חלק ה: מרסיה מכה שנית, שובה של ווסקס

 לונדיניום, אשר ננטשה לאחר עזיבת הרומאים, היתה עיירה קטנה במקום בו היום נמצא אזור הסיטי, אזור לא גדול על הגדה הצפונית של התמזה. המקום נותר נטוש במשך עשרות רבות של שנים, עד שהאנגלו-סקסים התחילו להתיישב באזור, ובשנות ה-670 כבר היה יישוב קבע קטן באזור צ'ארינג קרוס של ימינו, עם דרכים מסודרות אל מוקדי אוכלוסיה אחרים. כמו ביישובים גדולים אחרים בתחילת המאה ה-8, היישוב גדל והתעבה, וחפירות באזור קובנט גארדן מצאו שרידי דרכים כבושות ותחומות, ועדויות לתחזוקה שוטפת שלהן. למרבית הבתים היתה חזית לרחוב וחצר מאחור. ממצאים מהמחצית הראשונה של המאה ה-8 מעידים על מגוון רחב של בתי מלאכה שעסקו בסיתות אבן, חרושת ברזל, תפירה וטוויה. חומרי הגלם הגיעו דרך מסחר עם ממלכת הפרנקים ועם הגרמאנים. לונדון נמצאת בשפך התמזה, מקום נוח מאוד לסוחרים מהיבשת להגיע בספינה ולהציע את מרכולתם. המספר ההולך וגדל של מבקרים איפשר גם גביית אגרת מעבר, מה שהכניס לקופת השליט המקומי, ולמלך שמעליו, כסף רב. מלכי אסקס נהנו מהמיסים האלה תקופה ארוכה, עד שוולפהיר מלך מרסיה ניצל חולשה זמנית שלהם כדי להשתלט על אזור לונדון בשנת 666. 

בימיו של וולפהיר, מרסיה התרחבה והתחזקה, ומרחב השפעתה כלל את קנט ו-ווסקס. ב-674 גייס וולפהיר צבא נאמן על מנת לתבוע את עלבונו של אביו מידי אגפרית' Ecgfrith, בנו של אוסויו מלך נורת'אמבריה. למרות תנאי הפתיחה הטובים נחל צבאו של וולפהיר מפלה, ומרסיה נאלצה להעלות מס לנורת'אמבריה ולוותר על שטח ממלכת לינדזי. המפלה החלישה את שלטונו והשפעתו של וולפהיר, אשר שרד את הקרב. הממלכות הסקסוניות מדרום חדלו לסור למרותה של מרסיה וממלכת ווסקס אף ניסתה לנגוס בשטחה. ב-675 וולפהיר מת כשליט חלש, אבל הותיר ליורשיו את לונדון, ירושה חשובה מאוד.

כפי שכבר נכתב בחלק הקודם, ממשיכו של וולפהיר היה אחיו את'לרד, והוא דווקא הצליח לנצח את אגפרית' בקרב נהר הטרנט ב-679. לינדזי חזרה לחיק מרסיה, אבל השפעתה של מרסיה בדרום לא שבה לעוצמתה בימיו של וולפהיר. ב-704 ויתר את'לרד על כתרו לטובת חיי נזירות. בנים אחרים ממשפחתו של פנדה שלטו בשנים הבאות ללא הישגים משמעותיים, במיוחד לאור התחזקותה של ווסקס, ולאחר אחרון צאצאיו הישירים של פנדה עלה לשלטון בשנת 716 את'לבאלד Æthelbald, נכדו של אחי פנדה. לאחר מותו של מלך קנט ב-725 ופרישתו של אינה מלך ווסקס ב-726, את'לבאלד היה הדמות המרכזית בפוליטיקה של אנגליה, והוא ניצל את כוחו. במסמך משנת 736 מתואר את'לבאלד לא רק כמלך מרסיה, אלא כמלך דרום אנגליה כולה. את'לבאלד היה לוחמני, ושנות שלטונו אופיינו במלחמות ועימותים בכל החזיתות: גיחות לתוך ווסקס לצורך ביזה ונסיונות כיבוש, לחימה בוולשים, והצטרפות לפיקטים והסקוטים כנגד נורת'אמבריה. הוא לא היה חביב הכנסייה, בלשון המעטה, והעדיף לבחור בפינצטה את מה שהתאים לצרכיו בין הנצרות לאמונות הפגאניות. לבסוף, לאחר שלטון ארוך ומוצלח, נרצח את'לבאלד בשנתו ע"י שומרי ראשו בשנת 757, ואיננו יודעים מי עמד מאחורי ההתנקשות.

יורשו של את'לבאלד (ואולי גם האחראי למותו) היה ביורנרד Beornred, אשר שרד כשנה עגומה על כס המלוכה, במהלכה איבדה מרסיה את ההגמוניה שלה על הממלכות השכנות. מלכותו הגרועה הביאה לפרוץ מלחמת אזרחים, אשר בסופה נוצח ע"י צאצא נוסף של אחיו של פנדה, אופה Offa, ונאלץ לברוח מהממלכה. בשנותיו הראשונות בשלטון אופה ניצל את אי-היציבות במלוכה של קנט על מנת להשתלט על הממלכה הקטנה למשך 14 שנה, דרך תת-מלך בשם אגברט השני Ecgberht. אגברט לקח לעצמו יותר ויותר סמכויות מקומיות עד אשר אופה היה חייב להעמיד אותו במקומו, והדברים הגיעו לידי קרב של ממש ב-776. לא ברור מי ניצח בקרב, אך בשנים הבאות נראה שמרסיה מאבדת את אחיזתה בקנט, ואגברט מטביע מטבעות משלו וחותם על צווים ללא כל אזכור של הבוס שלו. אגברט מת ב-779, ולמרות מלכותו של יורש בשם אאלמונד Ealhmund, החל ב-785 מופיעים צווים מלכותיים של קנט עליהם חתום אופה עצמו, משמע מרסיה סיפחה את קנט ושלטה באזור ישירות. לאחר מותו של אופה ב-796 נעשה נסיון נוסף (ומוצלח חלקית) של מנהיג מקומי לחדש את עצמאות הממלכה, אך הלכה למעשה קנט חדלה להתקיים כיישות פוליטית עצמאית.

תחת שלטונו של אופה החל תהליך של עשרות שנים, בו תתי-המלכים המקומיים בתוך ממלכת מרסיה שוכנעו לוותר על תואר המלוכה והפכו לאצילים, אשר נאמנותם למלך ומרחב סמכותם מוגבל. השבטים השונים, אשר שמרו על אוטונומיה כזו או אחרת, החלו להתכנס אט-אט תחת כנפי השלטון המרכזי של אופה, מהלך שחיזק את שלטונו. כוחו הרב נתן לו את האפשרות להשפיע בצורה מוחלטת על הנעשה באיסט-אנגליה וסאסקס, עד כדי הדחת מלך שהרים את ראשו קצת יותר מדי והוצאתו להורג. בצפון, למרות חוסר יציבות וחולשה של נורת'אמבריה, לא הצליח אופה באותה מידה. ב-ווסקס עלה לשלטון מלך בשם קונוולף Cynewulf ב-757, אותה שנה בה הדיח אופה את ביורנרד, ובתקופת שלטונו התנגשו ווסקס ומרסיה מספר פעמים, ללא מנצח מוחלט. לאחר הרצחו של קונוולף ב-786, כרת אופה ברית עם יורשו ביורתריק Beorhtric. מלך ווסקס הטרי נשא לאישה את ביתו של אופה ועזר לאופה לדכא מרידות בדרום אנגליה.

חצרו של אופה הלכה והתפתחה, תחת השפעת ממלכות אחרות באנגליה כמו גם חצרו של קרל הגדול מעבר לתעלה. אופה הטביע כ-2 מיליון מטבעות עם שמו ודמותו, והמטבעות הפכו יותר דקים ועגולים, כמו אלה של הפרנקים. חליפת מכתבים בין אופה וקרל הגדול מראה שאופה ראה עצמו כשווה ערך למלך הפרנקי, אבל קרל הגדול ראה במרסיה כממלכה קטנה ולא חשובה. בהשפעת המלכים האירופאים, פעל אופה נמרצות על מנת להבטיח שילדיו יירשו את כתרו, ולמעשה ביטל את מנהג בחירת המלך מבין מספר מועמדים במשפחת המלוכה. כחלק ממאמצים אלה, כנראה הסיר אופה מדרכו של בנו כל מתנגד אפשרי, והבן אכן עלה לשלטון לאחר מות אביו. עם זאת, שלטונו של הבן ארך 141 יום בלבד, לפני שחלה ומת.

בהעדר קרובי משפחה מדרגה נמוכה, הוכתר קרוב משפחה רחוק-יחסית בשם צ'נוולף Coenwulf, צאצא של אח נוסף של פנדה המיתולוגי. בשנות שלטונו של צ'נוולף התחזקה אחיזתה של מרסיה בקנט ו-אסקס, אבל לאחר לכתו של אופה, מרסיה החלה לאבד מעט מהשפעתה האזורית. צ'נוולף עסק יותר בבחישה בקלחת הפוליטית מאשר בניהול קמפיינים צבאיים. כך למשל אירח במרסיה את מתנגדיו של מלך נורת'אמבריה, וככל הנראה סייע לאחד מהם לתפוס שם את השלטון בתקופה של חוסר יציבות.

כאשר מת ביורתריק מלך ווסקס ב-802, חזר אל הממלכה אציל בשם אגברט, בנו של אאלמונד מקנט. הוא הוגלה אל היבשת לאחר התמודדות לא-מוצלחת על כתר ווסקס, וכעת הצליח לזכות במלוכה הנכספת, למורת רוחו של צ'נוולף. נסיון פלישה של שבט הוויסה ביום הכתרתו של אגברט (ככל הנראה בעידוד צ'נוולף) נהדף ע"י צבא בראשות גיסו של אגברט. בשנים הראשונות לשלטונו, בעוד צ'נוולף עסוק בדיכוי מרידות בקנט ואיסט-אנגליה או בהגנה על מרסיה מפני פלישות הוולשים, ביסס אגברט את שלטונו, והיחסים בין הממלכות נותרו מתוחים לאורך עשרים השנים הבאות. אגברט ניצל את הזמן על מנת להרחיב את ווסקס לכיוון הקצה הדרום-מערבי של בריטניה, וכבש את ממלכת דומנוניה הבריטונית.

ב-821 מת צ'נוולף, ומותו הכניס את מרסיה לסחרור. אחיו צ'לוולף Ceolwulf מלך אחריו במשך שנתיים בטרם הודח ע"י ביורנוולף Beornwulf ב-823. ב-825 ניסה ביורנוולף לתקוף את ווסקס, אך צבאו נחל מפלה ניצחת, וההיסטוריונים רואים במפלה זו את סיום תור הזהב של מרסיה. ב-826 פלש בנו של אגברט לקנט וגירש ממנה את מלך הבובה מטעם מרסיה. אבני הדומינו המשיכו ליפול, וממלכות אסקס וסאסקס העבירו את נאמנותן ממרסיה לווסקס, כאשר ביקשו מאגברט הגנה מפני כוחות מרסיה. ביורנוולף נהרג בקרב כאשר ניסה לדכא מרידה באיסט-אנגליה ב-826, ומחליפו נהרג ב-827 בנסיבות דומות. ב-829 פלש אגברט למרסיה, כבש אותה והגלה את מלכה. עם זאת, מרד מוצלח ב-830 השיב למרסיה את עצמאותה תחת המלך ויגלאף Wiglaf, ואפילו החזיר את אסקס לתחום השפעתה.

מטבע ועליו דמותו של אופה

חלק ד: סוף המאה ה-7 ועלייתה של ווסקס

לאחר קרב וינוייד בנובמבר 655, בו נהרג פנדה, ממלכת מרסיה חולקה ע"י המנצחים לשני חלקים. החלק הצפוני של הממלכה נשלט ישירות ע"י אוסויו מלך נורת'אמבריה, בעוד החלק הדרומי הופקד בידי פיידה Peada, בנו של פנדה שהיה תת-מלך של אזור מיד-אנגליה ונשא לאישה את ביתו של אוסויו שנתיים קודם לכן. בחג הפסחא של 656 נרצח פיידה, ולאחר מכן מלך אוסויו על כל מרסיה ישירות, אך שלטון זה לא האריך ימים. ב-658 פרץ מרד מוצלח כנגד הכובשים הנורת'אמברים, ובסופו הומלך בן אחר של פנדה, וולפהיר Wulfhere, אשר הוחבא ע"י נאמניו לאחר נפילת אביו.

שלטונו של וולפהיר היה מלא הישגים. במותו, בשנת 675, הוא הותיר את מרסיה ככח אזורי מרשים, אשר היה בעל השפעה רצינית על איסט-אנגליה וממלכות הסקסונים מדרום. מרסיה גם כבשה את אזור לינדזי מידי ממלכת דיירה (חלק מנורת'אמבריה), ודרסה את שבט הג'וויסה בדרכה דרומה. תחת שלטונו של וולפהיר, לונדון עברה לידיה של מרסיה. וולפהיר היה מלך מרסיה הנוצרי הראשון, ומרסיה הצטרפה ליתר הממלכות האנגלו-סקסיות בקבלת הנצרות. לאחר מותו ירש את מקומו אחיו את'לרד Æthelred, והשלטון היה יציב. בסוף ימיו בחר את'לרד לוותר על הכתר לטובת חיי נזירות, והשלטון חזר לבנו של וולפהיר. הנוהג היה להעביר את הכתר למוכשר והראוי ביותר מבני משפחת המלוכה, לאו דווקא לבן הבכור אוטומטית.

בשנות ה-60 וה-70 איסט-אנגליה היתה כינור שני למדיניותה של מרסיה. יכולתה של קנט להתרחב בפינה הדרומית-מזרחית של האי הבריטי תמיד היתה מוגבלת, ולכן בתקופה זו הממלכה הקטנה התמקדה בפיתוח קשרי הסחר עם היבשת. לגבי סאסקס, ללא מסמכים שהשאירו אחריהם, כל שידוע לנו עליהם מגיע מתיאורים של כובשים זרים פה ושם. נורת'אמבריה המשיכה להיות מעצמה אזורית עד סוף המאה ה-7, למרות תקופות של חוסר יציבות, מלחמות פחות-מוצלחות עם הקלטים ועימותים חוזרים ונשנים עם מרסיה.

נחלתו של שבט הג'וויסה היתה מפוצלת למספר שטחים פחות או יותר אוטונומיים. ממלכתם סבלה קשות מהעימותים הכואבים עם פנדה ובנו מצד צפון, והשלטון שם לא היה יציב או חזק מספיק כדי להחזיק את הממלכה כגוש פוליטי אחיד. כל זאת השתנה תחת מלכותו של מלך אחד חזק.

קיידוואלה Cædwalla היה אציל פגאני משבט הג'וויסה, אשר גלה (הוגלה?) מארצו בצעירותו לאחר התמודדות כושלת על הכתר. הוא אסף קבוצה של לוחמים נאמנים ויצא לתקוף את ממלכת סאסקס החלשה מדרום. הוא הצליח לכבוש שטחים נרחבים בה, אך אנשי סאסקס השיבו מלחמה שערה, וכוחותיו לא הצליחו להחזיק בשטחים הכבושים לאורך זמן, ולבסוף גורשו לגמרי. ב-685 חזר קיידוואלה לשבטו שלו, ובאופן לא ברור הפך למלך.

כשליט, פנה קיידוואלה ב-686 להשלמת המשימה בחזית הדרומית. צבא הג'וויסה שטף את סאסקס והגיע עד האי וייט Isle of Wight, כאשר החיילים נוהגים כמנהג אותם ימים: הרג, ביזה, שריפה, אונס ובאופן כללי התנהגות לא מנומסת כלפי האוכלוסיה המקומית. לא ברור אם קיידוואלה התנצר לפני עלייתו לשלטון או אחרי, אבל ידוע שהוא נדר לתת לאלוהים (ולנציגיו עלי אדמות) רבע מהשטח שיכבוש, וכמובן שלכל מקום אליו הגיע צבאו הוא נתן למקומיים הפגאנים את הבחירה בין החרב לבין הצלב. סאסקס סופחה ותושביה הפכו עבדים לרצונם של אנשי ווסקס לתקופה של 40 שנה.

בהמשך לקמפיין המוצלח בסאסקס, קיידוואלה פנה מזרחה אל ממלכת קנט, וגם שם נחל הצלחה. הוא מינה את אחיו מול Mul כתת-מלך על קנט. ב-687 הועלה מול באש עם תריסר מאנשיו, ופעולת התגמול של קיידוואלה לא איחרה לבוא. ב-688, שלוש שנים בלבד מאז עלייתו לשלטון, קיידוואלה היה אדונם הישיר של כל הסקסונים בדרום בריטניה. ממלכתו שלו נקראה מעתה והלאה ווסקס (הסקסונים המערביים).

