שנת 1296 הסתיימה בטון חיובי עבור מלך אנגליה. המורדים בוויילס וסקוטלנד נכתשו (שוב) בהצלחה, אדוארד הגיע להבנות עם רוזני פלאנדריה והולנד על שיתוף פעולה ברגע שתתחיל הפלישה האנגלית לצרפת, ואף הבטיח את בתו אליזבת לרוזן הולנד הצעיר, והפרלמנט אישר לאדוארד מס חדש כדי לממן את כוח הפלישה.
שנת 1297, לעומת זאת, נפתחה בטון שונה מאוד. בפרלמנט של פברואר
ב-סולסברי סירב הארכיבישוף מקנטרברי בכל תוקף, בהוראת הוותיקן, לכל מס חדש על
הכנסייה. אדוארד לא קיבל זאת בהבנה, ובהתקף זעם הוא הוציא את כל הממסד הכנסייתי
מחוץ לחוק. המשמעות היתה הסרת ההגנה המלכותית מהכנסיות ומאנשי הכמורה.
השריפים החלו לפשוט על כנסיות ולהחרים כל מה שיכלו, וכך
עשו גם פשוטי העם שלא נשלחו ע"י המלך. מוסדות דת נבזזו וכמרים נשדדו באין מפריע.
אדוארד הודיע בפומבי שהוא מוכן להחזיר את חסותו על כל כומר בנפרד, תמורת סכום כסף.
במקרה או שלא, הסכום היה זהה למס שביקש המלך מהפרלמנט. רבים מאנשי הכנסייה נאלצו
לפשפש בכיסים ולשלם בלית ברירה.
ההתנגדות למהלכיו של המלך בקרב האצולה הלכה וגברה,
והנאמנות לו הלכה ודעכה. הברונים נאנקו תחת נטל המיסים עליהם ועל הסוחרים שאיתם
עשו עסקים. כמו כן הם סבלו מפשיטות חוקיות של נציגי הכתר, אשר באו ודרשו אוכל
בשביל צבא המלך. לא מדובר בעניין של מה בכך. בחודש נובמבר 1296, לדוגמה, לקחו
נציגי המלך מאצילים שונים כ-60000 טון של אוכל. אדוארד הבטיח לשלם על כל זה, אבל
כולם ידעו היטב מה שוות הבטחותיו.
ההתנגדות הגיעה לכדי סירוב של הברונים לצאת למלחמה. לטענתם,
שבועת האמונים שלהם למלך אמרה שהם צריכים לבוא לעזרו, וכל עוד הוא באנגליה, אין הם
מחויבים להילחם עבורו בצרפת. המלך ניסה לכופף את ידם כשהודיע שהוא מתכוון לגבות את
כל החובות לאוצר הממלכה ללא דיחוי, אבל הדבר לא צלח. האצילים סגרו את שעריהם
וסירבו לתת לנציגי הכתר גישה.
אדוארד ידע שלא יוכל לכבוש את גסקוניה ללא שיתוף פעולה
מצד האצולה, אך מצד שני לא התכוון לפייס אותם ולהתנצל על מה שראה כצעדים הכרחיים.
גם בפרלמנט של חודש יוני דבקו שני הצדדים בעקשנותם. הקיץ היא עונת המלחמה, ואדוארד
היה תחת לחץ להנחית כוחות בצרפת.
ביולי הפיץ המלך מכתב תעמולה, בו הציג את האצילים כרשעים
שאינם מוכנים למלא את שבועתם, וקרא לציבור להתפלל למען הצלחתו של הכתר. רבים
התפללו בקול אבל קיללו בשקט. בתגובה הפיצו האצילים מכתב נגדי, שמציג את עמדתם.
אדוארד נזקק לכסף באופן מיידי, על מנת לשמר את הקואליציה
שבנה מעבר לתעלה. השיטה ששירתה אותו יפה עד כה, הווה אומר שלטון בעזרת הפרלמנט, נזנחה
בשעה קשה זו. אדוארד הורה על מס חדש של 1/8, שניתן בהסכמת קבוצה מצומצמת של אצילים
נאמנים במקום הפרלמנט כולו.
הזמן דחק באדוארד. הוא לקח את כוחותיו ואת אותם ברונים
שנענו לקריאתו, וחצה את התעלה, כשהוא מותיר את אנגליה מאחוריו מפולגת ותחת אחריותו
של אדוארד הצעיר (13). בזמן חסרונו של המלך, ראשי האצולה השתלטו על אוצר הממלכה
ומנעו את גביית המיסים החדשים. אדוארד הצעיר כינס את הפרלמנט, אבל חלק מהאצילים
קיימו פרלמנט מקביל במקום אחר. נראה היה שאנגליה בדרך לעוד מלחמת אזרחים.
הסקוטים ראו בכך הזדמנות פז. שנה לאחר תום המרד הקודם,
קמו מספר אצילים בסוף קיץ 1297 בצפון סקוטלנד וניסו שוב את מזלם. בין המורדים היו גם
רוברט דה-ברוס הנכד, שעליו עוד נשמע, ואחד ויליאם וולאס, שסיפורו הלא-באמת-אותנטי
יסופר ביום מן הימים בסרט זוכה אוסקר.
