בקיץ 1264 יצאו הברונים מקרב לואס כשידם על העליונה, והנרי ה-3 נאלץ להשפיל את ראשו ולקבל את תכתיביהם, אבל מלחמת הברונים היתה רחוקה מסיום. בפני הממשל החדש-ישן-חדש ניצבו כעת שני איומים חיצוניים משמעותיים מאוד.
הראשון שבהם היה הקואליציה שאורגנה בצרפת ע"י מלכת
אנגליה אלינור מפרובאנס, בסיוע גיסה לואי ה-9 מלך צרפת. לקואליציה הזו נאספו אצילים
אנגלים שהתנגדו לתקנות אוקספורד, אצילים צרפתים שגורשו מאנגליה, שכירי חרב, וגם
שליח האפיפיור בצרפת, ששם את כובד משקלו של הכס הקדוש בצד המלוכני.
סיימון דה-מונפורט לא היה חסיד של אנדרסטייטמנט. הוא הפיץ
מכתב ברחבי הממלכה ובו הכריז על צבא של זרים צמאי-דם אשר מתכוונים לפלוש לאנגליה
ולעשות שפטים בכל האנגלים. הוא דרש מכל כפר שישלח את כל הגברים הבריאים להגנת אנגליה
ללא יוצא מן הכלל, כולל אלה העסוקים בקציר.
תחושת הדחיפות בהגנת המולדת עשתה את העבודה, והתוצאה
היתה מרשימה. בין ה-6 וה-9 ביולי התאספה כמות עצומה של איכרים בקרבת דובר, כשהם זועמים
ומוכנים לקרוע לגזרים כל צרפתי שיעז להראות את קצה אפו.
קבוצת בישופים אנגלים יצאה לצרפת על מנת לשאת ולתת עם
שליח האפיפיור. השליח פגש אותם וניסה לכופף את ידם בעזרת איומים בחרם, אבל הם לא
נסוגו מתמיכתם ברפורמות. הוא שאל אותם בפשטות האם הם באמת רוצים מצב בו המלך, שהאל
בחר בו, יהיה כפוף למועצת ברונים, ולתדהמתו הם השיבו בחיוב.
הבישופים חזרו לאנגליה עם הצעה אפיפיורית לשלום תמורת
ויתור על הרפורמות, ואולטימטום של 15 יום. ההמון שקיבל את פניהם קרע את המסמך
לגזרים וזרק את החתיכות לים. סיימון טרח והכתיב מכתב סירוב רשמי, אותו שם בקופסת
עץ ונתן לאחד האבירים. האביר לקח את הקופסה, שט איתה לכיוון צרפת, ומול חופיה זרק
את הקופסה למים.
שליח האפיפיור הכריז על חרם כנסייתי כנגד דה-מונפורט,
דה-קלר ושאר תומכיהם. בנוסף לנידוי, כלל נכסיהם הוחרמו בצו אפיפיורי. הדבר לא
השאיר רושם רב על הברונים האנגלים.
האיום השני הגיע מצד מערב. באזור החיץ עם ויילס פעלה
משפחת מורטימר בעיקר לטובתה שלה. מאז ויליאם הכובש נהנתה משפחת מורטימר מאוטונומיה
נרחבת, וכעת חברו אליהם מתנגדיו של דה-מונפורט והם ביססו את שליטתם באזורים אפילו
יותר גדולים בשני צידי אזור החיץ.
בחודש יולי, בזמן שצבא האיכרים נאסף במזרח, דה-מונפורט
ודה-קלר צעדו אל וויילס והגיעו עם בני מורטימר להסכם שירגיע את המצב, אבל דבר לא
נעשה בהמשך כדי לאכוף את תנאי ההסכם. בעוד המצב בצרפת הלך ודעך כשהכסף של המלכה אלינור
הלך ונגמר, באוקטובר 1264 בני מורטימר פתחו במרד גלוי. הם תפסו את הטירות
המלכותיות באזור החיץ ועשו ניסיון לחלץ את הנסיך אדוארד, שהוחזק כבן-ערובה בטירת
וולינגפורד.
דה-מונפורט העביר את אדוארד לטירתו שלו, קנילוורת', וזימן
שוב את הצבא הפאודלי. גם הפעם הוא פרט על נימי הפטריוטיזם והצליח לגייס כוח מרשים
ביותר, שהספיק בשביל להביא את בני מורטימר אל שולחן המו"מ. שוב נחתם הסכם בין
הצדדים, בתנאים שהכתיב דה-מונפורט, אבל גם הפעם ידעו שני הצדדים שאין בכוחו של
השלטון לאכוף את ההסכם.
בינואר 1265 התכנס הפרלמנט, והפעם הוזמנו אליו גם אבירים
וסוחרים. סיימון דה-מונפורט היה הראשון לזהות את תפקידם המכריע של אלה בתפקוד יעיל
של השלטון, וכן את העובדה שהאינטרסים שלהם שונים מאלה של האצילים, והאצילים לא
יכולים לייצג אותם נאמנה בפרלמנט. אלה ניצניה של ההפרדה בין בתי הפרלמנט שאנחנו
מכירים כיום.
