חלק ל: צרפת, אירלנד ותומס בקט

כשאורגנו האירוסין המלכותיים בין אנגליה וצרפת ב-1158, הנרי הצעיר היה בן 3.5 וכלתו לעתיד מרגריט היתה בת 6 חודשים בלבד. לואי ה-7 מלך צרפת הבטיח כנדוניה את מחוז וקסאן, אשר ניתן לו בעבר ע"י ז'ופרואה דוכס נורמנדיה. הוא סבר שיעברו עוד שנים ארוכות עד שימומשו הנישואין וייאלץ להיפרד מהשטח, ועד אז הכל יכול לקרות, אבל תוכניותיו השתבשו.

לאלינור מאקיטניה היתה טענה לתואר דוכסית טולוז, וכח צבאי בראשות הנרי ה-2 פלש לטולוז ב-1158 כדי לממש את זכותה של אשתו. לואי, שהיה אדונו הפאודלי של הדוכס המכהן, הוביל כח משלו על מנת לעצור את הפלישה. הצדדים היו מאוד קרובים לקרב, אבל מו"מ קצר הרגיע את הרוחות, והאנז'וונים נסוגו. מצד שני ב-1159 הנרי קיבל אישור מהאפיפיור (בתמורה לתמיכה פוליטית) לקיים את טקס הנישואין בין הנרי הצעיר ומרגריט, למרות גילם הצעיר. הטקס נערך ב-1160, למורת רוחו של לואי, והנרי צעד עם כוחותיו אל תוך מחוז וקסאן כשליט. לואי כמובן רתח מזעם על התרגיל שעשה לו הנרי, ומכאן והלאה התנהל מול יריבו בלעומתיות מופגנת.

תאבונו של הנרי רק הלך וגדל עם הצלחותיו. ב-1164 הנרי פלש לדוכסות ברטאני, הכריח את הדוכס קונאן ה-3 להעביר את התואר לבתו קונסטנס, ואז אירס אותה לבנו ג'פרי, הלכה למעשה מבטיח את השתלטותו על הדוכסות. בנוסף הוא ניסה להשתלט על מחוזות נוספים ולנגוס בשטחים אסטרטגיים.

ב-1167 המתח בין המלכים הגיע לכדי מלחמה של ממש, ולואי גייס עזרה מוויילס, סקוטלנד וברטאני. בעלי הברית החדשים תקפו את נורמנדיה, והנרי מצידו שלח כח שתקף את העיירה בה רוכזה הלוגיסטיקה של לואי ושרף אותה עד היסוד. הברית התפרקה, ולואי נאלץ לשאת ולתת עם הנרי ולבסוף לחתום על הסכם הפסקת אש, כשהוא מותיר את בעלי בריתו מחוץ להסכם ומאפשר להנרי לרדוף אותם.

הנרי ביקש להסדיר את עניין הירושה לאחר מותו ע"י חלוקת השטחים לבניו: הנרי הצעיר (הבכור) יקבל את אנגליה ונורמנדיה, ריצ'ארד יקבל את אקיטניה, וג'פרי ישלוט בבריטאני. לצורך כך הוא היה צריך את הסכמתו של לואי כאדונם הפאודלי, וב-1169 נפתחו שיחות שלום במונמיריי Monmirail. השיחות הסדירו את המס שישלמו השליטים לעתיד לכתר הצרפתי, ועל הדרך הוכרזו אירוסיהם של ריצ'ארד ואליס בתו של לואי. אליס חזרה עם ריצ'ארד לאנגליה, ושמועות כנראה-לא-נכונות טענו שהיא שימשה כפילגשו של המלך הנרי.

לכאורה ההסכם היה טוב לשני הצדדים; מעמדו של לואי כאדון פאודלי אמור להתחזק, והכרתו בדוכסים החדשים תסיר לגיטימציה של ברונים מקומיים למרוד בהם. בפועל, מיד לאחר חתימת ההסכם לואי החל לפעול כדי להתסיס מרידות בקרב האצילים באזורי קו התפר ולעורר מתחים בין בניו של הנרי. לפעולות אלו יהיו השלכות מרחיקות לכת בשנות ה-70.

