חלק לח: שנות העוצרות

שנותיו של ויליאם מרשל כעוצר המלכות בשם הנרי ה-3 הצעיר עברו אמנם בשקט יחסי, אבל היו כאב ראש מתמשך. האצילים שתמכו במלוכה קיבלו לידיהם בזמן המלחמה שטחים נרחבים של אצילים מורדים, וכעת לא ששו לוותר עליהם. כל שריף שהתרגל לעשות באדמותיו ככל העולה על רוחו בזמן שאף אחד לא שם לב, ודאי קיבל בחוסר רצון את סמכותו המחודשת של הכתר.

הבעלות על שטחים רבים היתה שנויה במחלוקת בעקבות "אמנת היערות", תוספת למגנה כרטה שנחתמה בסוף 1217 והגבילה את שטחי היערות המלכותיים. ניסוח האמנה השאיר את המגבלות עמומות, ומקרים רבים התגלגלו לפתחה של מערכת המשפט, שמרשל פעל כדי להשיב לה את סמכותה המלאה.

פועל יוצא משיתוף הפעולה החלקי של האצילים היה מחסור בזהב באוצר המלכותי. המגנה כרטה הגבילה את יכולתו של המלך להטיל מיסים חדשים או לסחוט מהאצילים סכומים גדולים, ומרשל הבין שעליו לעבוד יחד עם האצילים ולא נגדם.

האפיפיור הונוריוס ה-3 שלח מכתבים בהם פירט מה הוא מצפה מההנהגה האנגלית לעשות בשמו בשטחי החסות של הוותיקן:

1.      לרסן את אירלנד הפרועה, שם השלטון האנגלי התרופף מאוד בזמן המלחמה.

2.      לרסן את ויילס ואת הנסיך לואלין, לבל יחלפו בראשו מחשבות מרדניות.

3.      לשמר את זכויות המלך עד הגיעו לבגרות, משמע:

3.1. להחזיר לכתר את האדמות שאיבד

3.2. להחזיר לכתר את מושכות השלטון, דהיינו להחזיר את השריפים המקומיים לתלם ולגרום להם לאסוף מיסים עבור אוצר הממלכה

3.3. למלא מחדש את אוצר הממלכה על מנת לשפר את דימוי המלוכה האנגלית מבית ומחוץ.

על מנת להרגיע את המצב במערב אנגליה, במרץ 1218 נחתם הסכם ווסטר Worcester, אשר הכיר בזכותם של הוולשים לאוטונומיה תחת לואלין, שיישאר כפוף למלך אנגליה. מרשל התנחם בכך שלואלין הסכים לשאת ולתת עם הכתר האנגלי, אבל בשורה התחתונה היתה זו השפלה עבור אנגליה.

מרשל לא היה איש צעיר, ובתחילת 1219 נפל למשכב. כשהעוצר על ערש דווי במרחק 60 ק"מ מערבית ללונדון, המלך ובכירי הברונים הגיעו למיטתו על מנת לקיים דיון על זהותו של העוצר הבא (הנרי היה באותו זמן רק בן 11). היה ברור לכל שישנם רק שלושה שמות אפשריים: שליח האפיפיור פנדולף, יוברט דה-בר, ופיטר דה-רוש. מרשל נפטר בחודש מאי ללא החלטה ברורה על מחליפו. מסע הלוויה שלו לווה ע"י מלוכנים ומורדים לשעבר כאחד, והוא נקבר בכנסיית Temple Church בלונדון.

באין החלטה על זהות העוצר, השלושה חלקו בתפקיד. שליח האפיפיור היה בבירור הזוטר שבשלישיה. לאחר שובו לאנגליה של הארכיבישוף מקנטרברי סטיבן לנגטון, פנדולף חש שנוכחותו חותרת תחת סמכותו של לנגטון, והוא צמצם את פעילותו הפוליטית עד שהתפטר מוועדת העוצרים ביולי 1221. בפועל הטריומוויראט היה צמד, והשניים היו שונים מאוד זה מזה. כל אחד מהם ידע שאם יישאר לצד המלך עד בגרותו, הנרי ירעיף עליו תודות ותשורות על שירותו הנאמן.

פיטר דה-רוש, שהיה אמון על חינוכו של המלך, למעשה לא היה אנגלי אלא צרפתי. הוא כיהן בין היתר כבישוף מווינצ'סטר, אחראי על אחד האזורים העשירים באנגליה, וצבר רכוש וממון רב. נאמר עליו שהוא סגד רק לדמות דתית אחת, והיא פיטר דה-רוש. הוא היה גאוותן ושאפתן, וע"פ נזירי וינצ'סטר הוא היה קשה כסלע ('רוש' בצרפתית = סלע).

יוברט דה-בר, לעומתו, הגיע מרקע צנוע יותר. הוא גדל במשפחה שהחזיקה מעט אדמות בנורפולק וסאפולק. הוא טיפס בסולם הדרגות תחת ג'ון, ובכל קידום קיבל עוד ועוד אדמות, עד שהגיע לעמדת מפתח בחצרו של המלך. הוא שירת את ג'ון באנגליה ובצרפת, וב-1215 מונה לשופט הראשי (במקום דה-רוש, אגב), במקביל לתפקידיו האחרים כשריף של קנט וסארי ומחזיק הטירות בקנטרברי ודובר. יוברט נותר נאמן לכתר ללא סייג גם במלחמת הברונים. הוא הגן על הטירות המלכותיות שבאחריותו בחירוף נפש, ולקח פיקוד על הצי האנגלי בקרב סנדוויץ' הגורלי.

העוצרים ירשו ממרשל שורה של שריפות ועשו כמיטב יכולתם לכבות אותן. לדוגמה, באוגוסט 1219 ניסה השריף של מחוז לינקולנשייר, שהפסיק לשלם מיסים לאוצר הממלכה, להשתלט על טירת לינקולן המלכותית. כוחות מלכותיים הגיעו למקום והוא שוכנע לוותר על הרעיון, ומכיוון שהשריף היה אישיות משמעותית באזור זה, הוא פשוט חזר לביתו ללא שום סנקציה. מאוחר יותר קיבל משרד השריף דרישה לתשלום היטל בטחון מטירת לינקולן ע"ס 250 מארק.

על מנת לחזק את הלגיטימיות של הנרי כמלך, השלישיה ארגנה לו הכתרה חוזרת במאי 1220, הפעם עם הכומר הנכון (הארכיבישוף מקנטרברי) ובמקום הנכון (במנזר וסטמינסטר). הנרי נשבע מול האל והאצילים, וסטיבן לנגטון משח אותו למלך לעיני כל. למחרת כונסו כל האצילים ונשבעו אמונים למלך, לרכושו ולחובתם כלפי אוצר הממלכה. בכך תמו הטענות של חלק מהברונים על כך שהם מחזיקים בטירות ובאדמות הכתר (וברווחי האדמות) עד שיהיה מלך אמיתי באנגליה.

הברונים האחרונים שסירבו להיפרד מהרכוש המלכותי שבידם שוכנעו אחד-אחד, מי באיומים ומי בהבטחות. גם כשצצו כיסי מרידות פה ושם, הברונים עצמם דאגו לדכא אותם במהרה, עדות לחיזוק השותפות בין המלך והאצולה. לאורך מספר שנים הכתר האנגלי החזיר לעצמו את מעמדו וכוחו בזכות סבלנות ושיתוף פעולה, ממש כפי שאיבד אותם בגלל עקשנותו וחוסר יכולתו של ג'ון לשחק יפה עם אחרים.

באוקטובר 1221 חגג הנרי את יום הולדתו ה-14, וע"פ החוק הרומאי הקדום בגיל זה מסתיים תפקידו של החונך. בין דה-רוש והנרי מעולם לא היתה כימיה של ממש, ולכן דה-רוש לא הצליח לנצל את השנים כעוצר-שותף על מנת להתחבב על המלך. מהצד השני יוברט והנרי הצעיר התקרבו מאוד ככל שהנער התבגר. לפיכך דה-רוש עשה כל שביכולתו ליצור קואליציה של אצילים שתעזור לו לדחוק את רגליו של דה-בר ולהישאר העוצר היחיד.

אחד מאנשיו של דה-רוש היה פיטר דה-מורלי, שריף ואחראי טירת קורף Corfe בדרום אנגליה, אשר ניצל את כוחו לתפיסת אדמות וסחיטת כספים מהאוכלוסיה המקומית, כספים שאף מטבע מהם לא הגיע לאוצר הממלכה.

ביוני 1221, בזמן שדה-רוש עלה לרגל למקומות הקדושים, דה-בר כינס את המועצה הגדולה באוקספורד. דה-מורלי הגיע יחד עם יתר האצילים בלי לחשוד בדבר, וכשהגיע הוזמן לשיחה פרטית בחדרי המלך. הוא ודאי חשב שנפלה בחיקו הזדמנות, אבל כשנכנס הוא נתפס והואשם בקשירת קשר עם מלך צרפת לחטוף את אלינור מבריטני (אחותו של ארתור ובת-דודו של הנרי, אשר הוחזקה במאסר באנגליה) ולבגוד במלך. רכושו של דה-מורלי הוחרם והוא הושלך לתא כלא כאחרון הפושעים. דה-בר הרג שתי ציפורים במכה אחת כשפגע בעקיפין בדה-רוש והחזיר לכתר רכוש יקר.

עד 1223 שמו של דה-רוש ממשיך להופיע על מסמכים מלכותיים, אבל בפועל רגליו נדחקו ודה-בר (שזכה לתמיכת לנגטון) נותר בודד בקצה הפירמידה שתחת המלך. יתרונו של דה-בר היה ששאפתנותו לא עיוורה אותו, והוא הקפיד למלא את חובותיו לכתר על הצד הטוב ביותר. הוא דאג לכנס את המועצה הגדולה ולהיוועץ בברונים כדי להוציא לפועל מהלכים מורכבים.

לדוגמה, בכינוס המועצה הגדולה ביוני 1222 ניתנה לשריפים רשימה נרחבת של אדמות שעליהם להשיב לשליטת הכתר. חלק מהאדמות הללו נשלטו ע"י ברונים בכירים וחזקים, שוודאי לא שמחו לוותר עליהן. הדיפלומטיה בה נקט דה-בר וסמכותה של המועצה הגדולה שכנעו את המעורבים בעניין ששלטון מרכזי חזק ועשיר יותר הוא אינטרס של כולם.

בתקופה זו החל להיווצר סנטימנט עוין כלפי הצרפתים באנגליה, ובמיוחד בעלי האדמות הצרפתים. אנגליה החלה להיתפס כמדינה נפרדת מהיבשת, והצרפתים נתפסו כנטע זר. דה-רוש הקיף את עצמו בברונים צרפתים, בעוד דה-בר שיחק על רגש הלאומנות המלבלב בכדי לנסות ולפגוע במוניטין של תומכי דה-רוש. לצד דה-רוש התקבצו גם מספר אצילים שהתנגדו למהלכיו של דה-בר להשבת אדמות הכתר לשליטת המלך, וכך מצא דה-רוש את עצמו מנהיג את המחנה התומך בחיזוק השלטון המקומי, למרות דעותיו האישיות.

ב-1223, הכנסות המלך גדלו אבל עדיין לא הגיעו לרמה שהיתה בימי ג'ון. לרשות הכתר עמדו כ-100 אבירים ולוחמים בלבד. דה-בר הריח סכנה באוויר ושכנע את הנרי לצאת מלונדון. החצר המלכותית הגיעה לגלוסטר, שם הצטרף אליהם הרוזן מפמברוק, בנו של ויליאם מרשל. בתוספת הכח של פמברוק, המלך חזר ללונדון ב-27 בנובמבר, שם מצא את דה-רוש וכוחותיו צרים על טירת לונדון. כשראו את המלך ודה-בר מתקרבים, הם נסוגו.

אנגליה עמדה שוב על סף מלחמת אזרחים. בתיווכו של לנגטון נפגשו הצדדים כדי ללבן את הסוגיה. דה-רוש ואנשיו הצהירו שאין להם מחלוקת עם המלך, אבל הם תובעים את סילוקו של דה-בר, שמנצל את מעמדו כשופט הראשי ועוצר המלכות כדי לדכא את העם. דה-בר מצידו האשים את דה-רוש בבגידה במלך ובממלכה. למרות חילופי הדברים הקשים, לנגטון הצליח לחלץ משני הצדדים הסכם הפסקת אש, שהחזיקה מעמד כל שנת 1224.

היה ברור לכל שלנגטון ודה-בר עובדים בשיתוף פעולה הדוק, ודה-רוש כתב מכתבים לאפיפיור בתחינה שישלח נציג שיעמיד את הארכיבישוף מקנטרברי במקומו ויאפשר למלך לשלוט באופן ישיר. כך או כך, בחג המולד כינס המלך את כל האצילים בנורת'המפטון, והם קיבלו פקודה חד-משמעית להשיב לכתר את כל יתרת האדמות והטירות המלכותיות. בזמן זה דה-רוש ומרעיו חנו באזור לסטר, צפונה ומזרחה משם, והם הבינו שהגיעה השעה להכריע בין שיתוף פעולה למלחמת אזרחים.

לאחר דיונים ארוכים, החבורה הכריעה להישמע לצו המלכותי. לנגטון הבטיח להם שהצו חל על כלל האצולה בלי יוצא מן הכלל, אבל בפועל מקורביו של דה-בר איכשהו חמקו מהצורך לוותר על הטירות המלכותיות שהחזיקו. דה-רוש ואנשיו הבינו שהפסידו בסיבוב הזה, אבל עדיין קיוו לקבל את תמיכתו של האפיפיור, שלא מיהר להתערב בענייני הכתר האנגלי.

אצילים אחדים עדיין עמדו בסירובם, ובמקרים מסוימים הכתר נאלץ להפעיל כח. אחד האצילים התבצר בטירת בדפורד עם 80 מאנשיו במשך שישה שבועות כנגד צבא המלך. כשהטירה נפלה לבסוף, כל ה-80 ניתלו כמורדים. האציל השבור כרע ברך לפני המלך, ויתר על כל רכושו עלי אדמות והורשה לצאת לגלות.

איננו יודעים את התאריך המדויק בו סיים הנרי ה-3 את שנות העוצרות ונטל לידיו את מושכות השלטון. המסמך הראשון עליו חתם המלך עצמו בעזרת החותם המלכותי הוא מינואר 1227. יוברט נותר כשופט הראשי ואחד הברונים החזקים ביותר באנגליה. שנותיו כעוצר חיזקו את מוסד המלוכה ומנעו מלחמת אזרחים נוספת. השימוש במועצה הגדולה כגוף מחוקק ומאשר סייע בשיתוף הפעולה בין הכתר והאצולה, ויוברט דה-בר היה האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לנהל את ענייני הממלכה.

יוברט דה-בר (פרט מספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13) 

חלק לז: מלחמת הברונים הראשונה

המשא ומתן בין הכתר והאצולה הוליד את המגנה כרטה, ולרגע העתיד נראה ורוד. אבל האצילים הכירו את ג'ון טוב מדי והניחו שהוא לא יעמוד במילתו, וג'ון לא התכוון להפתיע אותם לטובה.

המלך שלח עותקים של האמנה החדשה לממונים על אכיפת החוק ברחבי הממלכה, ובמקביל שלח עותק לוותיקן עם מכתב בו הוא מקונן על מר גורלו. לאורך הקיץ של 1215 ג'ון גייס שכירי חרב, והברונים חיזקו את טירותיהם ואת הלוחמים שלרשותם, ושני הצדדים ידעו שהמשך הלחימה הוא רק עניין של זמן.

הארכיבישוף מקנטרברי לנגטון, שתיווך בין הצדדים וניסה להרגיע את רוחות המלחמה, חטף סטירת לחי מצלצלת כשהגיע מכתב מהאפיפיור. עוד בטרם שמע את המילים 'מגנה כרטה', הכס הקדוש נזף באצילים אשר התנהגו בגסות אל הווסאל של הוותיקן, במיוחד לאור שבועת הצלבנים של ג'ון. המכתב ציין לשבח את הכנסייה אשר תומכת במלך ובשלמות הממלכה, והורה על נידוי של כל אלה שלקחו חלק במזימה כנגד הכתר האנגלי.

לאינוקנטיוס ה-3 לא ממש הפריעה הפגיעה בג'ון, אבל הוא מאוד רצה שהמלך האנגלי יהיה פנוי לצאת למסע הצלב המתארגן, כפי שנשבע לעשות. האפיפיור לא הכיר את ג'ון מספיק טוב.

לנגטון סירב לנדות את האצילים (שחלקם היו מראשי הכנסייה), ובתגובה שליח האפיפיור נישל אותו מתפקידו. לנגטון יצא לרומא על מנת ליישר את ההדורים עם הבוס, ובזמן שנעדר מאנגליה הגיע מכתב שני מהאפיפיור, לאחר ששמע את המילים 'מגנה כרטה'. המכתב השני הכריז שהאמנה בטלה ומבוטלת, מה שהצית את חבית אבק השריפה.

בחודש ספטמבר הגיעו שכירי החרב של ג'ון לחופי קנט. לצידו עמדו מספר בעלי ברית חזקים, בעיקר במערב אנגליה ולאורך הגבול הוולשי. המורדים מצידם כרתו ברית עם לואלין נסיך הוולשים ומלך סקוטלנד אלכסנדר, ושלטו בחלקים נרחבים מאנגליה, כולל לונדון. למלך היו כ-150 טירות תחת שליטתו, ולמורדים לא היה ציוד למצור, מה ששם בפניהם מכשול רציני. למזלם ג'ון היה לא-החלטי כהרגלו, ונמנע מלהכות באויביו מכות מחץ מתוך חשש למלכודות.

המורדים הגיעו לטירת רוצ'סטר, אחת הטירות החזקות בדרום-מזרח אנגליה, ושערי הטירה נפתחו בפניהם בשמחה. כשהגיעו החדשות על כך אל ג'ון בטירת דובר, הוא רתח והוביל לשם את צבא שכירי החרב שלו. לאחר מצור של שבעה שבועות הוא הצליח לפרוץ את חומות טירת רוצ'סטר ולכבוש אותה, ובזמן זה רוב צבא המורדים נשאר בין חומות לונדון, כך שהם איבדו כל הזדמנות לנצחון מכריע.

בצר להם, המורדים הזמינו את אויבו של אויבם, פיליפ אוגוסטוס מלך צרפת, לבוא ולעזור להם בתמורה לכתר האנגלי. פיליפ ובנו לואי היססו, אבל השנאה לאנז'וונים והחמדנות גברו על החשש ממורת רוחו של האפיפיור, והם שלחו משלחת סמלית ללונדון, שם חיכו לג'ון.

ג'ון מצידו בחר שלא להתעמת עם המורדים או הצרפתים אלא לעשות את הדבר הקל. הוא עבר עם צבאו מצפון וממזרח ללונדון ובשלושת החודשים הבאים דיכא כל כיס מרד באזורים אלה. יש לשער שהאוכלוסיה המקומית לא אהבה את הביזה, ההרס והאלימות שנלוו למהלך זה. חודשים אלה נתנו לפיליפ זמן להכין כח צבאי גדול ומאורגן יותר.

ב-18 במאי 1216 ספג הצי האנגלי נזקים רבים כתוצאה מסופה, ושלושה ימים לאחר מכן הפליג הצי הצרפתי עם 1200 אבירים והגיע לאנגליה ללא התנגדות. צבאו של ג'ון חיכה לצרפתים, אבל מסיבה כלשהי נסוג לווינצ'סטר. לואי נכנס ללונדון כמנצח ב-2 ביוני ואיתו ציוד למצור, מה ששינה את מאזן הכוחות. בשילוב השליטה של הצי הצרפתי בתעלה, היתה לג'ון סיבה לדאגה.

לואי תקף ותפס את וינצ'סטר, וג'ון נאלץ לסגת דרומה ומערבה. הסקוטים פלשו מצפון והגיעו דרומה עד קיימברידג'. רוב הברונים החזקים עמדו לצד לואי, כולל כאלה שהיו לצד ג'ון עד לא מזמן.

אבל ג'ון עדיין לא אמר את המילה האחרונה. תחת פיקודו היו צבא שכירי-חרב ומספר ברונים נאמנים, ויריביו התעקשו לעשות טעויות. במהלך הקיץ לואי ניסה ללא הצלחה לכבוש את טירת דובר, והמחיר היה כבד. כמה אצילים בולטים מקרב המורדים נהרגו או נפלו בשבי, וריכוז הכוחות בדובר מנע נצחונות במקומות אחרים. באמצע ספטמבר היוזמה כבר היתה שוב בידי ג'ון. כוחותיו התקדמו מזרחה לאורך עמק התמזה, הודפים את כוחות המורדים בדרכם.

ב-9 באוקטובר חנה צבאו של ג'ון בלין Lynn שבצפון נורפולק, ושם נדבק המלך בדיזנטריה. למרות המחלה ג'ון התעקש להגיע לטירת לינקולן, שהמורדים צרו עליה, אבל בחציית נהר כלשהו בדרך אבד חלק גדול מרכושו, כולל אוצר מטבעות ופריטים מקודשים. ג'ון ואנשיו ראו זאת כסימן רע, אבל ניסו להתקדם הלאה. כשהגיעו לעיירה ניוארק מצבו של ג'ון כבר היה חמור, והוא עשה מאמצים להכתיב את צוואתו. בלילה שבין 18 ו-19 באוקטובר 1216 הלך ג'ון לעולמו, והוא בן 49. אנשי חצרו בזזו מכל הבא ליד ונפוצו לכל עבר, ורק שכירי החרב הביאו את גופתו של המלך לקבורה בקתדרלת ווסטר Worcester.

ג'ון, בנו האחרון של הנרי ה-2 ואחיו הצעיר של ריצ'ארד לב-הארי, נחשב למלך האנז'ווני האחרון. בימי מלכותו האימפריה האנז'וונית הצטמקה לגבולות האי הבריטי בתוספת מספר מצומצם של שטחים ביבשת, דוגמת גסקוניה בדרום-מערב צרפת. הוא הצליח לפספס הזדמנויות מפוארות וחילץ מפלה ממלתעות הניצחון פעם אחר פעם. הוא הותיר את אנגליה שסועה וענייה בהרבה מאשר כשירש את הכתר. מלכותו נחשבת לנקודת שפל בתולדות אנגליה.

מלבד ילדים לא חוקיים, ג'ון הניח אחריו שלוש בנות ושני בנים קטנים: הנרי (9) וריצ'ארד (7). הנרי הילד הוכתר בגלוסטר ב-28 באוקטובר תחת פיקוחו של שליח האפיפיור לאנגליה. הארכיבישוף מקנטרברי סטיבן לנגטון לא היה זמין לבצע את ההכתרה מפני שהיה ברומא באותו זמן וניסה לגרום לאפיפיור הטרי הונוריוס ה-3 לבטל את גזירת קודמו ולהשיב את לנגטון לתפקידו. המורדים החזיקו בלונדון, כך שלא ניתן היה לקיים את ההכתרה בווסטמינסטר כמקובל. עד הגיעו של הנרי ה-3 לבגרות וע"פ צוואתו של ג'ון, ויליאם מרשל הקשיש (70), רוזן פמברוק שלחם לצד כל מלכי אנגליה מאז הנרי ה-2, מונה לעוצר המלכות.

האפיפיור החדש הסמיך את שליחו באנגליה לעשות כל שיידרש על מנת להבטיח את שלטונו של הנרי ולשמר את אנגליה כארץ חסות של הוותיקן, והגנה זו בהחלט היתה נחוצה. מתוך 97 ברונים משמעותיים, רק 36 עמדו לצד הכתר, ומבין 27 הברונים החזקים ביותר רק 8 היו נאמנים. נסיך צרפת לואי החזיק בלונדון ובמזרח אנגליה, ובעלי בריתו הוולשים והסקוטים שלטו גם הם בשטחים נרחבים.

מהצד השני, הכוחות המלוכנים שלטו במערב אנגליה ומנעו בהצלחה מהוולשים לצאת מגבולות ויילס. ברחבי אנגליה, גם בשטחים תחת שלטון המורדים, היו עדיין טירות מלכותיות שלא נפלו, וביניהן טירת דובר, שהפריעה לתקשורת השוטפת בין לואי וצרפת.

מהלכו הראשון של ויליאם מרשל היה לקרוא לכינוס ועידה גדולה Magnum Concilium של ברונים בבריסטול, על מנת להראות קבל עם ועולם שהוא מתכוון לשלוט מתוך קונצנזוס והיוועצות. המורדים נשבעו שלא לקבל אף יורש של ג'ון, דחו את רעיון הוועידה והמשיכו לתקוף טירות מלכותיות בכל רחבי אנגליה.

בין נובמבר 1216 לפברואר 1217 היתרון היה בידי המורדים. מרשל והמלך ניצבו בפני בעיית נזילות מחסור במקורות הכנסה. גם כשניסו להטיל מס בשטחים תחת שליטתם, אף אחד לא שילם ומעטים ניסו לגבות אותו.

מרשל הבטיח למורדים נתחי אדמה שמנים אם יחזרו לצד הכתר, והצליח לגרום לכמה מהם להחליף צד. הוא הדגיש באזני האצילים את היותו של הנרי ילד תמים וחף מכל פשע שביצע אביו הרשע, והמלך הצעיר אף חתם על מכתב בו הוא קורא לברונים לשוב לחיי שלום, מה שהיה היה ומת יחד עם ג'ון.

למזלם של המלוכנים, מלאי הלוחמים של לואי הלך והידלדל וגם הכוחות הקיימים היו מפוזרים מדי. בפברואר 1217 לואי חזר לצרפת בתקווה לגייס עוד לוחמים, ובזמן היעדרותו חל שינוי משמעותי, כאשר שני אצילים בכירים החליטו לעבור לצד הכתר וליהנות מתמיכת הוותיקן, ואיתם באו עוד מספר אצילים זוטרים עם לוחמים טריים.

סיבה נוספת לעריקת המורדים היתה חיכוכים בלתי פוסקים בין האצולה האנגלית לבין נסיך צרפת ואנשיו מלאי החשיבות העצמית. הצרפתים זלזלו בבעלי בריתם האנגלים, מידרו אותם מהחלטותיהם ושמרו לעצמם טירות שנכבשו. ויליאם מרשל היה מודע לחיכוכים אלה וניצל אותם כדי להטיל מס גולגולת "לשחרור אנגליה מעול הצרפתים".

קלף נוסף בשרוולו של מרשל היה המגנה כרטה. בראשית 1217 שוחררה גרסה חדשה ומשופצת של המסמך, והניסוח המעודכן שם דגש על האיזון בין מדינה השייכת למלך לבין מדינה המנוהלת לטובת הכלל. המסמך, שמטרתו המקורית היתה חוזה שלום בין הכתר והאצולה, קיבל עתה משמעות פוליטית מרחיקת לכת, שמהותה בסיס חדש למונרכיה. לולא מלחמת האזרחים ומותו של ג'ון, ייתכן שהמגנה כרטה היתה נשכחת ונעלמת בהררי המסמכים ההיסטוריים, אבל כך הם הדברים.

באפריל חזר לואי לאנגליה עם כח קטן אבל אפקטיבי. הוא פיצל את כוחות המורדים והוביל חצי מהם לכיוון דרום-מערב, שם צר על טירת וינצ'סטר. יתר הכח התקדם צפונה והטיל מצור מחודש על טירת לינקולן. ויליאם מרשל נסוג מווינצ'סטר וצעד עם צבאו צפונה אל לינקולן. כשהגיע לשם ב-20 במאי, המורדים שצרו על הטירה הסתגרו בין חומות העיר, ומצאו את עצמם בין הפטיש לסדן, כשכוחות מלוכנים לפניהם ומאחוריהם. הם לחמו בעוז אבל לא היה להם סיכוי של ממש.

קרב לינקולן היה ניצחון מוחלט וחשוב מאוד לכוחות המלוכנים. בעקבותיו החל מו"מ בין הצדדים בלונדון בחודש יוני, אשר לא צלח אבל חשף את חולשת המורדים. אצילים רבים נטשו את לואי וחזרו לתמוך בהנרי.

בזמן שלואי נלחם באנגליה, אשתו בלאנש מקסטיליה היתה עסוקה בגיוס לוחמים וספינות. בחודש אוגוסט הצי הצרפתי, בפיקודו של יוסטס הנזיר, הגיע לחופי סנדוויץ'. הצי האנגלי בפיקודו של יוברט דה-בר חמק מהצרפתים, ונראה כאילו ברח. המלחים הצרפתים חגגו את פחדנותם של האנגלים, אך למעשה האנגלים איגפו את הצרפתים ותקפו אותם מאחור, כשהרוח בגבם. הצרפתים הופתעו והקרב הסתיים בניצחון אנגלי מוחץ.

קרב לינקולן וקרב סנדוויץ' הכריעו את הכף במלחמת הברונים הראשונה. בסוף אוגוסט הגיעו הידיעות על המפלה בסנדוויץ' לאוזניו של לואי בלונדון, והוא ביקש לשווא לשאת ולתת על הסכם שלום. בסוף ספטמבר הוא כבר חזר לצרפת עם כל כוחותיו הנותרים, ככל הנראה לאחר ששולם לו סכום של 10000 מארק כמתנת פרידה. הנרי מחל לכל המורדים והשיב להם את אדמותיהם, ותנאי המגנה כרטה הובטחו מחדש. השלום חזר לאנגליה, ושלטונו של הנרי ה-3 סוף סוף החל באמת.

פסלו של ויליאם מרשל מול חומות טירת פמברוק

חלק לו: מגנה כרטה

הנרי ה-2 ובנו ריצ'ארד נהגו באצילים בקשיחות אך בהוגנות, על מנת לשמור על אחדות הממלכה לאחר עשורים של טלטלות ומלחמות אזרחים. הדבר התבטא בהכתבת מדיניות מחד ושחרור הרסן מאידך במקומות המתאימים. ג'ון, לעומתם, ראה את עצמו כשליט יחיד, וכל רמז לנגיסה בכוחו וסמכותו נתפס כעלבון אישי.

הדבר התבטא למשל בעניינים משפטיים שהתגלגלו לפתחו של הכתר. סמכותו של המלך היתה שווה ומקבילה לסמכותו של החוק, משמע המלך לא היה כפוף לחוק. חוקים רבים, למשל חוקי היערות, ניתנו כצווים מלכותיים. ג'ון שנא את הרעיון של חבר מושבעים שיוכל להפוך את החלטותיו בשבתו כשופט, ולכן פשוט נמנע מלתת פסקי דין והשאיר דברים תלויים ללא מענה במשך שנים. כמובן שסכום כסף נכבד שכנע אותו לפעמים לחרוג ממנהגו, אם כי לפעמים גילה התובע שהמלך ניאות לתת פסק דין, אבל לא את פסק הדין הרצוי.

השיטה הדואלית עבדה בהסכמתם של הברונים, למרות שהיא לעיתים קרובות נגסה בכוחם וברווחיהם, בעיקר מפני שהם נהגו כמו המלך בתוך נחלותיהם שלהם. אבל מצב כזה לא יכול להימשך לאורך זמן רב. בתחילת המאה ה-13 האוכלוסיה גדלה והחיים נעשו מורכבים, ופיתוח הכלכלה הצריך חוקים ברורים בנושאים רבים, שיאפשרו צפי לעתיד. הברונים העלו שוב ושוב את הטענה שגם המלך חייב להיות כפוף לחוקים ומנהגים מסוימים, אבל אז נשאלה השאלה אילו חוקים.

חוסר האחידות בין האזורים השונים באנגליה היה מקל בגלגלי השאיפות הללו, כשכל אחד מהברונים תומך במגבלות מסוימות שישרתו את האינטרסים שלו ושל מקורביו, ומתנגד לכאלה שייטיבו עם יריביו. מעבר לכך גם החוקים הקיימים לא היו שוויוניים בעליל. הכתר חילק החרגות מחוקים מסוימים תמורת סכומי כסף, וכך סוחר יכול היה לקנות את הזכות להשתמש במשקולות ויחידות מידה שונות מאלה של מתחריו.

באין הסכמות, הדברים נותרו כמו שהם במשך שנים רבות. מלכים נוטים להיות שמרנים ולא לקדם רפורמות אם אין חרב על צווארם, וג'ון לא היה שונה. מהצד השני הרפורמות היו הכרח המציאות, ולאורך זמן המציאות גוברת על רעיונות מיושנים.

נחזור לנקודה בה עצרנו. המתיחות בין ג'ון לאפיפיור אינוקנטיוס ה-3 החריפה ב-1209, והכס הקדוש איים שאם ג'ון יעמוד בסירובו לקבל את סטיבן לנגטון כארכיבישוף מקנטרברי, האפיפיור יטיל על המלך נידוי כנסייתי אישי. משמעות הדבר היא איסור לציית לו או לשתף אותו בסקרמנט הקתולי. בנובמבר של אותה שנה נכנס הנידוי לתוקף, אבל ג'ון לא התרגש מהנידוי יתר על המידה, וכך גם האצילים.

ב-1213 פיליפ מלך צרפת הכין את כוחותיו, בתמיכת האפיפיור, לפלישה לאי הבריטי. ג'ון ניאות סוף סוף לרדת מהעץ ולרצות את הוותיקן, בתקווה למנוע את הסיוע לאויבו. ג'ון קיבל עליו את מינויו של לנגטון, החזיר לכנסייה כ-100,000 מארק מתוך הכספים ששדד ממנה, והגדיל לעשות כשהעניק את אנגליה ואירלנד לוותיקן כשטחי חסות. הנידוי הוסר והאפיפיור העביר את תמיכתו מפיליפ לג'ון. אגב, ג'ון העביר את הפיצוי לקופת הכנסייה בתשלומים, אבל בסוף 1214 התשלומים פסקו, והכס הקדוש לא התעקש על היתרה, ומחל על יתר הסכום הלכה למעשה.

האפיפיור פנה לפיליפ וגער בו על כוונתו לפתוח במלחמה נגד אחת מארצות החסות של הכס הקדוש, בעוד ג'ון מכין את הצי והצבא לפלישה מחודשת לצרפת. לחופי פלאנדריה פיליפ ריכז צי וצבא גדולים, וג'ון החזיק את כוחותיו לאורך חופי דרום-מזרח אנגליה. הצי האנגלי, שמנה כ-500 ספינות עם 700 אבירים, הגן על האי הבריטי ותפס כל ספינה צרפתית בנמצא.

ב-30 במאי 1213 פשט הצי האנגלי על נמל בקרבת ברוז' ושם מצא את מעגן הצי הצרפתי עם כ-1700 ספינות. הצבא הצרפתי היה עסוק במעמקי פלאנדריה, והאנגלים ניצלו את ההזדמנות. הם השביתו והטביעו בהצלחה כ-400 ספינות באותו יום. הכוחות האנגלים ירדו לחוף והתכוונו לפלוש לתוך פלאנדריה למחרת, אבל ראו את הצבא הצרפתי חוזר לכיוונם. הם נסוגו אל הספינות וברחו בהצלחה, משאירים לפיליפ וצבאו את החורבן. הנמל היה חסום ע"י הריסות הספינות, ולפיליפ לא נותרה ברירה אלא לשרוף את יתר הספינות חסרות התועלת.

הפלישה הצרפתית בוטלה, והמלחים האנגלים חזרו הביתה כגיבורי מלחמה. זו היתה הזדמנות פז להכות בברזל בעודו חם ולפלוש לצרפת. ג'ון ניסה לגייס את האצילים, אבל זכה לאותה כתף קרה כמו ב-1205. בלית ברירה ג'ון נאלץ לדחות את הפלישה לאביב הבא.

במהלך החורף ג'ון הגיע להבנות עם מספר אצילים צפוניים לגבי חלוקת השלל בצרפת, במידה ויהיה שלל כמובן, והם הסכימו להילחם לצידו. בנוסף, ג'ון גייס לצידו את אחיינו אוטו ה-4 קיסר האימפריה הרומית הקדושה וכן את דוכסי הולנד, בולוניה ופלאנדריה. בעלי הברית התכוונו לתקוף את פיליפ מצפון בזמן שג'ון פולש לדרום מערב צרפת.