נאמנותו של דה-מונפורט לתקנות אוקספורד הביאה לו את תמיכתם
הלא-מסויגת של ההמונים, האבירים והכנסייה. מעבר לכך היו דברים נוספים שקנו לו את
אהדת העם. למשל, הוא יזם ותמך במספר פוגרומים ביהודים בסוף 1264, שמטרתם העיקרית היתה
להשמיד את ספרי החשבונות ובכך למחוק את חובותיהם של הגויים. רצח היהודים היה בעיני
הפורעים תוספת מבורכת כמובן.
בנקודה זו סיימון היה בשיא כוחו, והפנה את מלוא מרצו
למטרת-העל האמיתית שלו: הגדלת עושרה של משפחת דה-מונפורט. הוא הסכים לשחרר את
אדוארד תמורת העברת אדמות הכתר במחוז צ'סטר לידיו הפרטיות של סיימון; משפחת פרר Ferrers, רוזני
דרבי, הושלכה לכלא, ורכושם הוחרם והועבר גם הוא לידי משפחת דה-מונפורט; וגם בניו
של סיימון פעלו ללא לאות לנישול תומכי הכתר מאדמותיהם. דה-מונפורט ודאי ראה בכל
פריווילגיה ונכס שלא מוחזק ע"י משפחתו-שלו כמשהו שעלול לחזור לידי הנרי השנוא,
אם דרך הפסד צבאי או בוגדנות של אחד הברונים האחרים, והוא היה נחוש למנוע זאת.
הבעיה היתה שהשלטון נשען על סיימון עצמו, על הכריזמה ויכולות
ההנהגה שלו, וחסרונותיו של סיימון הפכו לחסרונות הממשל. מחנות שונים נוצרו בתוך קואליצית
הברונים, ממש כפי שקרה בחצר המלכות של הנרי. חסד השלטון ניתן לאצילים שונים
בכמויות שונות, מה שיצר מרמור בקרב הרחוקים מהצלחת.
כך למשל גילברט דה-קלר דרש כופר גבוה עבור ריצ'ארד
מקורנוול, אחי המלך שנלקח בשבי, אבל סיימון ביטל את דרישתו כלאחר יד. בנוסף, בניו
של דה-מונפורט לקחו לעצמם שטחים בגבולו של מחוז גלוסטר, מה שנגס בכוחה של משפחת
דה-קלר. גילברט ראה איך מיום ליום סיימון ומשפחתו מתחזקים, ואילו משפחת דה-קלר
נחלשת.
באפריל 1265 עזב גילברט את חצר המלכות בזעם, וחזר
לגלוסטר שבאזור החיץ. אחיו הצעיר תומס נותר לצד סיימון, לכאורה נאמן לו כתמיד. סיימון
חשש מכך שדה-קלר יחבור למשפחת מורטימר ויפעל נגד השלטון, ולכן בחודש מאי הוא יצא
מערבה בראש פמליה של כ-140 אבירים על מנת ליישר את ההדורים. בתחילה הדברים התנהלו
על מי מנוחות, ודה-קלר אף הסכים להביא את חילוקי הדעות בינם לבוררות. נראה שזהות
הבוררים לא הפריעה לגילברט והוא סמך על שיקול דעתו של סיימון, אבל זה רק מפני שידע
שהם לא יגיעו למצב בו הבוררות רלוונטית.
בזמן שסיימון וגילברט נשאו ונתנו בגלוסטר, וצבאו של
דה-מונפורט נמצא בדרום מזרח הממלכה תחת פיקודו של סיימון הבן, נחת במערב ויילס כוח
לוחם בראשות ויליאם דה-ואלנס (בן למשפחת לוסיניאן) ועוד מספר אצילים שלא נמנו עם
חסידי דה-מונפורט. כששמע על כך סיימון הוא עזב את גלוסטר ומיהר בראש הפמליה שלו צפונה
ומערבה. הוא מיהר להציב את אביריו בין הכוח הפולש לבין אדמות משפחת מורטימר.
לקראת סוף מאי, דה-מונפורט כנראה חש בטוח בעצמו שהצליח
להרתיע את הפולשים, והוא אפילו אישר לשניים מידידיו של הנסיך אדוארד לבקר אותו יחד
עם תומס דה-קלר בטירת הרפורד Hereford שבתוך ויילס. הפרלמנט אמנם שחרר את אדוארד מהיותו בן-ערובה, אבל
הוא היה רחוק מלהיות חופשי, ואבירים נאמנים לשלטון היו צמודים אליו באופן קבוע.
ב-28 במאי אדוארד ומבקריו יצאו מחוץ לטירה על מנת לבחון
את כושר הסוסים שלהם. כשמרבית הסוסים היו עייפים, אדוארד קפץ על הסוס הטרי האחרון
ופשוט ברח, משאיר את מבקריו ואת סוהריו מאחור. הוא שם פעמיו לטירת ויגמור Wigmore, שם חבר לבני
מורטימר. גילברט ותומס דה-קלר הצטרפו אליהם תוך זמן קצר, וחשפו את הקלפים שבידם.