הנרי מצידו המשיך לחזק את האימפריה האנז'וונית. ב-1170 הוא חיתן את בתו אלינור עם אלפונסו ה-8 מלך קסטיליה וזכה בבן-ברית דרומי חשוב. בפברואר 1173 הוא הצליח לשבור את התנגדותו של ריימונד דוכס טולוז, וזה נשבע אמונים להנרי ויורשיו. באותה שנה הנרי גם אירס את בנו ג'ון לאליסיה, בתו של רוזן סאבוי.

הלורד-צ'נסלור תומס בקט שירת את הנרי ה-2 נאמנה במשך שבע שנים החל ב-1155, ונאמנותו המוחלטת לא נעלמה מעינו של המלך. למעשה הנרי היה כל כך מרוצה מבקט עד שמינה אותו לארכיבישוף מקנטרברי, המשרה הכנסייתית הרמה ביותר באנגליה, לאחר מותו של תאובלד ב-1161.

להפתעתו של הנרי, מרגע שעבר בקט לתפקידו הכנסייתי הוא החל לסתור את המלך ולהציב לו תנאים וסייגים. הארכיבישוף ראה את עצמו ככפוף אך ורק לאפיפיור, והתנצח עם המלך בעצימות הולכת וגוברת בענייני מינויים כנסייתיים ומיסוי נכסי הכנסייה. העימותים בין השניים החריפו עד כדי הרמת קול באירועים פומביים ונתק מוחלט לתקופות ארוכות. מדברי השניים זה על זה ניתן ללמוד על תיעוב אישי יוקד. כל צד התנכל לצד האחר בכל אמצעי שהיה בידו: המלך החרים את אחוזתו של בקט והטיל עליו קנס אישי של £30,000 (עשרות מיליונים בימינו) בשל דברים שעשה בתפקידו הקודם, ובקט איים להטיל חרם כנסייתי על הנרי ומשפחתו.

לבסוף בקט מצמץ ראשון וברח לגלות בפלאנדריה ב-1164. המלך והארכיבישוף לא נפגשו פנים אל פנים במשך חמש שנים, ובזמן זה העניין הפך לעצם בגרונם של השניים. המלך נזקק לסמכותו ושירותיו של הארכיבישוף כדי לנהל את ענייני המדינה, ובקט נזקק לממסד הכנסייתי באנגליה על מנת לשמר ולהגדיל את כוחו הפוליטי. האפיפיור אלכסנדר ה-3, ששהה בגלות בצרפת בגלל סכסוך עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה, סירב לקחת צד בעניין, מכיוון שהיה זקוק לכוחו הפוליטי של הנרי.

ב-1169 הנרי ה-2 ביקש להכתיר את בנו הבכור הנרי הצעיר כיורש העצר. באופן מסורתי טקס כזה נוהל ע"י הארכיבישוף מקנטרברי. המלך שלח מסרי פיוס לבקט, אבל כשראה שאלה לא משיגים את המטרה הוא קיים את הטקס בנוכחותו של הארכיבישוף מיורק. האפיפיור אישר לבקט להוציא צו מניעה וחייב את המלך האנגלי לשאת ולתת עם הארכיבישוף הגולה.

המו"מ הסתיים לבסוף ביולי 1170 בהבנות הדדיות, וב-1 בדצמבר בקט שב לאנגליה. דווקא בנקודה זו בה הסכסוך נראה כפתור, בקט הטיל חרם כנסייתי על שלושה אצילים מתומכיו של המלך, והעלה את חמתו של הנרי.

ב-29 בדצמבר 1170 ארבעה אבירים מנאמני הכתר הגיעו בסתר לקנטרברי וביקשו לעצור את הארכיבישוף בתוך הקתדרלה, אבל הוא טען שהכנסייה היא מקום מפלט ואין להם סמכות. בתגובה הארבעה שלפו את חרבותיהם והרגו אותו ללא רחם. האירוע זעזע את עולם הכמורה באנגליה ומחוצה לה, והאפיפיור הכריז עליו כקדוש תוך 3 שנים, זמן שיא במונחי הכנסייה הקתולית.

הנרי הקים עליו את זעמם של הכנסייה הקתולית ואויביו כאחד. לואי עיקל את נכסיו של הנרי בצרפת, ומלכים אחרים הפעילו עליו לחץ דיפלומטי כבד לרצות את הכנסייה. הנרי חמק מאחריות ישירה למעשה הנתעב, מאחר ולא היה מעורב בו ישירות, אבל מחשש לחרם מטעם האפיפיור הוא נשא ונתן עם הכנסייה ועשה ויתורים נרחבים. יש הרואים במשבר זה כבסיס למשבר שהביא כמעט 400 שנה מאוחר יותר להקמת הכנסייה האנגליקנית ע"י הנרי ה-8.

במקביל למשבר עם הכנסייה שנמשך כעשור, עניינים נוספות התפתחו במערב. האי האירי היה מורכב מאוסף של ממלכות קטנות שנלחמו ביניהן באופן תדיר, ושלטון מלוכני מרכזי שסמכויותיו היו מאוד מוגבלות. באמצע שנות ה-60 של המאה ה-12 הדיחה קואליציה בראשות המלך המרכזי את דרמט מק מרקדה Diarmait Mac Murchada, מלך לנסטר Leinster (מדרום לדבלין) לאחר שהפסיד בקרב. דרמט פנה לבקש את תמיכת האנגלים, והנרי ה-2 אישר לו לגייס שכירי חרב מקרב אנשיו.

רוברט דה-קלר, רוזן פמברוק שעל גבול ויילס, שוכנע ב-1169 לצאת בראש כח צבאי כדי לסייע לדרמט, וביחד הם הצליחו לכבוש מחדש את לנסטר. כאשר דרמט מת בקרב ב-1171, דה-קלר הכריז על עצמו כשליט ממלכת לנסטר. המלכים האירים לא אהבו את ההכרזה בלשון המעטה, ואיימו למחוק את הכח האנגלי הקטן שאחז בשטח.

כבר בשנות ה-50 האפיפיור אדריאן ה-4 אישר להנרי מלך אנגליה לפלוש לאירלנד, על מנת לכפות על האירים את מוסדות הכנסייה הקתולית, וכעת (בדיוק לאחר רצח תומס בקט) לחץ עליו האפיפיור הנוכחי אלכסנדר ה-3 לבצע את הדבר.

הנרי חשש שאציליו יכבשו לעצמם שטחים באירלנד ויבססו את כוחם שם במקום לבצע את תפקידם בפיקוח על ויילס. לפיכך הוא לקח כח צבאי מכובד והגיע לדרום ויילס. הכח הכריע מספר מורדים מקומיים, ומשם הפליג לאירלנד באוקטובר 1171. מספר אצילים אירים פנו להנרי וביקשו הגנה מפני הכח הפולש, ודה-קלר הציע את נאמנותו להנרי אם יורשה לו להמשיך להחזיק בשטחים שכבש. הנרי קיבל את הצעתו של דה-קלר, ולנסטר הפכה מממלכה אירית למחוז הכפוף לכתר האנגלי.

לאנגלים היה יתרון טכנולוגי צבאי על האירים, והנרי הורה על בניית מערך טירות כדי לחזק את הכוחות האנגלים ולשמור על השטחים החדשים שתחת שליטתו. ב-1175 נחתמה אמנת וינדזור, בה הנרי הכיר במלך המרכזי האירי כסמכות העליונה באי, ובתמורה המלך המרכזי יהיה כפוף לכתר האנגלי וישמור על השלום והיציבות באירלנד.

התוכנית לא עבדה כמצופה, והנרי נאלץ לחזור לאירלנד ב-1177 ולהשליט סדר בעצמו. ועידה שהתקיימה באוקספורד באותה שנה יצרה עוד מספר מחוזות אירים שנשלטו ישירות ע"י האנגלים, כמעט מחצית משטח האי האירי, כפתרון לבעיה.

מה שהחל כיוזמה של מספר לוחמים אנגלים הפך להתערבות רבתי של הכתר האנגלי, וימשיך בעתיד לכיבוש מלא. איבתם של האירים לאנגלים עלתה מדרגה, ועוד נכונו לה מדרגות רבות ברבות השנים.

מותו האלים של תומס בקט, איור מסוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13

חלק כט: סיום האנרכיה והנרי השני

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-12, אחרי עשור וחצי של מלחמת אזרחים והתפרקות השלטון המרכזי באנגליה, המאבק כבר לא היה בין סטיבן לבין מתילדה הקיסרית. סטיבן היה קרוב לגיל 60 והקיסרית לגיל 50, וכל צד טיפח את הדור הבא כדי לרשת את הכתר האנגלי.

אשתו של סטיבן, מתילדה רוזנת בולון, נפטרה במאי 1152, ובנם יוסטס, שהיה כבן 20, ירש את תואר הרוזן. הוא שהה רבות בצרפת וחבר לאויביהם של האנז'וונים בנסיונות לדחוק לאחור את הכח העולה. אביו הועיד לו את מלכות אנגליה, וניסה כזכור להכריח את האצולה והכמורה להישבע לו אמונים כיורש העצר, אבל ללא הצלחה.

בקיץ 1153 סטיבן חידש את מאמציו לכבוש את טירת וולינגפורד Wallingford, מעוז אנז'ווני חשוב. הטירה כמעט ונפלה בידי צבא המלך, כאשר כוחותיו של אנרי הגיעו דרומה בחודש יולי על מנת לתגבר את הנצורים, ובמקביל הגיע לאזור גם כח בראשות סטיבן עצמו. הברונים בשני הצדדים, כאמור, שבעו מסבבי הלחימה, ואנשי הכנסייה הושיבו את המנהיגים ותיווכו ביניהם עד שהושג הסכם.

בפעם הראשונה שוחחו שני המנהיגים בארבע עיניים על סיום המלחמה. סטיבן, ביודעו שהכנסייה ורבים מאציליו אינם תומכים בו, הסכים להכריז על אנרי כיורשו על מנת לכונן שלום. ייתכן שסטיבן לא באמת התכוון לוותר על זכות ילדיו לרשת את הכתר, וביקש רק לקנות לעצמו זמן רגיעה כדי לחזק את עמדתו. 

באופן מובן יוסטס זעם על תנאי ההסכם שהושג, ונטש את מחנה אביו כדי לגייס עוד כספים ואנשים למתקפה מחודשת, אבל כעבור מספר שבועות הוא חלה ומת באוקספורד, וכך הוסר מכשול משמעותי ליישום ההסכם, שנחתם רשמית בווינצ'סטר בנובמבר.

בחודשים שלאחר חתימת ההסכם, סטיבן נכנס לקדחת של פעילות, התחזקות צבאית והצרת צעדיהם של אציליו החזקים. במהלך 1154 סטיבן חרש את אנגליה מקצה לקצה, בנסיון לשקם את מעמד המלוכה בקרב האצולה והכמורה. הוא הוציא צווים מלכותיים גם למחוזות שעד כה היו תחת שליטת אנרי. המסעות הרבים כנראה גבו מחיר בריאותי מהמלך בגילו המתקדם, ובאוקטובר הוא חלה באיזושהי מחלת בטן ונפטר.

ההיסטוריה לא נטתה חסד לסטיבן, ורבים רואים בתקופת שלטונו כאחת התקופות הבעייתיות בהיסטוריה של אנגליה. אי אפשר כמובן להאשים אותו בלעדית בצרות שהביאה תקופת האנרכיה, שהרי שורש הבעיה היה חוסר-נכונותם של האצילים לקבל עליהם את מתילדה הקיסרית כמלכה לאחר מותו של הנרי ה-1. למרות זאת, גם הוא מצידו עשה מספר טעויות אסטרטגיות חמורות במהלך אותן שנים. יחד עם סטיבן הסתיימו תשעה עשורים של המלכים הנורמנים, ועם המלך הבא מתחילה תקופה ארוכה בת מעל 300 שנה של שושלת פלנטאז'נה Plantagenet, צאצאיו של ז'ופרואה פלנטאז'נה דוכס אנז'ו.

בתחילת דצמבר 1154 הגיע אנרי ללונדון עם אשתו אלינור, דוכסית אקיטניה. תוך מספר ימים הוא זכה לשבועות נאמנות של מספר רב של אצילים. ב-19 בדצמבר הזוג המלכותי החדש הוכתר ברוב טקס בכנסיית וסטמינסטר, והמלך החדש נודע כהנרי ה-2. היו קולות שקראו לוויליאם, בנו הצעיר של סטיבן, להילחם על זכותו לרשת את הכתר, אבל לאחר שני עשורים של מלחמת אזרחים ואנרכיה, הקונצנזוס היה לקבל את הנרי כמלך ולתת לאנגליה הזדמנות ללקק את פצעיה.

הנרי הביא איתו נדוניה מרשימה בהיותו דוכס של שלושה מחוזות חזקים – נורמנדיה אנז'ו ואקיטניה – והאימפריה האנז'וונית המאוחדת היתה בן-לילה לכוח משמעותי במערב אירופה של אמצע המאה ה-12. תחת שלטונו של הנרי האימפריה עתידה לגדול ולהתחזק עוד יותר. 