ההתחלה היתה טובה, שלא לומר מצוינת. בראשית 1214 ג'ון שלח את אחד מנאמניו לפלאנדריה עם כח של שכירי חרב ואוצר של מטבעות, בעוד ג'ון עצמו הפליג בראש כוחותיו אל האדמות שנותרו בשליטה אנגלית בפואטו. משם התקדמו הכוחות האנגלים דרך אנגולם ולימוזן כמעט באין מפריע, בעוד פיליפ מארגן את כוחותיו בצפון. האנגלים פלשו לחבל לה-מארש העוין והמשיכו משם דרומה אל גסקוניה האוהדת. ג'ון כפה על משפחת לוסיניאן השנואה כניעה משפילה לאחר שכבש שתיים מטירותיהם. שיכור מהצלחותיו, ג'ון המשיך צפונה, מלווה בברונים צרפתים שהצטרפו אליו בדרך, אל כור מחצבתו משכבר הימים אנז'ו, שם תפס בחודש יוני את בירת המחוז אנז'ר.

היעד הבא היה טירת רוש-או-מואן Roche aux Moines, מבצרו של ויליאם דה-רוש. בטירה התבצר כח צרפתי בראשות הנסיך לואי, וג'ון מאוד רצה להרוג שתי ציפורים באבן קלע אחת. בנקודה זו ברונים צרפתים רבים החליטו שאינם רוצים למרוד ישירות בכתר הצרפתי ועזבו את ג'ון. מלך אנגליה מצא את עצמו עם כח קטן בהרבה משהיה נחוץ למצור על הטירה המבוצרת, ובצר לו החליט להסיג את כוחותיו בחזרה לחוף.

הצרפתים הרוויחו מהמהלך פעמיים: ראשית האיום על טירת רוש הוסר, ושנית פיליפ היה חופשי להסיט כוחות צפונה כדי להתמודד עם האיום האחר. הקואליציה הצפונית היתה מוכנה למתקפה רק באמצע יולי, למזלו של פיליפ.

ב-27 ביולי נפגשו צבאות צרפת והקואליציה הצפונית לקרב בּוּבין Bouvines. לקואליציה היו כ-25000 חיילים מול 15000 של הצרפתים, אבל לצרפתים היה יתרון של פרשים מיומנים יותר. בתחילה נראה שהקרב נוטה לצד הקואליציה, אבל מהלכים מסוימים הובילו לבלבול בצידם, והצרפתים ניצלו את ההזדמנויות שקיבלו כדי להטות את הכף לטובתם. בסופו של היום אוטו ה-4 נפצע ונסוג, וכמה מראשי הקואליציה האחרים נפלו בשבי הצרפתי. אנשי פריז חגגו במשך שבוע ימים, ותקוותיו של ג'ון נגוזו.

בצר לו, ג'ון חתם עם פיליפ על הסכם הפסקת אש למספר שנים וחזר לאנגליה בחודש אוקטובר עם הזנב בין הרגליים וללא שלל. תדמיתו הידרדרה מאוד, והאצילים האנגלים החלו לזלזל בכוחו. בצפון אנגליה התפתח מרד גלוי. מסמכים מאותה תקופה מעידים על חילוקי דעות חמורים בין המלך והאצילים בסוף 1214, אבל מידע רב חסר במסמכים אלה.

למרות כשלון הקמפיין בצרפת, נטל המס לא הוקל והכתר המשיך לגבות מיסים כבדים. הברונים, שקיוו לניצחונות ושלל, החלו להתמרמר ולרקום תוכניות. המרד בצפון התרחב, ואצילים נוספים הצטרפו אליו בהדרגה.

בנקודת השפל הזו, בינואר 1215, באו אל ג'ון בכירי הברונים המורדים בדרישות ברורות להקלות משמעותיות במיסים וקביעת המס בחוק במקום בצווים מלכותיים שרירותיים. סטיבן לנגטון, הארכיבישוף מקנטרברי שתמך במלך עד כה, הזכיר לו עתה את הצהרתו של הנרי ה-1 ביום הכתרתו, בה הבטיח לאצילים שורה של זכויות (ר' חלק כד), על מנת להביא את הצדדים להסכמות על שיטת ממשל חדשה וצודקת.

ג'ון מצידו ניסה למשוך זמן ולטרפד את הבלתי-נמנע. הוא הבטיח לברונים תשובה עד חג הפסחא, ובזמן זה ניסה לארגן כח לוחם מקרב נאמניו האחרונים שיעמוד לצידו. בתחילת מרץ הוא קיבל על עצמו את שבועת הצלבנים לקראת מסע הצלב החמישי, שבאופן נוח מאוד פטרה אותו מחובותיו האזרחיים לשלוש שנים. כמו כן הוא שלח מכתבים לידידו החדש האפיפיור בבקשה לעזרה.

כשחג הפסחא עבר ותשובת המלך בוששה לבוא, נאספו האצילים בעיר סטאמפורד והתקדמו לכיוון לונדון. ג'ון שלח את לנגטון עם כמה אבירים כדי לשאת ולתת עם הברונים, ואלה חזרו עם רשימת דרישות. ג'ון דחה אותן בזעם ושלח למורדים הצעה משלו, שידע שלא יקבלו, מלווה במכתב מהאפיפיור המתרה בהם מלנהוג באלימות במי שנבחר ע"י האל להנהיג אותם.

המורדים הבינו שהמלך מושך זמן והתקדמו דרומה ללונדון. בחודש מאי הם השתלטו על כל העיר מלבד מצודת לונדון, ארמון המלוכה באותם הימים. ג'ון הסתובב כמו חיה פצועה בין חומות המצודה, וכעבור מספר שבועות של מצור הבין לבסוף שהפסיד.

ג'ון והאצילים נפגשו למו"מ בתחילת יוני בחורשת ראנימיד Runnymede, כיום דרומית-מערבית לנמה"ת היתרו. סעיפים מסוימים ברשימת הדרישות הברוניות התקבלו ללא התנגדות, ועל היתר נערכו דיונים בתיווכו של לנגטון. ב-15 ביוני 1215 חתמו הצדדים על אחד המסמכים החשובים בהיסטוריה, מגנה כרטה (אמנה גדולה), שפירטה רפורמה שלטונית חדשנית. בתמורה לשיתוף הפעולה מצידו של המלך, האצילים חידשו את שבועתם לכתר ופירקו את צבא המורדים.

החוזה החדש הבטיח חירויות מסוימות לאזרחים החופשיים (להבדיל מצמיתים או עובדי כפייה), שהם למעשה האצילים. בין היתר הובטחו לאזרחים הגנה ממאסר בלתי-חוקי, צדק מהיר, מיסוי בהסכמת הברונים בלבד והגבלה על תשלומים פאודלים. זכויות הכנסייה יישמרו מפני חמדנות הכתר, ומועצה של 25 ברונים תוקם כדי לפקח ולוודא שהמלך מקיים את תנאי ההסכם. לראשונה הסכים המלך לוותר על מעמדו מעל החוק.

המסמך הועתק ונשלח לגורמים רשמיים ברחבי אנגליה, וארבעה עותקים מקוריים שרדו עד ימינו. בשנים הבאות נמחקו סעיפים מסוימים ואחרים תוקנו, ובימינו אין בספר החוקים האנגלי כל זכר לטקסט המקורי של האמנה. חשיבותה ההיסטורית היא כיסוד שעליו בנויות שמונה מאות שנים של שלטון החוק והחירות, והעקרונות הגלומים באמנה היוו בסיס והשראה לחוקה של מספר רב של מדינות, ביניהן ארצות הברית של אמריקה.

עותק של המגנה כרטה מ-1297, המוצג בארכיון הלאומי בוושיגטון DC

חלק לה: ג'ון רב עם כולם

לא לחינם ידוע ג'ון כאחד המלכים הגרועים בתולדות אנגליה, ומאז המאה ה-13 הרעיון לקרוא לבן משפחת המלוכה בשם זה היא בערך כמו לקרוא לספינה "טיטאניק 2". רוב ההיסטוריונים תולים בו ישירות את האשמה להידרדרות היחסים בין הכתר והאצולה (שתוביל למלחמת אזרחים), בעוד ישנם כאלה שמנסים להצדיק את החלטותיו הגרועות בגורמים נוספים.

האדמות שג'ון הפסיד בצרפת היו מקור הכנסה משמעותי עבור האוצר המלכותי, והשליטה בהן היתה בסיס כח פוליטי. ג'ון שאף לפלוש בחזרה לאדמות אלו ולכבוש אותן בחזרה, אבל לצורך כך חייב היה את עזרת האצולה. כשניסה לגייס לעזרתו את הברונים באי הבריטי, נתקל בכתף קרה.

ריצ'ארד לב-הארי אמנם היה קפדן וקשוח כלפי אציליו, אבל הוא היה מנהיג נערץ בכל רמ"ח איבריו, ותכונה זו הספיקה כדי לשמור על שלטונו גם בשנים בהן היה רחוק מהאזור. אחיו ג'ון, לעומתו, היה מתנשא, חסר טאקט, כוחני כלפי הכפופים לו, פרנואיד וחסר כריזמה. רובם המכריע של הברונים פשוט סירב להילחם למענו או לממן את שכירי החרב שלו, במיוחד כשמדובר באדמות מעבר לתעלה.

מלך צרפת פיליפ אוגוסטוס, שהצליח לגרש את האנז'וונים מאדמותיהם, החליט שכדאי להמשיך ולתקוף אותם כשהם חלשים. בתחילת 1205 החל פיליפ בהכנות לפלישה לאי הבריטי, והדבר דווקא שיחק לידיו של ג'ון. הגנה על הבית היתה תמריץ טוב לברונים בכל זאת לחבור לתכניותיו הצבאיות של מלכם.

אי-האמון המופגן של ג'ון באצילים ובאוכלוסיה לא הביא לו אוהדים רבים בלשון המעטה, ואיש באנגליה לא שש למלא אחר פקודותיו. ג'ון הכריז על צירוף כל נער מגיל 12 לכוחות ההגנה באזור מגוריו, ויזם מערך הגנות מקומיות שינוהלו ע"י גורמים אזוריים. בהזדמנות זו דרש ג'ון מכל חייל להישבע לו אמונים באופן אישי, כדי להרגיע את חששותיו מבוגדים בשורות הצבא. החרדות של ג'ון רק הלכו והחמירו, והוא אסר על כל ספינה בדרום-מזרח אנגליה להפליג ללא אישורו בכתב.

במקביל ג'ון ריכז שני ציי ספינות בדרטמות' ובפורטסמות' לטובת פלישה לצרפת. בעוד מאות ספינות וצוותים עמדו לרשותו, ג'ון עמד בפני בעיית כח אדם חמורה בתחום הלוחמים, כאמור בגלל חוסר נכונותם של האצילים להילחם עבורו מעבר לתעלה או לשלוח אנשים מטעמם.

בכירי האצולה והכנסייה אפילו ניסו לשכנע את ג'ון להישאר באנגליה, גם מפני שסיכוייו בצרפת נמוכים, וגם כי אנגליה זקוקה לו בתקופה קשה שכזו. ג'ון לא השתכנע, הגיע לפורטסמות' והפליג עם קבוצת האבירים הנאמנים לו. הוא חשב שברגע שיפליג, הדבר יעורר בושה בקרב הברונים והם יצטרפו אליו, אבל התבדה. כשראה שתוכניתו נכשלה, חזר הצי לחופי אנגליה, והקמפיין נגמר עוד בטרם התחיל.

ג'ון העביר את החורף של 1205 ואביב 1206 במסע דילוגים בין טירותיהם של בכירי הברונים. בין מסעות הציד וארוחות הערב (שלוו בבידור ליצני חצר ומשחקי שחמט), ג'ון הצליח בדרך כלשהי לזכות באמונם של חלק מהאצילים.

ביוני 1206 יצא לבסוף משט משמעותי לכיוון אקיטניה בדרום-מערב צרפת, שנותרה בידיים אנגליות. ביולי ג'ון הוביל את כוחותיו לפשיטות מוצלחות אל תוך פואטו ואנז'ו, והברונים המקומיים נכנעו בזה אחר זה. בנקודה זו ג'ון נפגש עם נציגו של פיליפ והשניים הגיעו להסכם הפסקת אש לשנתיים. הכתר האנגלי המשיך להחזיק בפואטו (אבל לא באדמות באנז'ו וצפונה), וג'ון חזר הביתה לאנגליה בידיעה שיצטרך לגייס צבא חזק יותר על מנת להמשיך את המלחמה בצרפת.

לקח אחד שג'ון יישם הוא חשיבות השליטה בתעלה. לצורך העניין הוא השתלט על איי התעלה וחיזק את הצי האנגלי. האיים הפכו לבסיס לוגיסטי ואופרטיבי עבור הכוחות האנגלים בהמשך. ג'ון מינה ספק-פיראט בשם יוסטס הנזיר בשביל לפקד על הצי ו"לנקות" את התעלה מספינות צרפתיות שהרחיקו מחופי נורמנדיה, ויוסטס עשה את העבודה על הצד הטוב ביותר במשך כשבע שנים. ב-1212 עבר בין השניים חתול שחור (מקרה נפוץ כשמדובר במלך ג'ון), ויוסטס ערק לצד הצרפתי. מאוחר יותר, ב-1217, הוא נתפס ע"י האנגלים לאחר קרב סנדוויץ' והוצא להורג, ייתכן שע"י שיגור מכף של טרבושֶה.

נקודה מעניינת להתעכב עליה היא שג'ון למעשה ייסד את הצי האנגלי הסדיר. אמנם אלפרד הגדול נחשב לאבי הצי האנגלי, אבל צי זה לא היה סדיר, ונקרא לדגל רק בשעת צורך. במשך כ-150 שנה שלטו הנורמנים בשני צידי התעלה, ולא היה צורך בצי שיגן על אנגליה, אבל עתה המצב השתנה. פיליפ, מצידו ניסה לארגן צי לפלישה, ואחזקת צי אנגלי סדיר, כולל בניית עשרות ספינות חדשות וגיוס מלחים, היתה צעד מתבקש.

ג'ון עמד בפני בעיה כלכלית רצינית. מקורות הכנסותיו בצרפת נלקחו ממנו כמעט בן-לילה, אוצר הממלכה היה כמעט ריק, והאצילים לא תרמו את חלקם. בנוסף, מחירו של שכיר-חרב עלה משמעותית בסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13 בגלל מגוון סיבות שקשורות לכלכלת היבשת.

ג'ון עשה את מה שעשו קודמיו בתפקיד, דהיינו לנסות ולהוציא כל גרוש אפשרי מהברונים, מהכנסייה ומהאדמות והיערות בשליטת הכתר. מיסים חדשים הוטלו חדשות לבקרים, ועלויות מערכת המשפט לתובע ולנתבע עלו משמעותית. הכתר הצליח לאסוף סכום לא קטן עד 1207, אבל הדבר הוביל למחסור במזומנים, שגרם לעליות מחירים ברחבי אנגליה.

אחד האחראים להצלחת הקמפיין הכלכלי של ג'ון היה יוברט וולטר, הארכיבישוף מקנטרברי שריצ'ארד מינה למשרת צ'נסלור כשחזר ממסע הצלב. יוברט היה אדמיניסטרטור מחונן. עם זאת הוא התפטר מהמשרה הרמה ב-1198 מפני שהרגיש שהעיסוק בענייני חול מפריע לעבודת הקודש. כשעלה לשלטון, ג'ון שכנע אותו לחזור לתפקיד הצ'נסלור, והוא ניאות ונשאר בתפקיד עד מותו ב-1205.

בשנים אלו ג'ון ניהל את המערך האדמיניסטרטיבי האנגלי ביד רמה, החליק כל קמט ודרש יעילות שיא. אנו עדים לזינוק במספר המסמכים ששרדו מאותה תקופה, דבר המעיד על הקפדת יתר על תיעוד ודיוק. ג'ון הבין שכל מטבע חשוב, ולא נתן לאף דג לחמוק דרך רשת הדיג. הוא השיג את המטרה ע"י כך שדרש להיות מעורב בהחלטות האדמיניסטרטיביות כמעט בכל הדרגים. מעורבות זו לא היתה אחידה, וכהרגלו ג'ון נטה חסד למי שלתפיסתו לא יכלו לפגוע בו, והפגין קשיחות כלפי היתר.

בשנים הרבות בהן מלכי אנגליה נעדרו מהאי הבריטי, הדרג הפקידותי האנגלי אימץ נורמות שונות של עצמאות אופרטיבית. כעת ג'ון החזיר את הגלגל לאחור והצר את צעדיהם, מה שמן הסתם גרר מרמור בקרב הפקידים.

כאמור, ב-1205 יוברט וולטר נפטר, והמתח עתיק היומין בין הכתר והכנסייה סביב מינוי יורשו התעורר שוב. האפיפיור וראשי הכנסייה סברו שבחירת אדם לתפקיד רוחני בכיר צריכה להיות בידי האפיפיור, אבל באופן טבעי מלכי אירופה סברו אחרת.

במקרה זה ג'ון ביקש למנות לתפקיד אדם בשם ג'ון דה-גריי, שהיה הבישוף של נוריץ' ואחד ממזכיריו של המלך. נזירי קנטרברי, שבאופן רשמי בוחרים את הארכיבישוף, בחרו דווקא באחד משלהם, נזיר בשם רג'ינלד, ושלחו אותו לרומא כדי לקבל את ברכת האפיפיור. כששמע על כך ג'ון, הוא הגיע לקנטרברי בזעם ודרש מהנזירים לתקן את הטעות. הפלא ופלא, הנזירים בחרו הפעם בדה-גריי.

האפיפיור אינוקנטיוס ה-3, שהעניין התגלגל לפתחו, ביטל את שתי הבחירות ודרש מנזירי קנטרברי לבחור שוב. בין הפטיש לסדן, חצי מהנזירים בחרו ברג'ינלד וחצי בדה-גריי. בנקודה זו האפיפיור הציע מועמד משלו, תאולוג בשם סטיבן לנגטון, והוא הסמיך אותו לתפקיד ושלח אותו לאנגליה. חמתו של ג'ון בערה בו. הוא גרש את כל נזירי קנטרברי מאנגליה, סרב לאשר ללנגטון לנחות באי הבריטי, והכריז שכל מי שיקרא ללנגטון 'הארכיבישוף מקנטרברי' ייחשב אויב הציבור.

אינוקנטיוס חיכה מעט כדי לתת לג'ון הזדמנות לרדת מהעץ, אבל אף סולם לא נראה באופק. הוא איים בשביתה כנסייתית ברחבי אנגליה, דהיינו מלבד הטבלות ושמיעת וידויי הגוססים, הכנסייה תחדל לשרת את הציבור. במרץ 1208 האיום נכנס לתוקף, ופעמוני הכנסיות נאלמו דום.

הכתר והאצולה האנגלית היו אמנם אדוקים, אבל שירותי הכנסייה לא חסרו להם יתר על המידה, ודאי לא מספיק בשביל להפעיל לחץ על ג'ון לשנות את החלטתו. למעשה, עבור ג'ון זה היתה הזדמנות לומר לכנסייה שאם נאמנותה נתונה לאפיפיור ברומא ולא למלך בלונדון, אזי אדמותיה והכנסותיה מוחרמות. מצד שני הוא איפשר למנזרים ולבישופים לקנות בחזרה את אדמותיהם תמורת סכומים גבוהים.

אפיק הכנסה נוסף היה חטיפתן והחזקתן תמורת כופר של נשים רבות, שרשמית היו משרתות בביתם של בכירי הכנסייה, אבל ככל הנראה היו מאהבות. הכופר הניכר עבור נשים אלו שולם במהירות מפתיעה. עד 1214 ג'ון אסף באוצר הממלכה כ-200,000 מארק, סכום מספק למלחמה, וההכנסות מסחיטת הכנסייה היו חלק ניכר מסכום זה.

בשנים אלו ג'ון נקט במספר צעדים החלטיים ותקיפים כלפי שכניו. ב-1209 הוא צעד צפונה עם צבאו, דרש מוויליאם מלך סקוטלנד שלוש טירות כהוכחה לנאמנותו, וקיבל אותן ללא קרב. ב-1210, אחרי עשורים בהם אירלנד היתה המערב הפרוע של אנגליה, ג'ון נחת באי עם צבא של מגויסים ושכירי חרב. בניגוד לביקורו הקודם והאומלל ב-1185, הפעם ג'ון היה בעל השררה. הוא הצליף באצילים הנורמנים שהיו אמורים לנהל את האי בשם הכתר האנגלי. הוא החרים אדמות והטיל קנסות אישיים על ברונים שהסתירו מבוקשים והיו אחראים לאי-סדרים בכספי המיסים.

מצד אחד ג'ון ייצב את אנגליה, שמר על השקט והבטחון, החוק והסדר, וניהל את הממלכה על הצד הטוב ביותר. מצד שני הוא עשה זאת מעמדה של כח ובוז לכל הסובבים אותו, ואף אחד לא ראה בו מנהיג. הברונים הבינו בהדרגה שריכוז הכח והשליטה בידיו של המלך בא על חשבונם, במיוחד לאור יחסו החמור לכנסייה, ובינם לבין עצמם הבינו שעליהם לעשות מעשה.

ב-1211 הגיע צבאו של ג'ון לוויילס והכריח את לואלין מנהיג הוולשים לוותר על אדמות ולהעלות מס כבד לאנגלים. לכאורה היה זה צעד מוצלח, אבל ב-1212 לואלין המושפל גייס את לוחמיו והם פתחו במרד. צבאו של ג'ון גויס שוב והם צעדו לכיוון ויילס. אבל בדיוק כשהתכוון לתקוף את הוולשים, ג'ון קיבל ידיעות על כך שבקרב אציליו נרקמה מזימה להרוג אותו. הוא ביטל את המערכה בוויילס והצעיד את הצבא צפונה. שניים מהברונים המעורבים ברחו לצרפת, והמזימה נמנעה. אבל במקום להרגיע את ג'ון, הדבר רק שפך שמן על מדורת החרדות שלו.

האפיפיור אינוקנטיוס ה-3, שגם אותו הצליח ג'ון לעצבן (ציור קיר מאמצע המאה ה-13)