קיידוואלה גסס כתוצאה מפציעות חמורות שספג בקרבות. מכיוון שהתנצר אך לא הוטבל, הוא החליט לפרוש מהשלטון (דווקא בשיא כוחו) ולצאת למסע לרומא. ברומא הוא הוטבל ע"י האפיפיור סרגיוס הראשון, ומת מספר ימים מאוחר יותר כנוצרי כשר. לאחר פרישתו תפס את מקומו אינה Ine, אשר מלך עד 726, תקופה של 37 שנים. אינה לא היה מצביא ולא הרחיב את גבולותיה של ווסקס, אלא התמקד בייצוב השלטון וכתיבת ספר חוקים. בשנות שלטונו התגבר הסחר האזורי, ואנשי ווסקס החלו להטביע מטבעות משלהם. אינה המשיך להחזיק את סאסקס כממלכה משועבדת עד מותו. ב-694 הגיע עם מלך קנט להסדר שהקנה לאחרון עצמאות, תמורת סכום נאה, למרות שהשפעתה של ווסקס על קנט נותרה משמעותית.

הייתי שמח להביא ציור של אחד המלכים המוזכרים, אבל אין בנמצא ציור אותנטי. לפיכך הרי תמונה של כנסיית סיינט לורנס, כנסיה סקסונית מהמאה ה-7 בעיירה ברדפורד-און-אייבון.

חלק ג: פנדה הגדול

ראשית, קצת רקע. מלך קנט בסוף המאה ה-6 וראשית המאה ה-7, את'לברט Æthelberht, היה האיש החזק באנגליה באותו זמן. הוא מוזכר בכתבים בתור ברטואלדה (מושל-על), משום שקנט היתה הממלכה העשירה והמתוחכמת באנגליה של שנות שלטונו. אשתו היתה בתו של המלך הפרנקי, וממלכת אסקס העלתה מס לאת'לברט. אותה אישה, ברתה Bertha, היתה נוצריה, והביאה איתה מממלכת הפרנקים בישוף קתולי. בעקבותיו באו 40-50 מלומדים מהותיקן בשנת 597. תוך שנה התנצר את'לברט, והיה למלך האנגלי הראשון שעושה כן. הכנסייה הנוצרית הביאה איתה דבר נוסף (מלבד האמונה) לבריטניה האנאלפבתית - כתב. את'לברט, בהיותו מלך נבון, עשה שימוש בידע החדש, וכתב את המסמך האנגלו-סקסי הראשון: ספר חוקים אשר מיסד את המסורות והמנהגים הקיימים. הכנסייה ניצלה את השפעתה על המלך על מנת להכניס לספר חוקים שיגנו על רכושה. החוקים גם ניסו לשים סוף לסכסוכים בין-שבטיים ע"י החלפת נקמת-הדם בתשלום כופר כספי, מתוך נסיון לאחד את האוכלוסיה תחת שלטון המלך.

מחוץ לקנט, אנגליה היתה פגאנית ברובה המכריע. בחלקו המזרחי (האנגלי) של האי כמעט ולא שמעו על הנצרות, אך בחלקו המערבי (הבריטוני בעיקרו) הנצרות היתה קיימת ואפילו שגשגה במקומות מסוימים, עם ממסד מקומי של מנזרים וכמורה. את'לברט ראה את היתרון בדת ממוסדת, אשר תשלח כמרים לשאת דרשות בפני האוכלוסיה בכל שבוע. כאשר האזרחים שומעים מדי שבוע שהמלך נבחר ע"י אלוהים, והוא נתמך ע"י הכנסיה שמייצגת את אותו אלוהים, זה מבהיר להם למי אמורה להיות נאמנותם.

ב-604 הקים את'לברט בישופות חדשה ברוצ'סטר, בנוסף לזו הראשית בקנטרברי, וכשעלה אחיינו לשלטון כמלך אסקס הכפוף לו, הוא שכנע אותו להתנצר ולנצר את עמו. בנוסף שוכנע מלך אסקס לתמוך בהקמת כנסיה חדשה ע"ש פאולוס הקדוש באזור העיר הרומית הנטושה לונדיניום, אשר תוקדש לבישוף החדש. הכנסיה הוקמה במקום בו עומדת היום קתדרלת סיינט פול. גם מלך איסט-אנגליה ריידואלד Rædwald היה כפוף לאת'לברט וגם הוא השתכנע להתנצר, אם כי הוא קיבל עליו את הנצרות כדת נוספת בפנתיאון הפגאני, ולא כדת יחידה או עיקרית. ב-616 מת את'לברט ויחד איתו מת המומנטום החיובי ממנו נהנתה הכנסיה הקתולית בדרום-מזרח אנגליה. בניו ויורשיו של ריידואלד לא התנצרו, ולאחר מותו החזירו את הפגאניות לממלכתם. לכנסיה הקתולית לקחו עוד עשרות רבות של שנים להסביר לאוכלוסיה ולמלוכה מה מצופה מהם במסגרת הדת החדשה. 

קצת לאחר שנת 600 נולד בן לפובה Pybba, ושמו פנדה Penda. לא ברור אם פובה, שהיה שייך למשפחת המלוכה, היה מלך מרסיה כולה או תת-מלך של אזור מסוים, אבל בכל מקרה לא היתה קיימת באותה תקופה מסורת של ירושת הכתר מאב לבנו הבכור, וכל בן למשפחת המלוכה שהוכיח את עצמו יכול היה להיבחר למלך ע"י מועצת זקני הקהילה. מרסיה היתה אסופה הטרוגנית של קהילות, וגם ללא הכתר יכול היה כל מועמד ראוי למצוא לעצמו משרת תת-מלך בקהילה כזו או אחרת. הפאזל הדמוגרפי אליו נולד פנדה היה מורכב מקהילות אנגלו-סקסיות, בריטוניות וקלטיות, והדבר גרר חיכוכים פנימיים בתוך מרסיה. בנוסף, מרסיה חוותה עימותים בלתי פוסקים עם נורת'אמבריה, האויבת המיתולוגית מצפון. לעיתים נוצרו בריתות כאלו ואחרות בין קהילות וממלכות, ובנות המלכים החזקים מצאו את עצמן נשואות לבני המלכים החלשים.

חצרו המלכותית של פובה לא ישבה במקום אחד אלא היתה בתנועה מתמדת, על מנת לאסוף מיסים, לשאת ולתת עם אצילים מקומיים, ולפקח על אדמות משפחת המלוכה. המקומיים היו משקים ומאכילים את המלך ואנשיו, כולל פנדה הצעיר ו-11 אחיו, אבל הם לא יכלו לעשות זאת לאורך זמן, ולכן החצר המלכותית עברה תוך כמה ימים לקהילה אחרת. נערי משפחת המלוכה עסקו בציד, למדו את השימוש בחרב, השתתפו בארוחות ומשתים, ומגיל מסוים חיזרו אחר הנערות המקומיות. הארוחות המלכותיות היו הזדמנות לאכול ולשתות, לספר ולשמוע סיפורי עם, וכמובן לרקוד ולהתהולל. החצר המלכותית במרסיה היתה מלאה בפליטים אריסטוקרטים מממלכות אחרות, אנגלו-סקסים וקלטים, נוצרים ופגאנים, אנשי חרב ואנשי ספר. פנדה, אשר גדל בסביבה זו, ספג את המגוון ויותר מאוחר ידע לנצל את קשריו העקיפים והישירים עם השליטים באזורו לצרכיו. ב-615 מת פובה, ואת כסאו ירש כנראה צ'רל, אשר ככל הידוע היה קרוב משפחתו, אך לבטח לא היה אחד מבניו. כפי שכבר הוזכר בחלק ב', צ'רל שלט עד 626, אז עלה פנדה לשלטון. 

כאשר עלה את'לפרית' לשלטון בנורת'אמבריה, ברח בן משפחתו אדווין Edwin מהממלכה, מחשש לחייו (כמתמודד מוביל על כתר הממלכה). הוא הגיע למרסיה, התחתן עם בתו של צ'רל, והמשיך מזרחה כדי לשרת את ריידואלד הנזכר לעיל. כאשר את'לפרית' ביקש מריידואלד להסגיר את אדווין לידיו תמורת סכום נכבד, הוא נתקל בסירוב. גם כאשר איים על איסט-אנגליה באלימות, ריידואלד המשיך להגן על הפליט. שני המלכים נפגשו בשדה הקרב בשנת 616, ואת'לפרית' (אשר היה מצביא מצוין בחזיתות אחרות) מצא את מותו. אדווין חזר לנורת'אמבריה על מנת לרשת את הכתר, וכעת בניו של את'לפרית' נמלטו, ועוד נשמע על שניים מהם בהמשך. אדווין היה מלך יעיל, אשר הרחיב את גבולותיה של נורת'אמבריה, ולאחר מותו של ריידואלד ב-624 הפך למלך החזק ביותר באנגליה.

לאחר מותה של אשתו הראשונה, נשא אדווין לאישה נסיכה קנטית ב-626, ובכך חיזק את קשריו ואת השפעתו במזרח אנגליה. כחלק מהסכם הנישואין, הנסיכה הגיעה לצפון עם כומר קתולי, ואדווין קיבל עליו את הנצרות ב-627. השינוי בסטטוס הפוליטי והדתי היה איום ישיר על ממלכות מערב אנגליה. מרסיה היתה מודאגת מהכח ההולך ומאיים מעבר לגבולה הצפוני, ויותר ממנה היו הסקסונים המערביים. מלך הג'וויסה באותו זמן היה קוויצ'הלם Cwichelm, אשר עשה חיל בהרחבת ווסקס מערבה.

מכיוון שנורת'אמבריה לא גבלה בווסקס, בחר קוויצ'הלם לטפל באיום מצד אדווין ע"י שליחת מתנקש למלך הצפוני. נסיון ההתנקשות התרחש בעיר יורק בחג הפסחא של 626 אך נכשל, ואדווין החליט להעניש את ווסקס על חוצפתה. לשם כך היה עליו לשתף פעולה עם פנדה, אשר שמח על ההזדמנות להלום ביריביו מדרום. הכרוניקה האנגלו-סקסית (שנכתבה ע"י מלכי ווסקס מאוחרים) מתארת את תוצאות המתקפה כך: "ב-628 לחמו מלכי ווסקס נגד פנדה, ואח"כ חתמו על אמנה". מהעובדה שלא מוזכר נצחון של ווסקס, ניתן כנראה להסיק שפנדה היכה את קוויצ'הלם ולוחמיו שוק על ירך.

בשנותיו הראשונות של פנדה בשלטון, ארצו היתה מוקפת כוחות חזקים: מלבד אדווין מצפון, ויילס ממערב ו-ווסקס מדרום, שכנו בצד מזרח תערובת של קהילות קטנות עם תתי-מלכים, ואיסט-אנגליה החזקה, אשר הביטה באותן קהילות כמו נמר הצופה בטרפו. פנדה היה המלך הפגאני-שבטי הקלאסי. מטרתו היתה להכניע את אויביו, להכריח אותם להעלות לו מס ולהעשיר את חייליו. מטרת העל היתה בניית מוניטין של לוחם אגדי לעצמו, אשר ימשוך עוד חיילים לצידו. פנדה עשה זאת טוב יותר מכל מלך אחר של תקופתו. הוא לא השכיל להבין בשנות שלטונו את מה שאת'לברט הבין, את כוחה של הכנסיה כממסד מארגן ותומך במלוכה, ולכן דבק כל חייו בדעה שהנצרות לא בשבילו, למרות שלא מנע מאחרים להתנצר אם בחרו בכך, כולל בניו.

ב-630 בערך הטילו פנדה וצבאו מצור על העיירה אקסטר Exeter, אך כח וולשי גדול של קדוואלון Cadwallon מלך גווינד Gwynedd הגיע ושבר את המצור. לא ברור אם התחולל קרב, אבל התוצאה הסופית היתה ברית בין פנדה וקדוואלון כנגד נורת'אמבריה. זו היתה ברית לא צפויה, בין המלך הבריטי הנוצרי לבין המלך האנגלי הפגאני, אשר בימים כתיקונם חיו בשכנות מתוחה. כמו שנאמר, אויבו של אויבי הוא ידידי.

ב-12 באוקטובר 633 לחמו צבאות מרסיה וגווינד בצבא של נורת'אמבריה בקרב Hatfield Chase, וניצחו נצחון חשוב. אדווין נהרג בקרב, וכך גם בנו-יורשו. בן אחר נפל לידיו של פנדה כשבוי. נורת'אמבריה ספגה מכה קשה ביותר. הממלכה התפצלה לממלכות שהרכיבו אותה, דיירה (תחת דודנו של אדווין) וברניקיה (תחת אוסוולד Oswald, אחד מבניו של את'לפרית' שחזר מהגלות), אך הצבאות המנצחים לא הניחו את נשקם והמשיכו לפשוט עמוק אל תוך נורת'אמבריה, עד שקדוואלון נהרג באחד הקרבות ע"י אוסוולד, כשנה לאחר הנצחון על אדווין. מהלכים אלה העשירו את קופתו של פנדה ועזרו לפאר את שמו ברחבי אנגליה. בתוך מרסיה הוא זכה למוניטין של מנהיג חזק ומצביא דגול.

ב-8 שנות שלטונו, אוסוולד שיקם את נורת'אמבריה האנדרלמוסית ביעילות רבה, ובנה לעצמו שם של מנהיג נוצרי מהשורה הראשונה. הוא עזר לנצר את מלך ווסקס, מה שהשאיר את מלך מרסיה כשליט האנגלי-פגאני היחיד, חוץ ממלך סאסקס הזניח-יחסית. אגב, מלך איסט-אנגליה סיגברט Sigebert לקח את עניין הנצרות כ"כ ברצינות שהוא פרש מהמלוכה על מנת לבלות את יתר שנותיו כנזיר במנזר. אין לנו מידע קונקרטי על פעולותיו של פנדה בשנות מלכותו של אוסוולד, וייתכן כי התרכז בענייני פנים. מתישהו לקראת סוף שנות ה-30 לחם פנדה בצבא איסט-אנגליה, והרג גם את המלך אגריק Egric וגם את סיגברט, אשר הוצא מהמנזר בניגוד לרצונו על מנת לתת לחיילים מוטיבציה להילחם.

העימות בין נורת'אמבריה הנוצרית ומרסיה הפגאנית לא איחר לבוא, והסכסוך על השליטה מדרום לנהר האמבר הגיע לכדי לחימה. ב-5 באוגוסט 642 נפגשו הצבאות באזור וולשי (כנראה על יד Oswestry) לקרב Maserfield. אוסוולד עמד בראש צבא נורת'אמבריה, ופנדה עמד בראש קואליציה של מרסיה עם גווינד ושבטים וולשים נוספים. בקרב נהרג אוסוולד וצבאו נחל תבוסה. פנדה הורה לבתר את גופתו של אוסוולד ולשים את ראשו, גפיו וגופו על מוטות. מכיוון שאוסוולד נהרג בצורה זו בקרב מול הפגאנים, הוא הועלה לדרגת קדוש מעונה לאחר מותו (למרות שחלק מצבאו של פנדה היה נוצרי).

לאחר הקרב, פנדה היה ללא עוררין המלך החזק ביותר באנגליה של אמצע המאה ה-7. הוא שימש כבורר בסכסוכים בין ממלכות אחרות, והשפיע על מדיניות המלכים סביבו. את מקומו של אוסוולד תפס אחיו אוסוו Oswiu, וביתו התחתנה עם בנו של פנדה. אחותו של פנדה התחתנה עם מלך ווסקס, למרות שנישואין אלה לא עלו יפה. הכלה נשלחה בחזרה לבית אחיה תוך זמן קצר, וכתוצאה מדחייה בוטה זו החתן אולץ לצאת לגלות של מספר שנים מממלכתו שלו. פנדה פעל על מנת למנות את בנו לתת-מלך של אזור אנגליה התיכונה, אותן קהילות בין מרסיה לאיסט-אנגליה, ובכך להשליט על האזור את השפעתו.

פנדה ראה בחורבותיה של נורת'אמבריה פרה חולבת, מקום אליו אפשר לפלוש ולבזוז כאוות נפשו. אוסוו שיקם את ברניקיה הצפונית והחל להדוף את כוחות מרסיה לאחור, והדבר הוביל להתנגשות רבתי. ב-655 גייס פנדה קואליציה של סקסונים ובריטים על מנת להילחם באוסוו. בצבאו היו כ-30 מצביאים אצילים או מלכותיים. הפלישה לשטח נורת'אמבריה נתקלה בהתנגדות מועטה, והשותפים לקואליציה השיגו די מהר את מטרתם: מילוי כיסיהם באוצרות הממלכה. הם החלו לנטוש את צבאו של פנדה ולחזור לבתיהם, ונטישות אלו החלישו את צבא הקואליציה מאוד. ב-15 בנובמבר התרחש קרב וינוייד Winwaed, כנראה ליד העיירה Stirling הסקוטית. איננו יודעים מה קרה בקרב, אך תוצאותיו ידועות. פנדה נהרג, ויחד איתו מלך איסט-אנגליה שלחם לצידו. ראשו של פנדה נכרת והוצג לראווה, כפי שעשה לאוסוולד מספר שנים קודם לכן.