תגובתו של דה-מונפורט היתה לשלוח מסר לבנו סיימון להגיע
בהקדם עם צבאו לגבול ויילס, והורה על גיוס כללי והתייצבות באזור ווסטר Worcester, מצפון
לגלוסטר. סיימון ופמלייתו התמקמו בהרפורד וחיכו.
אדוארד ונאמניו פעלו כדי להפריד את סיימון מכוחותיו
באנגליה. הם תפסו את כל הגשרים על נהר סוורן Severn, הגבול הטבעי בין ויילס ואנגליה. עד ה-7
ביוני נפלו לידי המלוכנים העיירות ווסטר ו-שרוזברי Shrewsberry שעל הנהר, והגשרים שלהן נהרסו. העיירה צ'סטר
הושמה במצור, ושטח הכינוס של צבא האיכרים הוזז לגלוסטר, שם נותר הגשר הפתוח האחרון
ונתיב המילוט האחרון של דה-מונפורט.
הצבא תחת פיקודו של סיימון הבן היה איטי להחריד. ב-24
ביוני הוא הגיע רק ללונדון, וגם לאחר מכן לא הצליח להאיץ. הוא בזבז שלושה ימים
במתקפה וביזה של וינצ'סטר, אפילו שזה לא בדרך מלונדון לקנילוורת'. ב-29 ביוני נפלה
גלוסטר לידי אדוארד, וסיימון האב נותר מנותק בטירת הרפורד.
מסע החילוץ האיטי בהיסטוריה הגיע ליעדו ב-31 ביולי,
כשסיימון הבן סופסוף הגיע עם צבאו לקנילוורת'. לא ברור מדוע לא נכנס לטירה והסתגר
מאחורי חומותיה, אבל הוא החליט לחנות מחוץ לעיירה. רצה הגורל וצבאו של אדוארד הגיע
לאזור בחשכת אותו הליל והפתיע את צבא ההצלה. הרפורמיסטים ספגו אבדות קשות, וסיימון
הבן וחלק מהכוח הצליחו בקושי רב להימלט לתוך הטירה. היתה זו מפלה רצינית.
בעוד אדוארד עסוק במרחק עשרות קילומטרים, סיימון האב
זיהה את שעת הכושר וחמק החוצה מהרפורד. כוחותיו חצו את נהר סוורן מדרום לווסטר ב-2
באוגוסט והתקדמו אל קנילוורת', במחשבה שסיימון הבן יחבור אליהם.
בשחר ה-4 באוגוסט חצה כוחו של דה-מונפורט את נהר אבון Avon סמוך לעיירה איבשם Evesham. הוא התמקם במנזר המקומי וחיכה לשווא לסיימון
הבן. בשעת בוקר, חייליו הבחינו בצבא המלוכני שמתקדם לכיוונם, וכולם הבינו שהישועה
לא תגיע. הם היו בנחיתות מספרית עצומה, למרות שכירי החרב הוולשים שהביאו, ובניגוד
לקרב לואס לא היו בידם יתרונות המיקום או היוזמה. לכל היה ברור שהקרב אבוד מראש,
אבל סיימון היה איש של קוד מוסרי, והוא סירב להתחבא במנזר. הוא הכין את כוחותיו, והכמרים
בירכו את החיילים כדי שימותו נקיים מחטאים.
יש המכנים את אותו יום בשם "הרצח של איבשם",
מפני שהקרב היה מאוד חד-צדדי. כשהתחיל הקרב, הנרי דה-מונפורט היה מהראשונים למות,
ואביו סיימון נהרג לא הרבה אחריו. בקרב נהרגו בין 4000 ל-6000 לוחמים, רובם ככולם במחנה
הרפורמיסטי, וגם רגלים שברחו משדה הקרב נתפסו ונשחטו, כולל אלה שמצאו מקלט במנזר. היה
זה הקרב האכזרי והקטלני ביותר מאז ימי ויליאם הכובש. גופתו של סיימון בותרה והושחתה,
וחלקים ממנה נשלחו לרחבי אנגליה למען יראו וייראו.
אחד הפצועים בקרב היה אדם מבוגר, עוטה שריון עם סמל
תומכי דה-מונפורט, שצעק "אני הנרי מ-וינצ'סטר, מלככם, אל תהרגו אותי!"
הנרי, שהובא בניגוד לרצונו יחד עם דה-מונפורט לוויילס, כמעט ונהרג ע"י אצילים
נאמנים לכתר, אבל אחד מהם זיהה אותו ולקח אותו לקבל טיפול רפואי. בסוף היום הוא התאחד
עם בנו ויורשו אדוארד.
כששמע סיימון דה-מופורט הבן על תוצאות קרב איבשם, הוא
הסתגר בטירת קנילוורת' וסירב לאכול ולשתות במשך ימים רבים. אין לדעת כיצד היתה משתנה
ההיסטוריה אם היה מצליח לחבור לאביו באותו יום מר ונמהר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה