עם שכניהם הנוצרים ביחסים טובים לרוב, כולל הממסד הכנסייתי. היהודים מצאו מפלט בכנסיות ובמנזרים בעת צרה יחד עם שכניהם, ותרמו לבניית מוסדות קתולים. עם זאת, לקראת סוף מלכותו של הנרי ה-2 צברו היהודים הון רב ורמת חייהם החלה לנקר את עיני המעמד הגבוה. ידיעות מארץ הקודש על כך שהיהודים והמוסלמים נלחמים שכם אל שכם מול הצלבנים היו בעכרי הקהילות היהודיות בכל רחבי אירופה, ואנגליה לא היתה שונה.

כזכור, לאחר הכתרתו של ריצ'ארד לב-הארי פרצו מהומות כנגד הקהילה היהודית בלונדון (חלק לב). המלך הטרי נזעם ועשה ככל יכולתו לעצור את שפיכות הדמים, אבל לא הצליח להעניש יותר מקומץ מהמפגעים. בחודש מרץ 1190, כאשר צלבנים שהתכוננו ליציאה לארץ הקודש עוררו רגשות אנטישמים בקרב האוכלוסייה הנוצרית, חלו בכמה ערים מספר תקריות אלימות בהן הותקפו יהודים.

החמורה שבתקריות היתה ב-16 במרץ, שבת הגדול. ראש הקהילה היהודית בעיר יורק ביקש מאחראי הטירה המקומית להכניס אותו ואת חברי הקהילה מחשש לפגיעה בהם, וזה הסכים. המון זועם התנפל על הטירה בדרישה לנצר את היהודים ולהטבילם. רבי יום טוב מ-יואני, המנהיג הרוחני של הקהילה, יעץ ליהודים "ייהרג ובל יעבור" וכך היה. אבות שחטו את משפחותיהם ובלבד שלא יומרו לנצרות. היהודים האחרונים שנותרו הבעירו את המגדל בו היו לכודים. מי ששרד את הלהבות נרצח בידי ההמון שבחוץ, ובסך הכל כ-150 יהודים מתו על קידוש השם באותו יום נורא.

בזמן שהותו של ריצ'ארד בארץ הקודש ותקופת שביו, יהודי אנגליה סבלו התנכלויות מצד ויליאם דה-לונגשאמפ, שניהל את הממלכה כלורד-צ'נסלור ושופט ראשי. כך למשל חויבו היהודים "לתרום" 5000 מארק לטובת דמי הכופר למלך, פי 3 ויותר מהסכום ששילמה כל לונדון.

כשחזר ריצ'ארד לאנגליה, הוא לקח על עצמו לעשות סדר חדש בעסקי היהודים. ב-1194 הוא החליט שכל עסקה בה מעורב יהודי תהיה חוקית רק אם עותק ממנה יימצא במקום מיוחד, אליו רק לבכירי האוצר יש גישה. הדבר נתן לכתר האנגלי מידע שלם על מצבו הכלכלי של כל יהודי בממלכה, וגם את האפשרות לבטל עסקות ע"י השמדת העותק שבידי האוצר. בעקבות הצו המלכותי הוקם אגף נפרד ליהודים ברשות המיסים המלכותית, ואגף זה ניהל את מיסוי העסקים היהודים (בדרך כלל מס של עשרה אחוזים), והפך הלכה למעשה לשותף שקט בכל עסקי ההלוואות.

בסוף המאה ה-12 היהודים היו לרוב שווי זכויות לשכניהם. חסותו של המלך עליהם העניקה להם קשר ישיר לשלטון, אבל קשר זה לא התבטא בהשפעה פוליטית כלשהי. הממלכה העניקה להם אוטונומיה דתית, ויהודים נשפטו בפני בית דין רבני. ליהודים היתה כמובן מערכת חינוך עצמאית. הרב הראשי של אנגליה, שנבחר ע"י היהודים ואושר ע"י המלך, שימש גם כיועץ לכתר בענייני יהדות ויהודים.

כשעלה ג'ון לשלטון ב-1199 הוא כיבד את המצב הקיים ואישר מחדש את חסותו על יהודי אנגליה. עם זאת, לאחר אובדן נורמנדיה והמחוזות האנז'וונים ב-1205, יחסו ליהודים השתנה. לאחר המריבה עם האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בסוף אותו עשור, ג'ון דרש 100000 פאונד מבתי התפילה באנגליה, ועוד 66000 מארק מהקהילה היהודית. אברהם מבריסטול, אחד מהיהודים העשירים בממלכה, סירב לשלם את חלקו, 10000 מארק, וג'ון הורה לעקור את אחת משיניו כל יום עד שישנה את דעתו, מה שקרה אחרי שבוע ימים.

לאחר עליית הנרי ה-3 לשלטון מצבם של היהודים השתפר, אבל רק לתקופה קצרה. האפיפיור כינס ועידה שהחליטה שהיהודים חייבים לשאת טלאי מזהה על מנת להפרידם מהאוכלוסייה הקתולית. סטיבן לנגטון הוציא את ההחלטה לפועל באנגליה, וברוב הערים היהודים נאלצו לענוד טלאי לבן בולט.

קהילות רבות פנו למלך בבקשה להסיר את היהודים מקרבם, וגירוש יהודים הוכרז בלסטר (1231), ניוקאסל (1234), וייקומב (1235), סאותהמפטון (1236) וערים נוספות. המגורשים נאלצו לעזוב ולמצוא מקום מגורים אחר, ולעיתים גורשו יותר מפעם אחת.

עלילות דם רבות הופיעו בשנים אלו, בעיקר בעידוד המסדר הבנדיקטיני. הבישוף מ-ווסטר כתב לאפיפיור גרגורי ה-9 בבקשה לעזרה בהפרדה מוחלטת בין נוצרים ויהודים במרחב הציבורי ואיסור על נוצרים לעבוד עבור יהודים. הפגיעה בקהילות היהודיות היתרגמה לסכומים הולכים וקטנים (יחסית) שהכניסו היהודים לאוצר הממלכה, וחסותו של המלך עליהם הצטמצמה בהתאם.

באמצע המאה ה-13 היו היהודים באנגליה, כמו בשאר היבשת, תחת מגף המלך. הכתר השתמש בהם כפרה חולבת ושאב מהם כספים כרצונו. הלחץ מצד המלך הכריח את היהודים לגבות חובות בצורה נואשת יותר, מה שרק דירדר את יחסיהם עם יתר האוכלוסייה. חובות נמכרו בהפסד רק כדי לעמוד בדרישות הכתר לעוד ועוד מיסים.

ב-1253 העביר הנרי ה-3 את "חוק היהדות", שמיסד את חובת הטלאי, את האיסור על עבודה נוצרית אצל יהודים, וכלל גם איסור על בניית בתי כנסת חדשים. ב-1269 הפרלמנט הכריח את הנרי להקל מעט את המגבלות על היהודים, הקלות כגון איסור על הנוצרים לקנות חובות מיהודים ללא רשות המלך או להרוויח ריבית על חובות אלה.

לאחר מותו של הנרי ב-1272 עלה לשלטון בנו אדוארד ה-1. בעוד אבותיו שימרו את מעמד היהודים כדי לנצל את עסקיהם ולהכניס כסף לאוצר הממלכה, אדוארד היה המלך הראשון שנקט באנטישמיות ככלי למימוש מדיניות ממשלתית. אדוארד עודד את הסלידה מהיהודים ולקח קרדיט על צעדים שפגעו בהם. האשמת יהודים בזיוף מטבעות היה נפוץ, ושיווה לקהילה כולה תדמית עבריינית. כך גם הואשמו היהודים בחילול הקודש על ימין ועל שמאל.

הממסד הקתולי, בתמיכת הכס הקדוש בוותיקן, לחץ על אדוארד להטיל עוד ועוד מגבלות על היהודים, והמלך נעתר. ב-1275, אחרי שחזר ממסע הצלב התשיעי ובעקבות צווים אפיפיוריים, אדוארד העביר תיקון של "חוק היהדות" שאסר על כל הלוואה בריבית, אבל איפשר ליהודים עיסוק במסחר ואוּמנות, ואפילו להחזיק אדמות לתקופה של עד עשר שנים.

לקהילה היהודית, שלא כללה חקלאים או בעלי מלאכה, ההקלות לא באמת עזרו. בנוסף, הגילדות המקצועיות סירבו לקבל יהודים לשורותיהן. רבים החליטו להתנצר או לעזוב את אנגליה. אלה שנותרו סבלו מאותו מיסוי כבד, עד שהכתר הגיע למסקנה שליהודים אין יותר רכוש שאפשר למסות.

בקיץ 1290 היה הכתר שקוע בחובות כבדים. הפרלמנט אישר לאדוארד לגבות מיסים חריגים של 116000 פאונד, ככל הנראה כחלק מעסקה שכללה את גירוש היהודים מאנגליה. ב-18 ביולי, שבאופן סמלי חל באותה שנה בתשעה באב, יצאו צווים מלכותיים לשריפים ברחבי הממלכה, ובהם נכתב כי על כל היהודים לעזוב את שטח הממלכה עד תחילת נובמבר, ואלה שיישארו דינם מוות.          

מרבית יהודי אנגליה היגרו לצרפת, הולנד וספרד, וגם בדרכם החוצה לא פסקו ההתנכלויות להם ולרכושם הדל. הכתר השתלט על כל רכושם שנותר מאחור ומכר אותו לכל המרבה במחיר, ואדוארד המשיך גם אחרי הגירוש להתהדר בנוצות מגן הנצרות.

הצו המלכותי יבוטל רק באמצע המאה ה-17, והיהודים יחזרו לאנגליה ב-1655.

התיקון של אדוארד ה-1 ל"חוק היהדות" משנת 1275

חלק לט: יחסי החוץ בראשית המאה ה-13

מאז שהכתר האנגלי איבד את רוב אחזקותיו בצרפת ב-1204, וביתר שאת לאחר הפסדו של נסיך צרפת לואי במלחמת הברונים ב-1217, אנגליה הלכה והתעצבה כיישות מדינית נפרדת מצרפת ויתר היבשת. התודעה הלאומית, שלוותה בניצני שנאת זרים, חיזקה את מעמד המלוכה ואת מוסדות הכתר, אבל הובילה לחיכוכים וכאבי ראש בכל הקשור ליחסי החוץ של אנגליה.