מרסיה ירדה מגדולתה לאחר מותו של פנדה, אך שמרה על מעמדה כשחקנית חשובה בין הממלכות האנגליות, ובתוך עשורים מספר תחזור להתחזק ואף תמשול בכיפה במאה ה-8. למרות שלטון ישיר של אוסוו על מרסיה לאחר נפילת פנדה, לאחר 3 שנים בלבד מרדו המרסים. הם גירשו את הפולשים מנורת'אמבריה והמליכו עליהם את אחד מבניו של פנדה. בסופו של דבר סבלה נורת'אמבריה תבוסה קשה מידי הקלטים מצפון ב-685 וירדה גם היא מגדולתה.

פנדה לא ניסה, גם בשיא כוחו, לאחד את ממלכות האנגלים לממלכה אחת תחתיו, כמו שלא ניסה לכפות את אמונותיו או למנוע את הנצרות. הוא היה המלך-לוחם הפגאני האחרון מסוגו, וסגנון שלטונו היה מיושן כבר בימיו. הוא הותיר אחריו מורשת מפוארת של נצחונות והשפעה, אבל מלכי מרסיה שבאו אחריו התהדרו יותר בשמו, מאשר בדמיון בינם לבינו.

תיאור של קרב וינוייד הרה-הגורל, מאת פטריק ניקול. 

חלק ב: שבע הממלכות

תיאור המאורעות עד אמצע המאה ה-10 דורש היכרות עם שבע הממלכות האנגלו-סקסיות, ואני ממליץ לקוראים להיעזר במפת האי הבריטי על מנת למצוא את המקומות המוזכרים ולחוש את גודלה האמיתי של כל ממלכה.

המלך איידה Ida היה האנגלי הראשון שישב על כס המלכות של הממלכה הקלטית ברניקיה Bernicia, לחופה הצפוני-מזרחי של אנגליה. מעט מאוד ידוע על חייו ופועלו, אבל ע"פ מעט הרישומים ששרדו הוא מלך בשנים 547-559, וייסד את שושלת ברניקיה אשר ממנה יצאו מלכים אנגלו-סקסים רבים. הוא גם אחראי לבניית מצודת במברה bamburgh המרשימה בצפון מזרח אנגליה. מדרום לברניקיה ישבה ממלכה קלטית-לשעבר קטנה בשם דיירה Deira, אשר נשלטה ע"י אנגלים החל מ-581. לאחר מותו של מלך דיירה ב-616, נכדו של איידה את’לפרית’ Æthelfrith שלט בשתי הממלכות ואיחד אותן לממלכה אחת גדולה וחזקה - נורת’אמבריה. שאיפתו של כל שליט היתה להרחיב את גבולות השפעתו, וכיבושים נעשו לרוב על חשבון האוכלוסיה הבריטונית והממלכות הקלטיות הותיקות. בשיא כוחה השתרעה נורת’אמבריה מאדינבורו בצפון ועד נהר האמבר Humber ונהר מרזי Mersey  בדרום.

במזרח האי התיישבו אנגלים רבים, בעיקר מפני שמדובר באזור בעל אדמות פוריות (מחוזות נורפוק  Norfolk וסאפוק Suffolk של ימינו), וממלכת איסט-אנגליה נוצרה כבר ברבע השני של המאה ה-6 ע"י המלך והה Wehha  ובנו וופה Wuffa. הממלכה היתה עשירה יחסית ויציבה, ושמרה על עצמאותה במשך כמעט 300 שנים.

ממלכה נוספת שייסדו האנגלים היתה מרסיה. זו היתה ממלכה שחיברה מספר רב של קהילות חקלאיות, וגבולותיה היו נהר האמבר בצפון, ויילס במערב, נהר התמזה בדרום ואיסט-אנגליה במזרח. ממלכה זו, שנהר טרנטTrent  חוצה אותה באלכסון, שופעת באדמות פוריות וכרי דשא לגידול חיות משק. בפינה הדרום-מזרחית של מרסיה שכנה העיירה הרומית לונדיניום, לימים לונדון, שעליה עוד נשמע רבות.

בקצה הדרום-מזרחי של האי הבריטי נמצאה ממלכת קנט, אשר נוסדה ככל הנראה בסוף המאה ה-6. באזור זה (כולל האי וייט) התיישבו בעיקר היוטים, וממלכת קנט פיתחה תרבות ייחודית בשלב מוקדם. כמובן שגם הקרבה לממלכת הפרנקים מעבר לתעלה תרמה למגוון ולניגוד. בממלכה התפתחו תרבות שלטון מסודר ומסורת ירושת הכתר כבר בראשיתה, והיא נהנתה מיציבות ושגשוג. כבר בסוף המאה ה-6 החלה קנט להנפיק מטבעות ע"פ המודל הפרנקי. עם השנים איבדה קנט את יתרונה היחסי בקרבתה ליבשת, כאשר ממלכות אחרות החלו לקיים קשרי מסחר ישירים עם הפרנקים, והממלכות החזקות שסביבה החלו לאיים עליה.

ממלכה אחת שעליה יכלה קנט להשפיע במשך דורות היתה שכנתה הקטנה אסקס (מלשון "הסקסונים המזרחיים"). אסקס תפסה את השטח המצומצם שבין איסט-אנגליה מצפון, מרסיה ממערב וקנט מדרום. אסקס כללה את לונדון עד התקופה בה מרסיה התחזקה והשתלטה על האזור. כבר ב-527 מלך אסקווין  Æscwine על אסקס, וב-604 קיבל עליו המלך סאברט Sæberht את עול הנצרות, מוקדם יותר ממלכים אחרים ברחבי בריטניה.

ממלכת סאסקס (מלשון "הסקסונים הדרומיים") שכנה לחופה הדרומי של בריטניה. המסורת אומרת שבשנת 477 הגיע לאזור מנהיג סקסוני בשם אילה Ælle עם שלוש ספינות ושלושת בניו, כבש למשפחתו שטח אדמה והרחיב אותו בהדרגה. במאה ה-6 התרחבה המושבה הסקסונית והפכה לממלכה. אין לנו מידע על מלכי סאסקס במשך כמעט 200 שנה, עד המלך הנוצרי הראשון של הממלכה שעלה לכס השלטון בסביבות 674. סאסקס היא אזור מיוער ברובו, אשר היה תחום בין קנט במזרח, ווסקס במערב, התעלה מדרום ויערות וילדן מצפון.

בסוף המאה ה-9 נכתב מסמך נרחב בשם "הכרוניקה האנגלו-סקסית" עבור אחד ממלכי ווסקס, ולכן יש לנו מידע רב יחסית על ממלכה זו ומקורותיה. בשנת 495 נחת מנהיג סקסוני בשם צ’רדיץ’ Cerdic בראש שבט ג’וויסה Gewissæ באזור המפשייר של ימינו עם בנו קונריץ’ Cynric. כמו קודמו בסאסקס, גם הוא כבש לעצמו שטח והרחיב אותו עם השנים, עד שבשנת 519 הכתיר את עצמו למלך על ממלכת הסקסונים המערביים, ווסקס. בכרוניקה ישנם תאורים על קרבות אפיים עם מלכים בריטים של אותו אזור, וקריאת מקומות על שמו של צ’רדיץ’, אבל רובם כנראה מוגזמים ומטרתם לפאר את המנהיג הקדום. למעשה, צ’רדיץ’ אינו שם סקסוני אלא בריטוני, וחוקרים מאמינים כי לא נחת באזור עם ספינותיו, אלא היה מנהיג מקומי שעלה לגדולה, ומשפחתו קיבלה עליה את את התרבות האנגלו-סקסית עם השנים. לחליפין, ייתכן והיה נסיך וולשי שגורש מארצו, או שאימו היתה בריטית ואביו סקסוני.

מרכזה של הממלכה שכן באזור דורצ’סטר, ובמקום נמצאו שרידים המעידים על קהילה מעורבת של בריטים וסקסונים, כלומר ייתכן וההתפשטות הסקסונית באזור היתה בדרכי שלום. הממלכה גבלה בסאסקס במזרח וכללה את כל השטח שמדרום לנהר התמזה. מצפון ובקצה הדרום-מערבי של בריטניה נותרו מספר קהילות ושבטים בריטים ששמרו על עצמאותם עד תחילת המאה ה-9 ולא היו חלק מאחת הממלכות הגדולות. על אף התיאורים המפארים בכרוניקה, שנכתבה בהזמנת אחד מצאצאיו של צ’רדיץ’, בעשרות שנותיה הראשונות שיחקה ווסקס תפקיד משני לעומת ממלכות מרסיה ונורת’אמבריה, לפחות עד פלישות הויקינגים אשר טלטלו את המפה הפוליטית לאין הכר. מחוזותיה של ווסקס מעידים ככל הנראה על שבטים אשר נכנסו תחת כנפי השלטון המרכזי לאורך עשרות שנים, כמו התהליך שקרה במרסיה.

ע"פ הכרוניקה, צ’רדיץ’ מת בשנת 534 ובנו ירש אותו. הבן שלט עד 560, ובנו שלו צ’ולין Ceawlin תפס את מקומו. בתקופתו של הנכד התרחשו כפי הנראה קרבות רבים וממלכת ווסקס התרחבה משמעותית, על חשבון הקהילות הבריטוניות שמסביבה. תקופה זו היא גם התקופה המיוחסת לארתור, מלך הבריטונים. ישנה פואמה וולשית מסביבות שנת 600 המזכירה לוחם אגדי בשם ארתור אשר נלחם בסקסונים האכזרים, ובתקופה זו נקראו ילדים רבים בשם זה, משמע עבור אנשי התקופה ארתור היה אמת היסטורית. בתקופות מאוחרות יותר שולבה דמותו של ארתור בסיפורי גבורה וקרבות של הבריטונים והוולשים מול הסקסונים, והאגדה צברה תהודה והתעצמה.

הממלכה החזקה ביותר בתחילת המאה ה-7 היתה מרסיה, אבל אנשי מרסיה לא השאירו כמעט כל תיעוד כתוב, ורוב המידע שיש לנו מגיע מכתביהם של אויביה, ובראשם נורת’אמבריה הצפונית והגדולה. ראש השושלת של מלכי מרסיה היה צ’רל Cearl, אשר מלך בה עד שנת 626. הממלכה השתרעה בזמנו על כ-40 או 50 מחוזות קטנים (קהילות) ושטח של 12, 000 הייד (Hide - שטח אדמה שיכול לכלכל משק בית למשך שנה), ומכאן כוחה הרב, כלכלית ופוליטית. הממלכה האנגלית בלעה קהילות בריטוניות תוך כדי התפשטות לכל עבר, והתנגשה לא אחת עם הממלכות האנגלו-סקסיות מחד ועם ויילס השכנה מאידך. כך למשל שבט הוויסה Hwicce, אשר שלט בשטח של 7000 הייד, שוכנע לוותר על עצמאותו ולהיות תת-ממלכה של מרסיה, ולהעלות לה מס. ייתכן והאיום מכיוון דרום (צ’ולין מווסקס שהוזכר קודם לכן ניסה גם הוא להשתלט על אותם שטחים) נשף בעורפם ועזר להם לקבל את ההחלטה. אנשי הוויסה שמרו על אוטונומיה יחסית עד המאה ה-8.

מנהיגי הממלכות במאה ה-6 וה-7 נקראו "מלכים" ע"י היסטוריונים מאוחרים יותר, אבל התואר שלהם היה ברטואלדה Bretwalda, שפירושו המילולי הוא כנראה מושל-על, כלומר שליט מרכזי שתחתיו היו שליטי שבטים וקהילות. הדבר מעיד על חברה לא-אחידה, אשר תהליך הפיכתה להומוגנית לא הושלם עדיין. 

העיבוד המוצלח ביותר (לטעמי) לסיפור המלך ארתור