הנרי היה צעיר ואנרגטי, נעים הליכות אבל בעל פתיל קצר. הוא העדיף לקיים את פגישותיו בעמידה, ובילה כמעט כל זמן פנוי בצייד ואילוף נצים. הוא היה משכיל מאוד וידע מספר שפות (אם כי דיבר רק צרפתית ולטינית), ומצד שני היה בעל חוש הומור שגרם לו להעסיק ליצן חצר שהתמחה בנפיחות ולשלם לו ביד נדיבה. הוא שמר אמונים לנאמניו, אבל טינתו למי שהפר את אמונו היתה קשה ולא מתפשרת.

הנרי הציג את עצמו כממשיכו של סבו, הנרי ה-1. סטיבן אמנם ניסה לנהל את ענייני המדינה בשיטת קודמו בתפקיד, אבל שנות האנרכיה לא איפשרו לו לייצב את מערכות השלטון. כעת, כאשר השלום חזר לאנגליה, הנרי ה-2 יכול היה להשקיע זמן וכסף בהמרת תשתיות צבאיות לאזרחיות ובניית תשתיות חדשות ומרשימות.

המלך החדש הפעיל לחץ דיפלומטי על מלקולם ה-4 מלך סקוטלנד בן ה-16, וזה התרצה מסיבותיו הפנימיות והסכים לפנות את השטחים שכבשו הסקוטים בצפון אנגליה בשנות האנרכיה. הנרי דאג להקמת ביצורים חדשים לרוחבו של הצפון ולחיזוק הממשל האנגלי באותם שטחים. בוויילס, לעומת זאת, הדיפלומטיה לא הניבה פרי, והנרי נאלץ לצאת לקמפיינים צבאיים בצפון ובדרום ויילס ב-1157 ו-1158. נסיכי ויילס הסכימו לקבל עליהם את שלטון האנגלים ולחזור לגבולות שהוסכמו לפני האנרכיה.

הצלחותיו של הנרי בשיקום מעמד המלוכה, בביסוס ההגמוניה שלו על שטחי האימפריה האנז'וונית הנרחבת ובשמירה על השלום והיציבות נבעו בין היתר משילוב של האנרגטיות בה פעל והפרגמטיות בה נקט. המלך הצעיר הקיף את עצמו ביועצים עתירי ניסיון, במיוחד בתחומים בהם הוא עצמו היה חסר. אמו של הנרי, מתילדה הקיסרית, שטיפחה יחסים מצוינים עם הכמורה והאצולה לאורך השנים, שימשה כיועצת הראשית לבנה, ולצידה היו מספר יועצים נוספים אשר השיאו למלך עצות טובות.

בשנותיו הראשונות על כס המלכות הנרי הרחיב את משפחתו. לו ולאלינור נולדו שמונה ילדים, ובאופן מפתיע שבעה מהם שרדו לגיל בגרות. כשהגיעו לפרקם הנרי השיא בהצלחה את בניו ובנותיו כדי לחזק קשרים פוליטיים ודיפלומטיים.

בתחילת 1155 המליץ תאובלד מ-בֶּק, הארכיבישוף מקנטרברי, על בן טיפוחיו תומס בקט למשרת הלורד צ'נסלור (מעין ראש ממשלה), והמלך קיבל את ההמלצה. בשנים הבאות בקט הפך לרוח החיה של מנגנון השלטון והצליח להגדיל את רווחי הכתר ברחבי אנגליה וצרפת. המלך ויד-ימינו היו מתואמים בכל בחינה, והדבר זירז את תנופת השיקום והפיתוח ללא חיכוכים מיותרים. מעבר לכך בקט סייע בהעברת רפורמות שלטוניות, שמטרתן היתה לרכז יותר סמכויות שלטון ושיפוט בידי הכתר על חשבון הממשל המקומי.

לפני מותו של ז'ופרואה דוכס אנז'ו ב-1151 הוא השביע את בכורו הנרי שבניו האחרים יקבלו חלק מהנחלה המשפחתית, אבל הנרי לא התכוון לקיים את שבועתו. בסוף 1155 פתחו אחיו הצעירים של הנרי במרד בצד הצרפתי של התעלה. מטרתם היתה לקבל לידיהם את המגיע להם, עכשיו שהנרי השיג לעצמו את מלכות אנגליה. הנרי הגיע לצרפת בפברואר 1156 לוועידה משפחתית, אבל הוועידה לא הגיעה לפשרה מקובלת. עם זאת, תוך מספר חודשים המרד הסתיים ללא שפיכות דמים, כאשר הנרי מינה את אחיו ז'ופרואה לרוזן נאנט Nantes ואת ויליאם הצעיר בתור ויקונט בנורמנדיה. שני האחים נפטרו בטרם עת בשנות מלכותו של הנרי, ואדמותיהם חזרו בירושה לידיו.