האצילים האנגלו-נורמנים הפכו לאצילים אנגלים, ותרבות האצולה ברחבי האי הבריטי הפכה דומה יותר לזו של סקוטלנד ו-ויילס. כך גם הטכניקות הצבאיות, שהאנגלים אימצו משכניהם ולהפך.

קשרי משפחה בין צפון אנגליה וסקוטלנד התקיימו במשך שנים רבות. אלכסנדר מלך סקוטלנד אמנם חבר ללואי במלחמת הברונים, וכוחות סקוטים פלשו דרומה עד קיימברידג', אבל בהסכם שסיים את המלחמה הוא ויתר על כל השטחים שתפס. אלכסנדר פנה להתמקד באיחוד השבטים בצפון סקוטלנד תחת הנהגתו וחוקיו, ותקופה נדירה של שלום החלה בין אנגליה וסקוטלנד, כששני הצדדים נמנעים במודע מהשאלה האם הכתר הסקוטי כפוף למלך אנגליה. כדי לחזק את הקשר בין שתי הממלכות, הנרי אפילו השיא את אחותו ג'ואן לאלכסנדר.

יחסים חמים החלו להיווצר גם בגבול ויילס. לואלין, גדול מנהיגי הוולשים, היה מצביא מוכשר ומנהיג כריזמטי, וידע מתי להניף את החרב ומתי לשבת לשולחן המשא ומתן. ב-1205 הוא נשא לאישה את אחת מבנותיו הלא-חוקיות של המלך ג'ון, והנישואין הקנו לו הטבות וקשר ישיר עם בית המלוכה האנגלי. הוא ניצל את הקשר בחוכמה ובנה בריתות עם הברונים האנגלים שהחזיקו באדמות שסביב ויילס. הוא אפילו נתן את ביתו לרוג'ר מורטימר, אחד מאותם ברונים, וכינה אותו "בני היקר". קשרים אלה עודדו את הצדדים לא למהר ולשחוט אחד את השני על כל מחלוקת שצצה.

מבחינה פנימית, לואלין התמודד בהצלחה עם מנהיגים וולשים מקומיים אחרים, שקינאו בעושרו ומעמדו, תוך יצירת בריתות נוספות וניצול קשריו עם האנגלים. שיטת הפרד ומשול עבדה גם מול השבטים המקומיים וגם מול האצילים האנגלים. לואלין ביקש להפוך לאדון הפאודלי של כל הוולשים, כך שיוכל לגבות מיסים עבור הכתר האנגלי באופן בלעדי, אבל לא הצליח להשלים את המשימה בימי חייו. שיא כוחו היה ב-1218 כאשר חתם על הסכם ווסטר וזכה באוטונומיה מוגבלת.

אבל כל אלה לא מנעו מלואלין את העימותים התקופתיים עם הברונים האנגלים שהקיפו את ויילס ממזרח ומדרום ועם המלך הנרי. לפעמים היה זה בגלל סכסוכי קרקעות מקומיים, לפעמים בגלל חריגות מסמכותו של לואלין, ולעיתים בגלל חילוקי דעות על מיסוי. סבבים ספורדיים של אלימות פרצו בוויילס עד 1229, ורק באמצע 1234 שככו מעשי האיבה ונחתם הסכם השלום במידל Myddle, אשר חודש כל שנה עד מותו של לואלין ב-1240.

באירלנד, הפער התרבותי בין הברונים האנגלים למנהיגים המקומיים נותר עמוק מאוד. מנהגי האצולה האנגלית, שהתבססו על אלה של הצרפתים, כמעט ולא זלגו אל האוכלוסיה האירית, וגם בסוף המאה ה-14 נחשבה אירלנד למקום ללא עידון או תרבות נאותה.

האימפריה האנז'וונית לא איבדה את כלל אדמותיה בצרפת. דוכסות גסקוניה בדרום-מערב צרפת נותרה בידיים אנגליות. כמו כן, הסכם הפסקת האש בין ג'ון ופיליפ אוגוסטוס ב-1214, לאחר הניצחון הצרפתי בקרב בובין, התיר לאנגלים להמשיך ולהחזיק בשטח מצומצם לאורך החוף של פואטו, וב-1220 תוקפו של ההסכם הוארך.

מצד אחד פיליפ אוגוסטוס עמד במילתו והניח למובלעת האנגלית בפואטו. מצד שני הברונים הצרפתים שהקיפו את המובלעת ראו בה טרף קל, והתעמרו באוכלוסיה המקומית כרצונם. בראש אותם ברונים עמד רוזן לה-מארש, הוגו דה-לוסיניאן העשירי Hugues X de Lusignan (באנגלית Hugh), בן למשפחת לוסיניאן אשר בינה ובין משפחת המלוכה האנגלית זרם הרבה דם רע במהלך השנים. כזכור, אשתו השניה של ג'ון, איזבלה מאנגולם, היתה מובטחת לאביו של הוגו, והפרת ההבטחה של ג'ון היתה הדבר שהוביל בסופו של דבר לאובדן נורמנדיה ויתר המחוזות האנז'וונים בצרפת.

לנציגיו של הכתר האנגלי לא היתה אפשרות להתמודד עם הכח הצבאי של דה-לוסיניאן, והם התחננו לעזרה מהמלך הנרי. הוא והעוצר דה-בר התמודדו באותן שנים עם בעיות משלהם, כפי שתואר בפרק הקודם, וידם קצרה מלהושיע. אחד מנציגיו של הנרי בפואטו, ג'פרי דה-נוויל, כתב למלך והתלונן כי האצילים המקומיים "אינם מעריכים אותי יותר מאשר ילד קטן".

דה-בר עשה כל שביכולתו בגזרה הדיפלומטית כדי להרגיע את המתחים בפואטו וגסקוניה, וכל עוד פיליפ אוגוסטוס ישב על כס המלכות העניינים לא הסלימו. כדי לנסות ולפייס את הוגו, הנרי הבטיח לו את אחותו ג'ואן בת ה-10, אותה ג'ואן שעתידה להינשא לאלכסנדר מלך סקוטלנד.

בשלב זה חוזרת לסיפור איזבלה מאנגולם, אלמנתו של ג'ון ואימו של מלך אנגליה, אשר חזרה לצרפת מולדתה ב-1218. ב-1220 היא הזיזה הצידה את ביתה ג'ואן והתחתנה בעצמה עם הוגו דה-לוסיניאן, ללא רשות הנרי וכנראה ללא כל גינוני טקס. היא ניסתה לשכנע את דה-בר שמדובר במהלך שיחזק את הקשר בין משפחת לוסיניאן והכתר האנגלי, אבל בפועל אין ראיות לכך שזו היתה כוונתה.

כעת, כאשר תחת שליטתו של הוגו היו מחוזות לה-מארש ואנגולם, וכמובן אזור לוסיניאן במחוז פואטו, הוא היה מהברונים החזקים ביותר במערב צרפת. איזבלה כתבה לבנה הנרי ודרשה ממנו לכבד את בעלה ואת כוחו ע"י מתנה בצורת נתח מהמובלעת האנגלית בפואטו. האנגלים היו בין הפטיש לסדן, מפני שפיליפ אוגוסטוס מת ב-1223 (אחרי 43 שנות שלטון), ובנו לואי ה-8 חתם על הסכם שיתוף פעולה עם הוגו.

בקיץ 1224, בזמן שדה-בר וחייליו עסוקים בדיכוי מרידות כמו בטירת בדפורד, כוחותיהם המשותפים של הוגו והמלך לואי התקדמו לעבר העיר לה-רושל La Rochelle אשר על חוף פואטו, מרכז השליטה האנגלי במובלעת. אחראי הטירה המקומית ביקש סיוע מיידי ממלך אנגליה, ונראה שדה-בר הצליח לגרד 500 פאונד מאיפשהו ושלח לו, אבל הכסף מעולם לא הגיע. האחראי האשים את הממשל האנגלי ששלח לו רק אבנים, ולא ברור אם התכוון לכך שהסכום היה זעום לעומת מה שהצטרך, או שמישהו בדרך החליף את אוצר המטבעות באבנים.

במצב זה של מחסור במשאבים ובכח אדם, הטירה בלה-רושל נפלה לידי הצרפתים תוך מספר שבועות, ויתר פואטו נכבשה עד סוף השנה. לואי הפנה את מבטו דרומה, והחל לתקוף עיירות בצפון גסקוניה, אשר נפלו אחת אחת. בנקודה זו לואי חזר לפריז והשאיר להוגו לטאטא את יתר האנגלים מהיבשת.

כיבוש גסקוניה התברר כאתגר קשה עבור כוחותיו של דה-לוסיניאן. העיירות שתפס לואי היו קטנות ולא היה בהן חיל מצב אנגלי. לעומתן, הערים הגדולות בורדו Bordeaux ובאיון Bayonne היו מרכזי מסחר שוקקים ומוגנים היטב, ותושביהן היו נחושים להישאר תחת שלטון אנגלי. אנגליה היתה יעד הייצוא העיקרי של סוחרי גסקוניה, והם העדיפו להישאר מחוברים עם האנגלים.

גסקוניה היא מחוז קטן, אבל מיסוי הסחורות שעברו דרכו הניבו רווחים יפים לאוצר הממלכה האנגלית, הרבה מעבר לגודלו היחסי של המחוז. במצב כזה השלטון האנגלי עשה כל שביכולתו על מנת להגן על גסקוניה. דה-בר, אשר חזה את המתקפה מבעוד מועד, העביר סכום נכבד על חשבון מכסים עתידיים לטובת חיזוק חומותיהן של הערים, והבטיח את נאמנות התושבים ע"י התחייבות להפוך את הערים (שנשלטו ע"י נציג הכתר) לרשות מקומית עם ראש עיר ומוסדות מקומיים. באנגליה הוטל מס של 1/15 על שינוע של כל סחורה, והמס גייס 40000 פאונד עד מהרה לטובת חיזוק ההגנה על גסקוניה.

ריצ'ארד, אחיו הצעיר של הנרי, נשלח לגסקוניה על מנת להנהיג את מגני המחוז. ריצ'ארד בן ה-16 לווה ע"י ויליאם הרוזן מסאלסברי, שהיה לוחם מנוסה וקיבל את ההחלטות בפועל. השניים התקבלו בבורדו בהתלהבות, ועיירות רבות שנכנעו לצרפתים ללא קרב כעת שבו והצהירו על נאמנותן לאנגלים. זריקת העידוד הגיע בזמן הנכון.

