הנרי ה-2 ובנו ריצ'ארד נהגו באצילים בקשיחות אך בהוגנות, על מנת לשמור על אחדות הממלכה לאחר עשורים של טלטלות ומלחמות אזרחים. הדבר התבטא בהכתבת מדיניות מחד ושחרור הרסן מאידך במקומות המתאימים. ג'ון, לעומתם, ראה את עצמו כשליט יחיד, וכל רמז לנגיסה בכוחו וסמכותו נתפס כעלבון אישי.
הדבר התבטא למשל בעניינים משפטיים שהתגלגלו לפתחו של
הכתר. סמכותו של המלך היתה שווה ומקבילה לסמכותו של החוק, משמע המלך לא היה כפוף
לחוק. חוקים רבים, למשל חוקי היערות, ניתנו כצווים מלכותיים. ג'ון שנא את הרעיון
של חבר מושבעים שיוכל להפוך את החלטותיו בשבתו כשופט, ולכן פשוט נמנע מלתת פסקי
דין והשאיר דברים תלויים ללא מענה במשך שנים. כמובן שסכום כסף נכבד שכנע אותו
לפעמים לחרוג ממנהגו, אם כי לפעמים גילה התובע שהמלך ניאות לתת פסק דין, אבל לא את
פסק הדין הרצוי.
השיטה הדואלית עבדה בהסכמתם של הברונים, למרות שהיא
לעיתים קרובות נגסה בכוחם וברווחיהם, בעיקר מפני שהם נהגו כמו המלך בתוך נחלותיהם
שלהם. אבל מצב כזה לא יכול להימשך לאורך זמן רב. בתחילת המאה ה-13 האוכלוסיה גדלה
והחיים נעשו מורכבים, ופיתוח הכלכלה הצריך חוקים ברורים בנושאים רבים, שיאפשרו צפי
לעתיד. הברונים העלו שוב ושוב את הטענה שגם המלך חייב להיות כפוף לחוקים ומנהגים
מסוימים, אבל אז נשאלה השאלה אילו חוקים.
חוסר האחידות בין האזורים השונים באנגליה היה מקל בגלגלי
השאיפות הללו, כשכל אחד מהברונים תומך במגבלות מסוימות שישרתו את האינטרסים שלו
ושל מקורביו, ומתנגד לכאלה שייטיבו עם יריביו. מעבר לכך גם החוקים הקיימים לא היו
שוויוניים בעליל. הכתר חילק החרגות מחוקים מסוימים תמורת סכומי כסף, וכך סוחר יכול
היה לקנות את הזכות להשתמש במשקולות ויחידות מידה שונות מאלה של מתחריו.
באין הסכמות, הדברים נותרו כמו שהם במשך שנים רבות. מלכים
נוטים להיות שמרנים ולא לקדם רפורמות אם אין חרב על צווארם, וג'ון לא היה שונה. מהצד
השני הרפורמות היו הכרח המציאות, ולאורך זמן המציאות גוברת על רעיונות מיושנים.
נחזור לנקודה בה עצרנו. המתיחות בין ג'ון לאפיפיור
אינוקנטיוס ה-3 החריפה ב-1209, והכס הקדוש איים שאם ג'ון יעמוד בסירובו לקבל את
סטיבן לנגטון כארכיבישוף מקנטרברי, האפיפיור יטיל על המלך נידוי כנסייתי אישי.
משמעות הדבר היא איסור לציית לו או לשתף אותו בסקרמנט הקתולי. בנובמבר של אותה שנה
נכנס הנידוי לתוקף, אבל ג'ון לא התרגש מהנידוי יתר על המידה, וכך גם האצילים.
ב-1213 פיליפ מלך צרפת הכין את כוחותיו, בתמיכת
האפיפיור, לפלישה לאי הבריטי. ג'ון ניאות סוף סוף לרדת מהעץ ולרצות את הוותיקן, בתקווה
למנוע את הסיוע לאויבו. ג'ון קיבל עליו את מינויו של לנגטון, החזיר לכנסייה
כ-100,000 מארק מתוך הכספים ששדד ממנה, והגדיל לעשות כשהעניק את אנגליה ואירלנד לוותיקן
כשטחי חסות. הנידוי הוסר והאפיפיור העביר את תמיכתו מפיליפ לג'ון. אגב, ג'ון העביר
את הפיצוי לקופת הכנסייה בתשלומים, אבל בסוף 1214 התשלומים פסקו, והכס הקדוש לא
התעקש על היתרה, ומחל על יתר הסכום הלכה למעשה.
האפיפיור פנה לפיליפ וגער בו על כוונתו לפתוח במלחמה נגד
אחת מארצות החסות של הכס הקדוש, בעוד ג'ון מכין את הצי והצבא לפלישה מחודשת לצרפת.
לחופי פלאנדריה פיליפ ריכז צי וצבא גדולים, וג'ון החזיק את כוחותיו לאורך חופי
דרום-מזרח אנגליה. הצי האנגלי, שמנה כ-500 ספינות עם 700 אבירים, הגן על האי
הבריטי ותפס כל ספינה צרפתית בנמצא.
ב-30 במאי 1213 פשט הצי האנגלי על נמל בקרבת ברוז' ושם מצא
את מעגן הצי הצרפתי עם כ-1700 ספינות. הצבא הצרפתי היה עסוק במעמקי פלאנדריה,
והאנגלים ניצלו את ההזדמנות. הם השביתו והטביעו בהצלחה כ-400 ספינות באותו יום.
הכוחות האנגלים ירדו לחוף והתכוונו לפלוש לתוך פלאנדריה למחרת, אבל ראו את הצבא
הצרפתי חוזר לכיוונם. הם נסוגו אל הספינות וברחו בהצלחה, משאירים לפיליפ וצבאו את
החורבן. הנמל היה חסום ע"י הריסות הספינות, ולפיליפ לא נותרה ברירה אלא לשרוף
את יתר הספינות חסרות התועלת.
הפלישה הצרפתית בוטלה, והמלחים האנגלים חזרו הביתה
כגיבורי מלחמה. זו היתה הזדמנות פז להכות בברזל בעודו חם ולפלוש לצרפת. ג'ון ניסה
לגייס את האצילים, אבל זכה לאותה כתף קרה כמו ב-1205. בלית ברירה ג'ון נאלץ לדחות
את הפלישה לאביב הבא.
במהלך החורף ג'ון הגיע להבנות עם מספר אצילים צפוניים
לגבי חלוקת השלל בצרפת, במידה ויהיה שלל כמובן, והם הסכימו להילחם לצידו. בנוסף, ג'ון
גייס לצידו את אחיינו אוטו ה-4 קיסר האימפריה הרומית הקדושה וכן את דוכסי הולנד,
בולוניה ופלאנדריה. בעלי הברית התכוונו לתקוף את פיליפ מצפון בזמן שג'ון פולש
לדרום מערב צרפת.
ההתחלה היתה טובה, שלא לומר מצוינת. בראשית 1214 ג'ון
שלח את אחד מנאמניו לפלאנדריה עם כח של שכירי חרב ואוצר של מטבעות, בעוד ג'ון עצמו
הפליג בראש כוחותיו אל האדמות שנותרו בשליטה אנגלית בפואטו. משם התקדמו הכוחות
האנגלים דרך אנגולם ולימוזן כמעט באין מפריע, בעוד פיליפ מארגן את כוחותיו בצפון.
האנגלים פלשו לחבל לה-מארש העוין והמשיכו משם דרומה אל גסקוניה האוהדת. ג'ון כפה
על משפחת לוסיניאן השנואה כניעה משפילה לאחר שכבש שתיים מטירותיהם. שיכור
מהצלחותיו, ג'ון המשיך צפונה, מלווה בברונים צרפתים שהצטרפו אליו בדרך, אל כור
מחצבתו משכבר הימים אנז'ו, שם תפס בחודש יוני את בירת המחוז אנז'ר.
היעד הבא היה טירת רוש-או-מואן Roche
aux Moines, מבצרו של
ויליאם דה-רוש. בטירה התבצר כח צרפתי בראשות הנסיך לואי, וג'ון מאוד רצה להרוג שתי
ציפורים באבן קלע אחת. בנקודה זו ברונים צרפתים רבים החליטו שאינם רוצים למרוד ישירות
בכתר הצרפתי ועזבו את ג'ון. מלך אנגליה מצא את עצמו עם כח קטן בהרבה משהיה נחוץ
למצור על הטירה המבוצרת, ובצר לו החליט להסיג את כוחותיו בחזרה לחוף.
הצרפתים הרוויחו מהמהלך פעמיים: ראשית האיום על טירת רוש
הוסר, ושנית פיליפ היה חופשי להסיט כוחות צפונה כדי להתמודד עם האיום האחר.
הקואליציה הצפונית היתה מוכנה למתקפה רק באמצע יולי, למזלו של פיליפ.
ב-27 ביולי נפגשו צבאות צרפת והקואליציה הצפונית לקרב
בּוּבין Bouvines. לקואליציה היו כ-25000 חיילים מול 15000 של הצרפתים, אבל לצרפתים
היה יתרון של פרשים מיומנים יותר. בתחילה נראה שהקרב נוטה לצד הקואליציה, אבל
מהלכים מסוימים הובילו לבלבול בצידם, והצרפתים ניצלו את ההזדמנויות שקיבלו כדי
להטות את הכף לטובתם. בסופו של היום אוטו ה-4 נפצע ונסוג, וכמה מראשי הקואליציה
האחרים נפלו בשבי הצרפתי. אנשי פריז חגגו במשך שבוע ימים, ותקוותיו של ג'ון נגוזו.
בצר לו, ג'ון חתם עם פיליפ על הסכם הפסקת אש למספר שנים
וחזר לאנגליה בחודש אוקטובר עם הזנב בין הרגליים וללא שלל. תדמיתו הידרדרה מאוד,
והאצילים האנגלים החלו לזלזל בכוחו. בצפון אנגליה התפתח מרד גלוי. מסמכים מאותה
תקופה מעידים על חילוקי דעות חמורים בין המלך והאצילים בסוף 1214, אבל מידע רב חסר
במסמכים אלה.
למרות כשלון הקמפיין בצרפת, נטל המס לא הוקל והכתר המשיך
לגבות מיסים כבדים. הברונים, שקיוו לניצחונות ושלל, החלו להתמרמר ולרקום תוכניות. המרד
בצפון התרחב, ואצילים נוספים הצטרפו אליו בהדרגה.
בנקודת השפל הזו, בינואר 1215, באו אל ג'ון בכירי
הברונים המורדים בדרישות ברורות להקלות משמעותיות במיסים וקביעת המס בחוק במקום בצווים
מלכותיים שרירותיים. סטיבן לנגטון, הארכיבישוף מקנטרברי שתמך במלך עד כה, הזכיר לו
עתה את הצהרתו של הנרי ה-1 ביום הכתרתו, בה הבטיח לאצילים שורה של זכויות (ר' חלק כד), על מנת להביא את הצדדים להסכמות על שיטת ממשל חדשה
וצודקת.
ג'ון מצידו ניסה למשוך זמן ולטרפד את הבלתי-נמנע. הוא
הבטיח לברונים תשובה עד חג הפסחא, ובזמן זה ניסה לארגן כח לוחם מקרב נאמניו
האחרונים שיעמוד לצידו. בתחילת מרץ הוא קיבל על עצמו את שבועת הצלבנים לקראת מסע
הצלב החמישי, שבאופן נוח מאוד פטרה אותו מחובותיו האזרחיים לשלוש שנים. כמו כן הוא
שלח מכתבים לידידו החדש האפיפיור בבקשה לעזרה.
כשחג הפסחא עבר ותשובת המלך בוששה לבוא, נאספו האצילים בעיר
סטאמפורד והתקדמו לכיוון לונדון. ג'ון שלח את לנגטון עם כמה אבירים כדי לשאת ולתת
עם הברונים, ואלה חזרו עם רשימת דרישות. ג'ון דחה אותן בזעם ושלח למורדים הצעה
משלו, שידע שלא יקבלו, מלווה במכתב מהאפיפיור המתרה בהם מלנהוג באלימות במי שנבחר
ע"י האל להנהיג אותם.
המורדים הבינו שהמלך מושך זמן והתקדמו דרומה ללונדון.
בחודש מאי הם השתלטו על כל העיר מלבד מצודת לונדון, ארמון המלוכה באותם הימים.
ג'ון הסתובב כמו חיה פצועה בין חומות המצודה, וכעבור מספר שבועות של מצור הבין
לבסוף שהפסיד.
ג'ון והאצילים נפגשו למו"מ בתחילת יוני בחורשת
ראנימיד Runnymede, כיום דרומית-מערבית לנמה"ת היתרו. סעיפים מסוימים ברשימת
הדרישות הברוניות התקבלו ללא התנגדות, ועל היתר נערכו דיונים בתיווכו של לנגטון.
ב-15 ביוני 1215 חתמו הצדדים על אחד המסמכים החשובים בהיסטוריה, מגנה כרטה (אמנה
גדולה), שפירטה רפורמה שלטונית חדשנית. בתמורה לשיתוף הפעולה מצידו של המלך, האצילים
חידשו את שבועתם לכתר ופירקו את צבא המורדים.
החוזה החדש הבטיח חירויות מסוימות לאזרחים החופשיים (להבדיל
מצמיתים או עובדי כפייה), שהם למעשה האצילים. בין היתר הובטחו לאזרחים הגנה ממאסר
בלתי-חוקי, צדק מהיר, מיסוי בהסכמת הברונים בלבד והגבלה על תשלומים פאודלים. זכויות
הכנסייה יישמרו מפני חמדנות הכתר, ומועצה של 25 ברונים תוקם כדי לפקח ולוודא שהמלך
מקיים את תנאי ההסכם. לראשונה הסכים המלך לוותר על מעמדו מעל החוק.
המסמך הועתק ונשלח לגורמים רשמיים ברחבי אנגליה, וארבעה
עותקים מקוריים שרדו עד ימינו. בשנים הבאות נמחקו סעיפים מסוימים ואחרים תוקנו, ובימינו
אין בספר החוקים האנגלי כל זכר לטקסט המקורי של האמנה. חשיבותה ההיסטורית היא
כיסוד שעליו בנויות שמונה מאות שנים של שלטון החוק והחירות, והעקרונות הגלומים באמנה
היוו בסיס והשראה לחוקה של מספר רב של מדינות, ביניהן ארצות הברית של אמריקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה