לואי ה-9, שהיה המממן העיקרי והרוח החיה מאחורי מסע הצלב השמיני, מת ממחלה באוגוסט 1270 תוך כדי המסע, ובנו פיליפ ה-3 ירש אותו. לכן כשאדוארד (שהיה כזכור גם דוכס גסקוניה) עשה את דרכו הביתה לאנגליה מארץ הקודש ביולי 1273, הוא עבר אצל מלך צרפת החדש, שם נשבע אמונים לאדונו הפאודלי ע"פ חוזה פריז. משם המשיך לגסקוניה על מנת לדכא מספר מרידות, נשאר שם בחודשי החורף, וחזר לאנגליה רק ב-2 אוגוסט 1274.
אדוארד הוכתר למלך ב-19 באוגוסט בכנסיית וסטמינסטר ע"י הארכיבישוף מקנטרברי, לצד אמו המלכה אלינור. הוא הסיר את הכתר מיד לאחר ההכתרה, ואמר שאין בכוונתו לשים אותו שוב על ראשו עד שישיג בחזרה את כל אדמות הכתר שאביו העניק לאצילים. יש לציין שבקהל ששמע אותו היו אותם אצילים, והם ודאי לא ששו לשמוע זאת.
ההיסטוריה זוכרת את המלך הטרי בתור "אדוארד ה-1", למרות שלפניו היה אדוארד בנו של אלפרד הגדול (חלק ט) וכמובן אדוארד המודה שעל שמו נקרא (חלק יח). מאות השנים של שבע הממלכות ומלחמות הוויקינגים, שהסתיימו בקרב הייסטינגס ועליית הנורמנים לשלטון, נחשבות לתקופת ביניים בין השלטון הרומי בעת העתיקה לבין ממלכת אנגליה העומדת בפני עצמה. למלכים החל בוויליאם הכובש לא היה קשר דם ישיר לשושלות הישנות, ולכן הספירה מתחילה ב-1066.
הממלכה שירש אדוארד מאביו היתה במצב רע, אך שפיר. ההזנחה של הנרי הביאה לכך שהשריפים המקומיים לא זכו להרבה שיתוף פעולה בגביית המיסים, והחוק נרמס ברגל גסה בכל רחבי הממלכה. הכנסותיו של אדוארד בשנותיו הראשונות כמלך היו כ-25000 פאונד בשנה, כשליש מהכנסותיו של הנרי ה-1 כמעט 150 שנה לפני כן, בהתחשב באינפלציה. חלוקת האדמות של הנרי ה-3, על מנת לשמר את נאמנותם של אצילים ומקורבים, שמה את אדוארד בבעיה פיסקלית.
אדוארד היה פוליטיקאי טוב בהרבה מאביו. הוא הבין כבר בתחילת דרכו שעליו לעבוד יחד עם הפרלמנט, והוא הִרבּה להשתמש בהליכים בירוקרטיים כדי לפורר את לכידות האצילים. הוא חוקק חוקים שהיטיבו עם האיכרים והסוחרים, וקירב אליו את השכבות הנמוכות. מהצד השני, עול המיסים שמימנו את המלחמות נפל בעיקר על אותן שכבות והעיק עליהן.
בשנותיו הראשונות על כס המלכות, אדוארד פעל לשקם את מעמדם ועצמאותם של שליחי הכתר, והדבר עמד באופן טבעי בסתירה לעצמאותם של אצילים רבים. לאחר תקופה ארוכה של מרידות ויחס לא אחיד מצד חצר המלכות, האוכלוסיה כבר התרגלה לאלימות הגואה, והחשדנות כלפי פעולות השלטון היתה אוטומטית. לאיכר הפשוט זה כנראה לא שינה מי עושק אותו, ובמקומות מסוימים השינויים היו לרעה. אחד האיכרים התלונן (והציטוט שרד עד ימינו) שפקידי המלך צריכים להיתלות, כי הם מעולם לא עשו טוב כשיכלו לעשות רע.
אדוארד היה מלך אסרטיבי ומעורר יראה הרבה יותר מהנרי, ומהרגע הראשון הבינו האצילים שלא יוכלו לשטות בו ולזלזל בו כפי שהרשו לעצמם עם אביו. לאחר הניצחון באיבשם ושנותיו במסע הצלב, הוא נתפש והתנהג כמלך-לוחם, עם כל המשתמע מכך. הוא היה נוצרי טוב, אבל לא התקרב לאדיקותו של הנרי, ולא הפנה כל כך הרבה משאבים להאכלת הרעבים או בניית כנסיות.
בכירי האצילים היו פחות או יותר בני גילו של אדוארד, והפער הקטן (יחסית לפער בינם לבין הנרי הקשיש) סייע בקירובם לחצר המלכות. בניגוד לאביו, אדוארד הצליח ליצור תחושת סולידריות ושותפות גורל בתוך קבוצה זו. בשנותיו על כס המלכות הוא הצליח למנוע יצירת מחנות בקרב האצולה, וכך הבטיח את יציבות שלטונו. מתוך שאיפתו להחזיר את אדמות הכתר לשליטתו, אדוארד היה מלך קפדן ולעיתים אכזרי, אבל הוא לא עשה איפה ואיפה, וכלל הברונים זכו לאותו יחס.
נכס חשוב שעמד לצידו של אדוארד היה רוברט ברנל Burnell, אדמיניסטרטור מחונן שעלה בסולם הדרגות בחצרו של הנסיך אדוארד, והיה עוצר המלכות לאחר מות הנרי ובטרם חזר יורש העצר הביתה. לאחר הכתרתו, אדוארד מינה את ברנל למשרת הצ'נסלור, בנוסף להיותו של ברנל הבישוף של באת'.
ברנל כנראה הכיר היטב את רזי פוליטיקת המרפקים, והיה לאחד האנשים החזקים והחשובים באנגליה עד מותו ב-1292. לשם ההמחשה, אחד הפרלמנטים התכנס בחצר האחורית של אחוזתו של ברנל במחוז שְרוֹפּשייר. אדוארד שאף למנות אותו לארכיבישוף מקנטרברי, אבל ברנל לא היה טלית שכולה תכלת. למרות משרתו הכנסייתית הרמה הוא החזיק מאהבת, שילדה לו מספר בנות ואותן השיא למשפחות עשירות. הדבר לא נעלם מעיני האפיפיור, שסירב לקידום.
זמן קצר לאחר ההכתרה, אדוארד הורה לברנל להחליף את כל השריפים המקומיים, ובכך סימן לאוכלוסיה ולאצילים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. בשנים 1274-5 אדוארד הכריז על חקירה של מצב הממלכה ואיסוף תלונות על ניצול לרעה של כוחם של נציגי הכתר בעבר. זוגות של חוקרים עברו לאורכה ולרוחבה של אנגליה וכינסו בכל מקום מעין נציגות מקומית שהעידה בפניהם וענתה על שאלותיהם.
החוקרים נשלחו לברר בין היתר, ואולי בעיקר, האם פשוטי העם מבינים את מעמדו וזכויותיו של המלך, מכירים את אדמות הכתר באזור, ומודעים לשירות המצופה מהם. הבחירה בדרך זו (בניגוד לצו מלכותי כזה או אחר) זיכתה את המלך בהערכת ההמונים, והוא נתפס כמי שמעוניין באמת ובתמים לתקן את המצב.
ברנל אסף את כל המידע שהתקבל, והגיש לפרלמנט שהתכנס בווסטמינסטר בפסחא 1275 קובץ של 50 חוקים, שמטרתם לשקם את שלטון החוק ולהשיב את הסדר על כנו. חוקי וסטמינסטר Statute of Westminster מפרטים את חובות הנתין לפרטי פרטים, וגם את העונשים הכבדים הצפויים למפירי החוק. חלק מסעיפי החוק נמצאים עדיין בספר החוקים האנגלי, לדוגמה סעיף 5 שקובע שבחירות חייבות להיות חופשיות וללא הפרעות.
לפרלמנט הגיע מספר שיא של כ-800 נציגים מקומיים, אבירים, רוזנים, ברונים, בישופים ומנהלי מנזרים. הצעת החוק הוקראה בקול בפני כלל הנוכחים ונידונה בפומבי, ואדוארד הגדיל ועשה כשהזמין את הקרואים להעלות כל בעיה מקומית בפורום הרחב. לכל בעיה ניתנה החלטה מלכותית בו במקום, או שהכתר מינה שופט מיוחד לרדת לפרטי הפרטים ולהכריע בשם המלך.
לאחר שנים רבות בהן הכוח הפוליטי נדד בין מספר מוקדים, אדוארד הצליח להביא את הממלכה ואת האצולה להכיר בכך שכלל הכוח נובע ממוסד המלוכה, בו בזמן שהקפיד להיוועץ בפרלמנט ולקבל את אישורו לכל שינוי משמעותי. הוא ניצל את ההצלחה על מנת להשיג את מטרותיו הכלכליות, ספציפית הטלת מכסים והיטלים חדשים בצורה חוקית, למשל שליש פאונד על כל שק של צמר שיוצא מאנגליה, מה שעזר למלא חלקית את אוצר הממלכה.
כלי נוסף שבו אדוארד השתמש היה התנכלות לקהילה היהודית. בפרלמנט של סתיו 1275 תוקן "חוק היהדות" (חלק מ). החוק אמנם פרש את חסותו והגנתו של הכתר על הקהילה היהודית, אבל חייב את היהודים לשאת טלאי צהוב כדי שהנוצרים לא יטעו בהם חלילה, אסר על היהודים להתגורר ליד נוצרים, אסר עליהם להלוות בריבית, ומצד שני נתן להם רשות לעסוק במסחר, ייצור, ואפילו בעלות מוגבלת על אדמות. החוק פגע במקור ההכנסה העיקרי של היהודים, והקל על המלך להשתלט על נכסיהם. האנטישמיות היתה באופנה, ומהלכיו של אדוארד קנו לו הון פוליטי, הון שבעזרתו שכנע את הפרלמנט להטיל מיסים חדשים על כלל האוכלוסיה.
ב-1278 הרג אדוארד שתי ציפורים במכה אחת בעזרת רפורמה במטבעות. חוסר האחידות במטבעות ב-30 השנים האחרונות, שנבע מכך שרבים "גילחו" את מתכת הכסף מכל מטבע שעבר דרכם, שחק את ערכם ופגע בכלכלה בכלל ובאוצר הממלכה בפרט. המלך שלח שני פקידים שחיפשו לקנות כסף מותך, ואז עצרו את מי שהציע אותו למכירה, באשמת פגיעה במלך. באופן חשוד נעצרו כ-300 יהודים ורק 29 נוצרים. החשודים נאשמו, הוצאו להורג, והכתר השתלט על כל נכסיהם.
בנקודה זו החל לפעול המנגנון הבירוקרטי של אדוארד בשיטתיות. פקידי המלך הגיעו אל כל אציל ואציל ודרשו דין וחשבון של כל נכסיו, תהליך דקדקני ש"ספר יום הדין" של ויליאם הכובש (חלק כב) נראה לידו כמו ספירת מלאי של חנות מכולת. חקירות אלו, שזכו לכינוי "קוו ואראנטו" Quo warranto (מלטינית, "מתוקף איזה היתר?", השאלה שנשאלו האצילים), הפכו בשנים הבאות לאמצעי חשוב להשבת אדמות הכתר שחילק הנרי ה-3.
כזכור, אדוארד תיעב את לונדון ותושביה, אבל הכיר בחשיבותה של העיר הגדולה והשקיע כ-21000 פאונד בהרחבת מצודת לונדון למתחם שאנחנו מכירים כיום. הוצאה זו היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ומחוץ לה נעשו מאמצים משמעותיים לצמצום הוצאות החצר המלכותית.
הכתר לא בחל בצעדים יצירתיים לטובת מציאת מקורות הכנסה חדשים. למשל, ב-1293 אדוארד החתים את איזבלה דה-פורטס, רוזנת דֶבון והאישה העשירה ביותר באנגליה, למכור לו את כל אדמותיה במחיר מציאה. היא חתמה על המסמך על ערש דווי ולאחר שכל ששת ילדיה מתו לפניה, ולמעשה ממילא לא היה לה יורש מלבד קרוב רחוק. דבר דומה קרה עם רוזן נורפולק, שכל אדמותיו עברו לידי הכתר לאחר מותו ב-1302.
בסוף המאה ה-13 חזרה אגדת המלך ארתור ואבירי השולחן העגול להסעיר את הדמיון האנגלי הלאומי, והשגעון לא פסח על אדוארד ומלכתו. השניים אף הגיעו במיוחד לגלסטונברי, שם לכאורה נקברו ארתור וגווינביר, וחזו בשרידיהם (ייתכן בהחלט שנזירי גלסטונברי מצאו שני שלדים אנונימיים ובנו לעצמם תעשיית תיירות מוצלחת, אבל לא זו הנקודה). ב-1290 אדוארד ניצל את הטורניר שארגן בווינצ'סטר על מנת לשחזר את השולחן העגול עצמו, והשולחן מוצג כיום בהיכל הגדול של וינצ'סטר.
לפי עדויות רבות, אדוארד אהב את אשתו, אלינור מקסטיליה, והיא תמכה בו ללא סייג, אם כי לא התערבה בעניינים פוליטיים. היא לא הביאה איתה פמליה של זרים כמו חמותה (דבר שלכל הפחות לא פגע בתדמיתה בקרב האוכלוסיה), ולכן נאלצה לבנות לעצמה בסיס כח בלא עזרה. אדוארד קפוץ היד לא הרעיף עליה אדמות ורכוש, אבל היא ידעה היטב כיצד להתנהל. למשל, אחד מתחביביה היה למצוא אבירים בעלי אדמה שחייבים כסף ליהודים, למהר לקנות את החוב ואז לדרוש את התשלום מהאביר. רובם לא יכלו לעמוד בהחזר, ומצאו את עצמם מגורשים מאדמתם.
המלכה לא היתה מאוד אהודה, אבל לא ניתן היה להתעלם ממנה ומאדוארד, והיא סיפקה לו תמיכה מוחלטת בשנותיו הראשונות בשלטון. מותה של המלכה ב-1290 ודאי היכה באדוארד בעוצמה. היא הספיקה ללדת 14 ילדים, מתוכם חמש בנות ששרדו עד גיל בגרות ובן אחד ששרד וירש את כסאו של אביו ב-1307 והפך לאדוארד ה-2.