לואי שלח כוחות כדי לסייע להוגו ואנשיו לכבוש מחדש את אזור לה-ראול La Réole, צומת דרכים חשוב על נהר גארון Garonne שדרכו הגיעו סחורות לבורדו. ריצ'ארד טמן מלכודת לכוחות הצרפתים ומנע מהם לחצות את נהר דורדון Dordogne שבצפון גסקוניה, והכוחות הצרפתים נסוגו. עד סוף 1225 המתקפות הצרפתיות שככו וחדלו לאיים על המחוז. לניצחון האנגלי היתה חשיבות מכרעת. גסקוניה תישאר בידיים אנגליות עוד 200 שנה, והרווחים שתניב לכתר האנגלי ישחקו תפקיד משמעותי ביחסי הכוחות בין אנגליה לצרפת.

נישאים על גלי האופטימיות, הכוחות האנגלים התכוונו להתקדם צפונה ולשחרר את פואטו הכבושה, אבל מכתב מהאפיפיור למלך הנרי עצר בעדם. הנרי הסתפק בהענקת התואר הסימבולי 'רוזן פואטו' לאחיו ריצ'ארד.

בסוף 1226 נפטר לואי ה-8 במפתיע, ואת הכתר ירש בנו לואי ה-9 בן ה-12, ששלט תחת עוצרות אימו בלאנש מקסטיליה. תקופת העוצרות בצרפת היתה מתוחה כמו באנגליה, כאשר העתיד אינו ברור והברונים עושים כמיטב יכולתם להגן על האינטרסים שלהם. הנרי ביקש לנצל את המצב ולפלוש לצרפת על מנת להשיב את האדמות שאיבד אביו לפני פחות מרבע מאה.

לצורך העניין הנרי שלח שליחים עם מסרים חמים למספר ברוני מפתח בנורמנדיה, אנז'ו, פואטו ובריטאני. הנרי ידע שאין ברשותו סכום מספק לגיוס צבא ואחזקתו, וללא שותפות עם אצילים בצד הצרפתי לא יוכל להוציא את תכניתו לפועל.

לקשר ההדוק שהיה בעבר עם אצילי בריטאני היתה חשיבות אסטרטגית גבוהה, מפני שהנרי קיווה לשיתוף פעולה שיאפשר לו להנחית כוחות בנמל קרוב לאנגליה ולא בבורדו הדרומית. הבישוף של בריטאני, פיטר דה-ברו Peter de Breux, היה וסאל של מלך צרפת, אבל ראה בעין יפה את ההזדמנות להרוויח את עצמאותו.

יוברט דה-בר, עוצר המלכות, עמד בין הנרי לביצוע תכניתו. בהיותו אדם פרקטי הוא ידע שבאותה נקודת זמן לא היו המשאבים הנחוצים לפלישה, ובמקום לשכנע את הנרי לוותר הוא עשה כל שביכולתו לטרפד ולעכב את ההכנות. בזמן זה צצו גם בעיות פנימיות שדרשו את תשומת ליבו של הכתר, ולכן הפלישה נדחתה ונדחתה.

גם פיטר דה-ברו לא מיהר לשום מקום. הוא הגיע לאנגליה ב-1228 ונשבע אמונים למלך אנגליה. הוא מונה לרוזן ריצ'מונד, תואר שעבר בירושה, וקיבל סכום של 5000 מארק להגנת בריטאני. עם זאת הוא שכנע את הנרי שצריך לחכות עם הפלישה לאביב של השנה הבאה. ביולי של אותה שנה נפטר סטיבן לנגטון, הארכיבישוף מקנטרברי, והחלפתו הפכה, כצפוי, לעסק פוליטי מסובך, שעיכב עוד יותר את ההכנות לפלישה.

לבסוף יצאה הפלישה לפועל ב-30 באפריל 1230. לאחר חניה קצרה באי גרנסי, נחתו הכוחות האנגלים ב-3 במאי בסן-מאלו Saint-Malo שבבריטאני, שם פגש אותם פיטר דה ברו. יחד הם התקדמו אל העיר נאנט Nantes, שם חיכו לתגבורת מצד שורה של אצילים צרפתים, ביניהם גם רוזן לה-מארש הוגו דה-לוסיניאן, שביקשו להשתחרר ממרות הכתר הצרפתי. אלה הגיעו לנאנט ונשבעו אמונים להנרי.

כוחותיו של הנרי צעדו מזרחה אל מירבו Mirebeau על גבול אנז'ו-פואטו וכבשו בקלות את הטירה המקומית בחודש יולי. אבל במקום לפנות שם שמאלה כדי להתעמת עם הצרפתים הנרי פנה ימינה אל פואטו וגסקוניה. משם חזר לנאנט, ערך כמה מסיבות, וחזר לאנגליה בסוף אוקטובר עם הישג תדמיתי בלבד. כח צבאי מצומצם נשאר בבריטאני כדי לעזור בהגנת המחוז. ב-1231 חתם פיטר דה-ברו על הסכם שביתת נשק לשלוש שנים עם לואי מלך צרפת.

לפלישה לא היו סיכויים גבוהים מלכתחילה. לרובם המוחלט של אצילי אנגליה כבר לא היו אדמות בצד הצרפתי של התעלה, ורוב אצילי נורמנדיה ואנז'ו לא ראו פלישה אנגלית בעין יפה משום שרכושם היה תלוי בחסדיו של הכתר הצרפתי. ההישג היחיד שהנרי רשם אם כן הוא הברית בין אנגליה לבריטאני.

המלך הנרי פולש לצרפת (פרט מספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13)

חלק לח: שנות העוצרות

שנותיו של ויליאם מרשל כעוצר המלכות בשם הנרי ה-3 הצעיר עברו אמנם בשקט יחסי, אבל היו כאב ראש מתמשך. האצילים שתמכו במלוכה קיבלו לידיהם בזמן המלחמה שטחים נרחבים של אצילים מורדים, וכעת לא ששו לוותר עליהם. כל שריף שהתרגל לעשות באדמותיו ככל העולה על רוחו בזמן שאף אחד לא שם לב, ודאי קיבל בחוסר רצון את סמכותו המחודשת של הכתר.

הבעלות על שטחים רבים היתה שנויה במחלוקת בעקבות "אמנת היערות", תוספת למגנה כרטה שנחתמה בסוף 1217 והגבילה את שטחי היערות המלכותיים. ניסוח האמנה השאיר את המגבלות עמומות, ומקרים רבים התגלגלו לפתחה של מערכת המשפט, שמרשל פעל כדי להשיב לה את סמכותה המלאה.

פועל יוצא משיתוף הפעולה החלקי של האצילים היה מחסור בזהב באוצר המלכותי. המגנה כרטה הגבילה את יכולתו של המלך להטיל מיסים חדשים או לסחוט מהאצילים סכומים גדולים, ומרשל הבין שעליו לעבוד יחד עם האצילים ולא נגדם.

האפיפיור הונוריוס ה-3 שלח מכתבים בהם פירט מה הוא מצפה מההנהגה האנגלית לעשות בשמו בשטחי החסות של הוותיקן:

1.      לרסן את אירלנד הפרועה, שם השלטון האנגלי התרופף מאוד בזמן המלחמה.

2.      לרסן את ויילס ואת הנסיך לואלין, לבל יחלפו בראשו מחשבות מרדניות.

3.      לשמר את זכויות המלך עד הגיעו לבגרות, משמע:

3.1. להחזיר לכתר את האדמות שאיבד

3.2. להחזיר לכתר את מושכות השלטון, דהיינו להחזיר את השריפים המקומיים לתלם ולגרום להם לאסוף מיסים עבור אוצר הממלכה

3.3. למלא מחדש את אוצר הממלכה על מנת לשפר את דימוי המלוכה האנגלית מבית ומחוץ.

על מנת להרגיע את המצב במערב אנגליה, במרץ 1218 נחתם הסכם ווסטר Worcester, אשר הכיר בזכותם של הוולשים לאוטונומיה תחת לואלין, שיישאר כפוף למלך אנגליה. מרשל התנחם בכך שלואלין הסכים לשאת ולתת עם הכתר האנגלי, אבל בשורה התחתונה היתה זו השפלה עבור אנגליה.

מרשל לא היה איש צעיר, ובתחילת 1219 נפל למשכב. כשהעוצר על ערש דווי במרחק 60 ק"מ מערבית ללונדון, המלך ובכירי הברונים הגיעו למיטתו על מנת לקיים דיון על זהותו של העוצר הבא (הנרי היה באותו זמן רק בן 11). היה ברור לכל שישנם רק שלושה שמות אפשריים: שליח האפיפיור פנדולף, יוברט דה-בר, ופיטר דה-רוש. מרשל נפטר בחודש מאי ללא החלטה ברורה על מחליפו. מסע הלוויה שלו לווה ע"י מלוכנים ומורדים לשעבר כאחד, והוא נקבר בכנסיית Temple Church בלונדון.

באין החלטה על זהות העוצר, השלושה חלקו בתפקיד. שליח האפיפיור היה בבירור הזוטר שבשלישיה. לאחר שובו לאנגליה של הארכיבישוף מקנטרברי סטיבן לנגטון, פנדולף חש שנוכחותו חותרת תחת סמכותו של לנגטון, והוא צמצם את פעילותו הפוליטית עד שהתפטר מוועדת העוצרים ביולי 1221. בפועל הטריומוויראט היה צמד, והשניים היו שונים מאוד זה מזה. כל אחד מהם ידע שאם יישאר לצד המלך עד בגרותו, הנרי ירעיף עליו תודות ותשורות על שירותו הנאמן.

פיטר דה-רוש, שהיה אמון על חינוכו של המלך, למעשה לא היה אנגלי אלא צרפתי. הוא כיהן בין היתר כבישוף מווינצ'סטר, אחראי על אחד האזורים העשירים באנגליה, וצבר רכוש וממון רב. נאמר עליו שהוא סגד רק לדמות דתית אחת, והיא פיטר דה-רוש. הוא היה גאוותן ושאפתן, וע"פ נזירי וינצ'סטר הוא היה קשה כסלע ('רוש' בצרפתית = סלע).

יוברט דה-בר, לעומתו, הגיע מרקע צנוע יותר. הוא גדל במשפחה שהחזיקה מעט אדמות בנורפולק וסאפולק. הוא טיפס בסולם הדרגות תחת ג'ון, ובכל קידום קיבל עוד ועוד אדמות, עד שהגיע לעמדת מפתח בחצרו של המלך. הוא שירת את ג'ון באנגליה ובצרפת, וב-1215 מונה לשופט הראשי (במקום דה-רוש, אגב), במקביל לתפקידיו האחרים כשריף של קנט וסארי ומחזיק הטירות בקנטרברי ודובר. יוברט נותר נאמן לכתר ללא סייג גם במלחמת הברונים. הוא הגן על הטירות המלכותיות שבאחריותו בחירוף נפש, ולקח פיקוד על הצי האנגלי בקרב סנדוויץ' הגורלי.

העוצרים ירשו ממרשל שורה של שריפות ועשו כמיטב יכולתם לכבות אותן. לדוגמה, באוגוסט 1219 ניסה השריף של מחוז לינקולנשייר, שהפסיק לשלם מיסים לאוצר הממלכה, להשתלט על טירת לינקולן המלכותית. כוחות מלכותיים הגיעו למקום והוא שוכנע לוותר על הרעיון, ומכיוון שהשריף היה אישיות משמעותית באזור זה, הוא פשוט חזר לביתו ללא שום סנקציה. מאוחר יותר קיבל משרד השריף דרישה לתשלום היטל בטחון מטירת לינקולן ע"ס 250 מארק.

על מנת לחזק את הלגיטימיות של הנרי כמלך, השלישיה ארגנה לו הכתרה חוזרת במאי 1220, הפעם עם הכומר הנכון (הארכיבישוף מקנטרברי) ובמקום הנכון (במנזר וסטמינסטר). הנרי נשבע מול האל והאצילים, וסטיבן לנגטון משח אותו למלך לעיני כל. למחרת כונסו כל האצילים ונשבעו אמונים למלך, לרכושו ולחובתם כלפי אוצר הממלכה. בכך תמו הטענות של חלק מהברונים על כך שהם מחזיקים בטירות ובאדמות הכתר (וברווחי האדמות) עד שיהיה מלך אמיתי באנגליה.

הברונים האחרונים שסירבו להיפרד מהרכוש המלכותי שבידם שוכנעו אחד-אחד, מי באיומים ומי בהבטחות. גם כשצצו כיסי מרידות פה ושם, הברונים עצמם דאגו לדכא אותם במהרה, עדות לחיזוק השותפות בין המלך והאצולה. לאורך מספר שנים הכתר האנגלי החזיר לעצמו את מעמדו וכוחו בזכות סבלנות ושיתוף פעולה, ממש כפי שאיבד אותם בגלל עקשנותו וחוסר יכולתו של ג'ון לשחק יפה עם אחרים.

באוקטובר 1221 חגג הנרי את יום הולדתו ה-14, וע"פ החוק הרומאי הקדום בגיל זה מסתיים תפקידו של החונך. בין דה-רוש והנרי מעולם לא היתה כימיה של ממש, ולכן דה-רוש לא הצליח לנצל את השנים כעוצר-שותף על מנת להתחבב על המלך. מהצד השני יוברט והנרי הצעיר התקרבו מאוד ככל שהנער התבגר. לפיכך דה-רוש עשה כל שביכולתו ליצור קואליציה של אצילים שתעזור לו לדחוק את רגליו של דה-בר ולהישאר העוצר היחיד.

אחד מאנשיו של דה-רוש היה פיטר דה-מורלי, שריף ואחראי טירת קורף Corfe בדרום אנגליה, אשר ניצל את כוחו לתפיסת אדמות וסחיטת כספים מהאוכלוסיה המקומית, כספים שאף מטבע מהם לא הגיע לאוצר הממלכה.

ביוני 1221, בזמן שדה-רוש עלה לרגל למקומות הקדושים, דה-בר כינס את המועצה הגדולה באוקספורד. דה-מורלי הגיע יחד עם יתר האצילים בלי לחשוד בדבר, וכשהגיע הוזמן לשיחה פרטית בחדרי המלך. הוא ודאי חשב שנפלה בחיקו הזדמנות, אבל כשנכנס הוא נתפס והואשם בקשירת קשר עם מלך צרפת לחטוף את אלינור מבריטני (אחותו של ארתור ובת-דודו של הנרי, אשר הוחזקה במאסר באנגליה) ולבגוד במלך. רכושו של דה-מורלי הוחרם והוא הושלך לתא כלא כאחרון הפושעים. דה-בר הרג שתי ציפורים במכה אחת כשפגע בעקיפין בדה-רוש והחזיר לכתר רכוש יקר.

עד 1223 שמו של דה-רוש ממשיך להופיע על מסמכים מלכותיים, אבל בפועל רגליו נדחקו ודה-בר (שזכה לתמיכת לנגטון) נותר בודד בקצה הפירמידה שתחת המלך. יתרונו של דה-בר היה ששאפתנותו לא עיוורה אותו, והוא הקפיד למלא את חובותיו לכתר על הצד הטוב ביותר. הוא דאג לכנס את המועצה הגדולה ולהיוועץ בברונים כדי להוציא לפועל מהלכים מורכבים.

לדוגמה, בכינוס המועצה הגדולה ביוני 1222 ניתנה לשריפים רשימה נרחבת של אדמות שעליהם להשיב לשליטת הכתר. חלק מהאדמות הללו נשלטו ע"י ברונים בכירים וחזקים, שוודאי לא שמחו לוותר עליהן. הדיפלומטיה בה נקט דה-בר וסמכותה של המועצה הגדולה שכנעו את המעורבים בעניין ששלטון מרכזי חזק ועשיר יותר הוא אינטרס של כולם.

בתקופה זו החל להיווצר סנטימנט עוין כלפי הצרפתים באנגליה, ובמיוחד בעלי האדמות הצרפתים. אנגליה החלה להיתפס כמדינה נפרדת מהיבשת, והצרפתים נתפסו כנטע זר. דה-רוש הקיף את עצמו בברונים צרפתים, בעוד דה-בר שיחק על רגש הלאומנות המלבלב בכדי לנסות ולפגוע במוניטין של תומכי דה-רוש. לצד דה-רוש התקבצו גם מספר אצילים שהתנגדו למהלכיו של דה-בר להשבת אדמות הכתר לשליטת המלך, וכך מצא דה-רוש את עצמו מנהיג את המחנה התומך בחיזוק השלטון המקומי, למרות דעותיו האישיות.

ב-1223, הכנסות המלך גדלו אבל עדיין לא הגיעו לרמה שהיתה בימי ג'ון. לרשות הכתר עמדו כ-100 אבירים ולוחמים בלבד. דה-בר הריח סכנה באוויר ושכנע את הנרי לצאת מלונדון. החצר המלכותית הגיעה לגלוסטר, שם הצטרף אליהם הרוזן מפמברוק, בנו של ויליאם מרשל. בתוספת הכח של פמברוק, המלך חזר ללונדון ב-27 בנובמבר, שם מצא את דה-רוש וכוחותיו צרים על טירת לונדון. כשראו את המלך ודה-בר מתקרבים, הם נסוגו.

אנגליה עמדה שוב על סף מלחמת אזרחים. בתיווכו של לנגטון נפגשו הצדדים כדי ללבן את הסוגיה. דה-רוש ואנשיו הצהירו שאין להם מחלוקת עם המלך, אבל הם תובעים את סילוקו של דה-בר, שמנצל את מעמדו כשופט הראשי ועוצר המלכות כדי לדכא את העם. דה-בר מצידו האשים את דה-רוש בבגידה במלך ובממלכה. למרות חילופי הדברים הקשים, לנגטון הצליח לחלץ משני הצדדים הסכם הפסקת אש, שהחזיקה מעמד כל שנת 1224.

היה ברור לכל שלנגטון ודה-בר עובדים בשיתוף פעולה הדוק, ודה-רוש כתב מכתבים לאפיפיור בתחינה שישלח נציג שיעמיד את הארכיבישוף מקנטרברי במקומו ויאפשר למלך לשלוט באופן ישיר. כך או כך, בחג המולד כינס המלך את כל האצילים בנורת'המפטון, והם קיבלו פקודה חד-משמעית להשיב לכתר את כל יתרת האדמות והטירות המלכותיות. בזמן זה דה-רוש ומרעיו חנו באזור לסטר, צפונה ומזרחה משם, והם הבינו שהגיעה השעה להכריע בין שיתוף פעולה למלחמת אזרחים.

לאחר דיונים ארוכים, החבורה הכריעה להישמע לצו המלכותי. לנגטון הבטיח להם שהצו חל על כלל האצולה בלי יוצא מן הכלל, אבל בפועל מקורביו של דה-בר איכשהו חמקו מהצורך לוותר על הטירות המלכותיות שהחזיקו. דה-רוש ואנשיו הבינו שהפסידו בסיבוב הזה, אבל עדיין קיוו לקבל את תמיכתו של האפיפיור, שלא מיהר להתערב בענייני הכתר האנגלי.

אצילים אחדים עדיין עמדו בסירובם, ובמקרים מסוימים הכתר נאלץ להפעיל כח. אחד האצילים התבצר בטירת בדפורד עם 80 מאנשיו במשך שישה שבועות כנגד צבא המלך. כשהטירה נפלה לבסוף, כל ה-80 ניתלו כמורדים. האציל השבור כרע ברך לפני המלך, ויתר על כל רכושו עלי אדמות והורשה לצאת לגלות.

איננו יודעים את התאריך המדויק בו סיים הנרי ה-3 את שנות העוצרות ונטל לידיו את מושכות השלטון. המסמך הראשון עליו חתם המלך עצמו בעזרת החותם המלכותי הוא מינואר 1227. יוברט נותר כשופט הראשי ואחד הברונים החזקים ביותר באנגליה. שנותיו כעוצר חיזקו את מוסד המלוכה ומנעו מלחמת אזרחים נוספת. השימוש במועצה הגדולה כגוף מחוקק ומאשר סייע בשיתוף הפעולה בין הכתר והאצולה, ויוברט דה-בר היה האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לנהל את ענייני הממלכה.

יוברט דה-בר (פרט מספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13)