בטרם עלה לכס המלכות, הנרי היה מסוכסך אישית עם לואי ה-7 מלך צרפת, שהיה בעלה הראשון של אלינור. הצדדים ניהלו סוג של מלחמת פרוקסי, כאשר נאמניו של זה מתגרים ולוחמים בנאמניו של זה. לאחר שהוכתר ב-1154 הנרי ביקש לצמצם את מגוון הסחות הדעת בשנותיו הראשונות על כס המלכות, ולכן נשא ונתן עם לואי והגיע איתו להסכם שלום. ע"פ ההסכם הנרי קנה בכסף שטחים צרפתים, והשקט נשמר. ב-1158 השניים אף הסכימו להשיא את הנרי הצעיר, בנו הבכור של המלך האנגלי, לבתו של לואי, מרגרט. לפרק זמן מסוים נראה כאילו שלום אמיתי בצרפת הוא אפשרי.

איור מהמאה ה-14 של הנרי ה-2 ואשתו אלינור מאקיטניה

חלק כח: האנרכיה 2

כששמע ז'ופרואה דוכס אנז'ו על לכידתו של סטיבן, הוא פלש לנורמנדיה במלוא עוזו וכבש חלק ניכר ממנה. תאובלד, אחיו של סטיבן, לא היה פנוי להגן על הדוכסות מפני שהיה טרוד במלחמה משלו מול לואי ה-7, מלך צרפת הטרי, שהתכחש להבנות שהושגו בין אביו לממלכה האנגלית.

הצלחתו של ז'ופרואה בנורמנדיה וחולשתו של סטיבן באנגליה גרמה לברונים רבים לחשוש לעתיד נכסיהם בשני צידי התעלה, ומתילדה הקיסרית צברה תומכים רבים. היא עודדה את ההצטרפות ע"י השבת אדמות ונכסים לבישופים ואצילים אחרים, הענקת רוזנויות ברחבי אנגליה לנאמנים אחרים, ופיזור הבטחות לעתיד טוב יותר.

המטבעה המלכותית הפסיקה להטביע מטבעות עם פניו של סטיבן, וברונים מקומיים שנזקקו למזומנים החלו להטביע מטבעות משלהם. היה זה סימן ברור לאובדן המשילות של השלטון המרכזי.

מהצד השני, המלכה מתילדה (אשתו של סטיבן) לא התכוונה להיכנע במהרה. היא אספה אליה לדרום-מזרח אנגליה את כל סגניו ונאמניו של המלך הכלוא, ומשם הגיעה בראש כח משמעותי אל לונדון, שכזכור היתה מלאה בסוחרים ואבירים שתמכו בסטיבן.

הברית בין מתילדה הקיסרית והבישוף הנרי מווינצ'סטר, אחיו הצעיר של סטיבן, היתה קצרת ימים. למרות שסלל את דרכה לקבל לידיה את אוצר הממלכה וברכת הכנסייה, השניים רבו בענייני מדיניות כנסייתית, והוא העביר את תמיכתו למתילדה המלכה.

הכוחות האנז'וונים הגיעו לווינצ'סטר בחודש יולי של 1141 וצרו על הטירה בה שהה הנרי. בינתיים הגיעו כוחותיה של המלכה עם תגבורת משמעותית מלונדון והקיפו את חיילי אנז'ו. בקרב שפרץ בין הצבאות ניצחה המלכה, ואפילו לקחה בשבי את רוברט מגלוסטר, יד-ימינה של הקיסרית. לאחר מו"מ ארוך הוחלט לבצע ב-1 בנובמבר חילופי שבויים: רוברט תמורת המלך סטיבן. הנרי כינס שוב מועצה כנסייתית, שבאופן לא מפתיע תמכה הפעם בזכותו האלוהית של סטיבן לכתר, ובחג המולד 1141 התקיימה הכתרה חוזרת של המלך והמלכה.

בתחילת 1142 סטיבן נפל למשכב, ולא נראה בציבור במשך כמה חודשים. עד חג הפסחא נפוצו שמועות שקריות על מותו, אבל הוא החלים ויצא בקיץ למסע צבאי נגד הטירות האנז'ווניות החדשות שנבנו ברחבי דרום אנגליה. בספטמבר הוא זיהה הזדמנות פז ללכוד את הקיסרית, אבל מתקפת פתע שלו כשלה, והקיסרית נמלטה לטירת אוקספורד המבוצרת. סטיבן הטיל מצור על הטירה, והלכה למעשה לכד את יריבתו, אבל קצת לפני חג המולד הצליחה הקיסרית לחמוק מחוץ לטירה בחשכת הלילה, לחצות את נהר התמזה הקפוא ברגל ולהימלט בין אצבעותיו של סטיבן.

בתחילת 1143 סטיבן מצא את עצמו במצב ביש, כאשר כוחותיו של רוברט מגלוסטר הקיפו אותו בטירת וילטון. בקרב שהתפתח סטיבן כמעט ונפל שוב בשבי, אבל משרתו האישי ויליאם מארטל הגן עליו בחירוף נפש ואיפשר לאדונו להימלט משדה הקרב בעוד הוא עצמו נלקח בשבי. המלך שמר אמונים למארטל האמיץ ושילם בטירת שרבורן תמורת שחרורו.

סטיבן תיעב במשך שנים את רוזן אסקס ג'פרי דה מנדוויל, ובמיוחד לאחר שתמך בהכתרתה של מתילדה הקיסרית. בסוף 1143 ג'פרי זומן לחצר המלכות, וכשהגיע סטיבן עצר אותו. ג'פרי קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, ונאלץ למסור לידי המלך את טירותיו, שהיו בתוך לונדון ומסביבה, ולכן היו בעלות חשיבות אסטרטגית. ברגע שיצא לחופשי, ג'פרי רכב צפון-מזרחה לאזור הביצות של איסט-אנגליה, שם חבר לכוחות מורדים והחל בקמפיין צבאי בכיוון קיימברידג' ולונדון.

באותו זמן הכריז גם רוזן נורפולק על מרד, ובקיץ 1144 גם רנולף מצ'סטר הניף נס מרד משלו. כוחותיו של רוברט מגלוסטר פשטו בינתיים על שטחים של הנאמנים לכתר במערב אנגליה. כל אותה עת המשיך ז'ופרואה מאנז'ו בביסוס שלטונו בדרום נורמנדיה, תוך שהוא כובש גם את בירת הדוכסות רואן, ולואי ה-7 הכיר בו כדוכס נורמנדיה. הממלכה הלכה והתפוררה בין ידיו של המלך, והוא נסמך יותר ויותר על אנשי חצרו הקרובים ועל שכירי חרב מאשר על רשת הברונים והאצילים שתחתיו.

בשלוש השנים הבאות מהלכי המלחמה התייצבו, בעיקר בגלל אובדנם של כמה ממנהיגי המורדים. למשל מיילס מגלוסטר, אחד ממפקדי הכוחות האנז'וונים הבולטים, שמת בתאונת צייד בחג המולד 1143, וג'פרי רוזן אסקס שנהרג בקרב בספטמבר 1144. ב-1145 סטיבן הגיע להסדר עם רנולף מצ'סטר לאחר מספר מהלכים מלכותיים מוצלחים בצפון, אבל ב-1146 עשה לו בדיוק את מה שעשה לג'פרי: עצר אותו, סחט ממנו באיומים את השליטה בטירות ושחרר אותו. כמו ג'פרי, גם רנולף הצטרף למורדים מיד עם שחרורו, אבל המורדים התקשו להתמודד עם כוחן של הטירות תחת שליטת המלך.

בשלהי אותו עשור סטיבן שלט בפועל על חלק קטן של אנגליה, וחוק המלך לא נאכף בשטחים נרחבים. כרוניקות של אותה תקופה תיארו הוויה של אלימות וזדון באזורי הספר שבין שטחי המלך ובין שטחי המורדים. טירות רבות נבנו כביצורים עבור ברונים מקומיים שדאגו לנכסיהם ואנשיהם, ומטבעות מקומיים הוטבעו בכל מקום. כוחו של סטיבן התרכז באזור לונדון, ומרכז השלטון עבר מווינצ'סטר לארמון וסטמינסטר. 

בשנים הבאות האבק שקע, ומלחמת האזרחים הידלדלה לכדי סכסוכים נקודתיים פה ושם. ב-1147 רוברט מגלוסטר נפטר בנסיבות טבעיות, וב-1148 עזבה מתילדה הקיסרית את אנגליה סופית לטובת נורמנדיה וויתרה על שאיפתה לכתר. מסע הצלב השני הוכרז ב-1145, ואצילים רבים משני הצדדים הצטרפו אליו. באין שלטון מרכזי חזק, ברונים רבים הגיעו להסדרים עם שכניהם למען הגנה הדדית.

אנרי "קורטמנטל" (מכנס קצר), בנם בן ה-14 של מתילדה הקיסרית וז'ופרואה, ניסה לפלוש לאנגליה ב-1147 בראש כח של שכירי חרב, אבל הפלישה נכשלה כשהסתבר שלאנרי אין מספיק כסף לשלם להם. באופן מפתיע, מי ששילם להם את שכרם היה דווקא סטיבן. הסבר אפשרי אחד למהלך זה הוא רגש הקרבה של סטיבן לבן משפחתו המורחבת, והסבר אחר הוא שסטיבן חיפש דרך לסיים את המלחמה וביקש לבנות אמון בין השניים.

אם כך או כך, אנרי לא השיב לו באותו מטבע. הוא הגיע לצפון אנגליה ב-1149 בתקווה לכרות ברית עם רנולף מצ'סטר ומלך הסקוטים. בעלי הברית החדשים ניסו לתקוף את יורק, אבל כוחותיו של סטיבן מיהרו צפונה ובלמו את המתקפה. אנרי חזר לנורמנדיה, שם הוכרז ע"י אביו כדוכס.

למרות גילו הצעיר, אנרי נודע כמנהיג אנרגטי ויעיל, והיה אהוד בקרב אנשיו. בספטמבר 1151 מת ז'ופרואה, ואנרי ירש את תואר דוכס אנז'ו. תדמיתו וכוחו גדלו כאשר נשא לאישה ב-1152 את אלינור דוכסית אקיטניה (בדרום מערב צרפת), גרושתו של המלך לואי ה-7, והפך לאחד מהשליטים החשובים ביותר בצרפת.

לאורך שנותיו על כס המלכות הרבה סטיבן להתקוטט עם ראשי הכנסייה בשאלת סמכות המינויים. כמו כל המלכים באותה תקופה, הוא חשש מהזרם בתוך הכנסייה שדגל בעצמאות יתרה מהשלטון החילוני, במיוחד כאשר חילופי האפיפיורים ברומא השפיעו על אישור מינוים של בישופים וארכיבישופים באנגליה. לאור כל זאת, כאשר ביקש סטיבן מאציליו בחג הפסחא 1152 להכתיר את בנו יוסטס כיורש ולהישבע לו אמונים, ראשי הכנסייה סירבו בטענה שהם זקוקים לאישור האפיפיור. סטיבן אסר אותם ודרש מהם למלא אחר דרישותיו, אבל הארכיבישוף מקנטרברי הצליח להימלט, לחמוק מאבירי המלך ולצאת לגלות בפלאנדריה, במה שסימן את נקודת השפל של יחסי המלך והכמורה.

בתחילת 1153 חזר אנרי לאנגליה בראש צבא קטן, נתמך ע"י המורדים בצפון ובמזרח. אנשיו של אנרי צרו על טירת מלמסברי בדרום-מערב אנגליה, וסטיבן התקדם מערבה מלונדון על מנת להסיר את המצור. הצבאות נפגשו משני עברי הנהר אבון Avon וסטיבן רצה מאוד לקיים שם קרב מכריע.

בצעד מפתיע, האצילים משני המחנות סירבו להילחם, והחלו לדבר ביניהם על תנאי הסכם שלום אפשרי, כשהם מותירים את שני המנהיגים לשבת בצד. לבסוף הכשירו סטיבן ואנרי בחוסר רצון את ההסכם שהתקבל, והדבר סימן את תחילת השלב האחרון במלחמת האזרחים האנגלית.

מפה פוליטית של אנגליה ב-1153. בירוק, שטחם של הסקוטים; באפור, ויילס האוטונומית; בצהוב, שטח המורדים בראשות רנולף מצ'סטר; באדום, השטח בשליטת המלך סטיבן; ובכחול, השטח תחת שליטת אנרי.