ב-11 בספטמבר 1297 הגיע הצבא האנגלי לנהר פורת' Forth במרכז סקוטלנד, ומעברו השני היו המורדים הסקוטים מבוצרים
בטירת סטרלינג. הגשר היחיד על הנהר היה צר, והסקוטים שלטו בשטח שמצפון לנהר, אבל
האנגלים בכל זאת החליטו על מתקפה חזיתית. התוצאה היתה צוואר בקבוק שאיפשר לסקוטים
לטבוח באנגלים שהספיקו לחצות את הנהר, ויתר הצבא האנגלי נסוג וברח.
המרד הסקוטי התפשט דרומה, ואפילו גלש לתוך שטח אנגליה
בחודשי החורף. במרץ 1298 וולאס מונה ע"י האצולה הסקוטית ל"שומר הממלכה",
הווה אומר ממלא מקום המלך. הידיעות הגיעו אל אדוארד בגסקוניה, והוא הבין את עומק הצרה.
הוא יכול היה לכפות על האצילים מיסים לצורך מלחמה בצרפת, אבל חייב היה לקנות את
נאמנותם המלאה כדי לרסק את המרד הסקוטי החדש. לפיכך הוא הפיץ עותקים חדשים של
המגנה כרטה, והבטיח שיחזור למוטב בכל הנוגע לפעולות ללא אישור הפרלמנט.
האצולה נשאה ונתנה עם חצר המלכות והגיעה לסיכום על חידוש
ההסכמים הישנים כלשונם, פלוס ביטול המיסים שהפרלמנט לא אישר. הפרלמנט של אוקטובר
אישר את ההסכם החדש, כולל מס של 1/8 כפי שרצה המלך, והכניס עוד סעיף שהיה חשוב
מאוד לאצילים: בחינה מחדש של גבולות יערות המלך. המטרה היתה לקצץ את השטחים העודפים
שהמלכים סיפחו לעצמם לאורך 200 השנים האחרונות.
לאדוארד לא היו הרבה ברירות אלא לסמוך את ידיו על ההסכם
החדש בנובמבר. הוא וכוחותיו היו תקועים בפלאנדריה, שהתגלתה כפחות מידידותית. הם חיכו
לסיוע מצד בעלי בריתם הגרמנים, אשר בוששו לבוא. לבסוף הלחץ ממזרח הביא את פיליפ
לשולחן המו"מ, ובין הצדדים נחתם הסכם הפסקת אש לשנתיים. בזמן זה הובא הסכסוך
כולו לבוררות האפיפיור בוניפקיוס ה-8, שסלד משני המלכים בגלל המיסוי הכבד שהטילו
על הכנסייה, אבל במיוחד מפיליפ, שהגדיל לעשות וגירש ב-1296 את נציגי האפיפיור
מצרפת.
בתחילת 1298 חזר אדוארד לאנגליה. הוא זימן את האצולה
הסקוטית לפרלמנט ב-יורק, והם כמובן לא הופיעו, מה שנתן לו את התירוץ הרשמי להכריז
עליהם כמורדים. מי שנותן ידו לדיכוי המרד עשוי ליהנות מהשלל, ומוטיבציה זו הביאה את
מרבית האצילים לצידו של המלך.
הקמפיין בצרפת עלה לכתר האנגלי כ-400,000 פאונד, מתוכם
165,000 שולמו לבעלי הברית. אחזקת הצבא לתקופה ארוכה היתה יקרה מאוד, ועל אף זאת
אדוארד גייס עוד לוחמים וצעד צפונה ביוני.
לוויליאם וולאס יצא שם של מנהיג לוחמי גרילה, אבל ההיסטוריה
היא אחרת. ב-22 ביולי סגרו האנגלים (הפעם בראשות אדוארד) על הצבא הסקוטי ליד
העיירה פאלקרק Falkirk. הסקוטים היו מכותרים וסבלו מנחיתות מספרית משמעותית, אבל מיקומם על
ראש הגבעה נתן להם שמץ של אופטימיות, והם סירבו להיכנע. הפרשים האנגלים, בחיזוק
קשתים ורגלים, הרגו כשליש מהכח הלוחם הסקוטי. לזכותם של הסקוטים ייאמר שהם נלחמו
כאריות והרגו כ-2000 לוחמים אנגלים, אבל לא היה בכך די. האצולה הסקוטית הצליחה לסגת
למקום מבטחים, ויש הטוענים שהאצילים ברחו מפחד או משום שלא קיבלו את הנהגתו של
וולאס.
קרב פאלקרק היה ניצחון חשוב, אבל לא הכריע את המערכה.
בצבא האנגלי התגלו מתחים בנוגע לחלוקת השלל, מאחר שאדוארד לא פירט מי יקבל מה. היחידות
הוולשיות, שגויסו בכח כדי להוכיח את נאמנותן לכתר האנגלי, טענו שמילאו את חלקן וביקשו
לחזור הביתה.
עד סוף 1298 סקוטלנד היתה שוב תחת שליטה אנגלית, אבל למעשה
האנגלים ישבו במספר טירות במיקומים אסטרטגיים, ומהן ניסו לשלוט על שטחים עצומים. בפועל,
האצולה הסקוטית לא נתפסה, והמרד המשיך להתקיים באזורי הסְפר.
בפרלמנט של פברואר 1299 הביא המלך אדוארד חדשות טובות:
האפיפיור הכריע בבוררות הסכסוך בגסקוניה, ופסק שהמצב צריך לחזור לקדמותו, כלומר
גסקוניה תחזור לידיים אנגליות. קצת חבל על 400000 פאונד שירדו לטמיון, אבל מה
לעשות.
אדוארד ציפה להתלהבות בקרב הברונים האנגלים, אבל אלה התעניינו
יותר באותה בחינה מחדש של יערות המלך שעדיין לא קרתה. אדוארד גרר רגליים והבטיח
שישקול את העניין, אבל האצילים התעקשו. המלך ניסה לפרסם שוב את ההסכמים עם האצילים
מינוס ההבטחה לבדיקת היערות, והם עמדו על שלהם שיפרסם את הכל.
פיליפ היפה קיבל בחירוק שיניים את הכרעת האפיפיור. כדי
לחתום את העניין הוא הבטיח את אחותו מרגרט (17) לאדוארד (60) ואת בתו איזבלה (4) בבוא
היום לאדוארד הצעיר (15). כזכור, אדוארד היה אמור להינשא לאחות הבכורה בלאנש, אבל מאז
ההטעיה הצרפתית היא הספיקה להינשא לאלברט ה-1 מלך גרמניה. ב-10 בספטמבר 1299 נשא
אדוארד את מרגרט לאישה בקתדרלת קנטרברי, והיא הפכה למלכת אנגליה.
בסוף 1299 אדוארד הרגיש שכוחו גדל והוא מצליח להתגבר על
הצרות. בשנים האחרונות של המאה ה-13 חלו חילופי גברא בצמרת האצולה האנגלית, כאשר
דור הלך ודור בא. לצידו של אדוארד עמדו מספר ברונים בעלי השפעה רבה: רוזני סארי
ולינקולן, שהיו ממתנגדיו בעבר, כעת היו נאמנים לכתר; רוזן לנקסטר החדש היה תומס
מלנקסטר (18), בנו של אדמונד אחי המלך, אשר מת ב-1296; רוזני הרפורד, ווריק, ו-פמברוק
הלכו לעולמם והורישו את התואר לבניהם.
אצילים צעירים אלה התייצבו מאחורי מנהיגותו הסמכותית של
אדוארד, בניגוד חריף ליחס שלו זכתה מנהיגותו ההססנית של הנרי ה-3. המלך היה אופטימי,
על אף רמת האמון האפסית בין הכתר לבין כלל האצולה, כיוון שלאותם ברונים שיצאו חוצץ
כנגד מדיניות המלך לא היתה הנהגה מגבשת, והם התייצבו מולו כבודדים.
אדוארד רצה לנצל את ההזדמנות וקרא לגיוס הצבא כדי לחזק
את הכיבוש בסקוטלנד. הוא הורה לגייס כ-16000 לוחמים, אבל לבושתו הגיעו למקום
הכינוס רק כ-2500 ועוד מספר מעליב של אבירים. גם האצילים שתמכו בו חיכו שיקיים את
התחייבותו לגבי היערות המלכותיים בטרם יתנו לו פרס. המלך נאלץ לבטל את הקמפיין
שתכנן, וחזר ללונדון עם הזנב בין הרגליים.
גם בפרלמנט של מרץ 1300 אדוארד עשה כל דבר כדי לצמצם ולעכב
את הרפורמות שהאצילים ביקשו להחיל. כשלא הצליח, הוא שוב נתן הבטחות ריקות לקיים את
החלטות הפרלמנט. באותו קיץ לא נותרה לאדוארד ברירה והוא הוציא צו שהורה סופסוף לבחון
את גבולות היערות המלכותיים, אם כי נמנע מלפעול על פי תוצאות הבדיקה. כשנזקק
אדוארד לשיתוף הפעולה של הפרלמנט בפברואר 1301 כדי לגייס עוד כספים, הוא נאלץ להורות
על יישום תוצאות הבדיקה, שקבעה כמובן חריגות נרחבות. האצילים שמחו כמובן לקצץ באופן
מיידי בשטחי הכתר.
באביב 1301 התרככה עמדת הוותיקן, והכנסייה הסכימה למס
חדש על רווחיה. במקביל העניק הפרלמנט לאדוארד את הפרס שהרוויח, ואישר מס נוסף.
אדוארד הצעיר הגיע לפרקו והחל למלא את תפקידו כנסיך ויילס, ולרגע שוב ריחפה בחצר
המלכות אופטימיות זהירה, שתתרסק עד מהרה על קרקע המציאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה