אדוארד ודאי היה מרוצה ממצבו בתחילת 1293, לאחר שייצב את אוצר הממלכה והשתלט בפועל על כלל האי הבריטי. הממלכות הצלבניות בארץ הקודש קרסו ב-1291, ואדוארד התפנה כעת לקידום מסע הצלב הבא, ולצורך כך פעל נמרצות כדי לגייס כספים ולשכנע מלכים אחרים להצטרף למאמץ הקדוש.
ב-15 במאי 1293 השתבשו תוכניותיו של אדוארד. לחצר המלכות
האנגלית הגיעו ידיעות על כך שספינות אנגליות ששטו מגסקוניה הותקפו ע"י ספינות
נורמניות. האנגלים השיבו לנורמנים כגמולם והבריחו אותם, ולמען הסדר הטוב הגיעו גם
לעיר הנמל לה-רושל ופרעו בה.
פיליפ היפה מלך צרפת זעם על המתקפה בלה-רושל, שהפרה את הסטטוס
קוו, ודרש פיצוי הולם. אדוארד הציע לו שלוש חלופות: לשפוט את הפורעים באנגליה
ולהודיע לפיליפ על תוצאות המשפט; להקים ועדה אנגלו-צרפתית שתחליט בנדון; או להעביר
את העניין לבוררות האפיפיור.
פיליפ סירב לכל שלוש החלופות, ועמד על כך שאדוארד, דוכס
גסקוניה, יעביר לידי הכתר הצרפתי את בורדו ונתח נכבד מהדוכסות, וכמו כן יגיע לפריז
כדי להישפט בפני פיליפ. אחרי הכל הוא בסך הכל וסאל. האירוניה היא שמצב דומה התקיים
בחצרו של אדוארד.
בערך באותו הזמן מספר אצילים סקוטים עתרו לאדוארד בנושא
מסוים, וג'ון באליול מלך סקוטלנד ראה לנכון לתת החלטה בשם הכתר האנגלי. על חריגה
זו מסמכותו, אדוארד זימן את ג'ון להופיע בפני הפרלמנט לשיחת נזיפה. ג'ון הגיע ועמד
מול אדוארד ואציליו בראש מורם, מה שהרתיח את המלך האנגלי עוד יותר. לג'ון המסכן לא
היתה ברירה אלא להתנצל בסופו של דבר, ואדוארד העניש אותו ע"י החרמה של שלוש
טירות באזור גבול אנגליה-סקוטלנד. ההשפלה הזו תחזור לאנגליה כמו בומרנג.
ובחזרה לצרפת. פיליפ היפה ביקש לחזק את הכתר הצרפתי מול הכס
הקדוש, על מנת לעצור את כספי הכנסייה שזלגו מצרפת לוותיקן, ובנוסף להגדיל את נטל
המס על הכנסייה העשירה על מנת לממן את מלחמותיו. ב-1292 נפטר האפיפיור ניקולאס ה-4,
ופיליפ נאבק עם שארל מסיציליה על זהותו של האפיפיור הבא. המאבק הביא את מועצת
הקרדינלים שאחראית לבחירה למבוי סתום, וכך במשך יותר משנתיים לא כיהן אפיפיור.
במצב זה, פיליפ ביקש להרחיב את השפעתו ואת כוחו של הכתר
הצרפתי, גם אם זה אומר לדרוס את דוכס גסקוניה. הדבר הפתיע את אדוארד, שהרי פיליפ הצעיר
היה בן דודתו. רוברט ברנל, יד ימינו של אדוארד, נפטר זה מכבר, ואדוארד נאלץ לשלוח
לפריז בקיץ 1293 את אחיו אדמונד, רוזן לנקסטר, כדי ללבן את הסוגיה.
אדמונד חצה את התעלה עם פמליה של קרובי משפחה, והחבורה
התקבלה בפריז בלבביות. פיליפ דן עם אדמונד וקרוביו על פתרון אפשרי לבעיית גסקוניה,
כזה ששני הצדדים יהיו מרוצים ממנו. פיליפ מצידו היה מלא חיוכים וניסה להרגיע את
האנגלים, באומרו שכל הדרישות המחמירות שדרש בפומבי היו רק למטרת יחסי ציבור, ואין בהן
כל איום.
לבסוף נרקמה תכנית פעולה: האנגלים ימסרו לצרפת את בורדו
ועוד מספר יישובים חשובים בגסקוניה, כפי שנדרשו; לאחר מכן תתקיים פגישה בין אדוארד
ופיליפ ב-אַמייֶן Amiens, בה המלך האנגלי יתנצל רשמית על התקרית בלה-רושל; ולבסוף, יקבל
המלך הצרפתי את ההתנצלות וישיב לאנגלים את מה שמסרו. המצב יחזור לקדמותו, ושני
הצדדים יזכו בנקודות פוליטיות. בנוסף, אדוארד האלמן (55) יישא את בלאנש (16),
אחותו של פיליפ, שהיתה כבר מאורסת ליורש העצר האנגלי אדוארד הצעיר.
המלך אדוארד בחר להאמין שאפשר לתת אמון בבני משפחה גם בעניינים
פוליטיים חשובים. אי לכך הוא בחר שלא להביא את העניין לדיון בפרלמנט, ולמרות אזהרותיו
של הצ'נסלור האנגלי שלא להסכים לעסקה, אדוארד אישר אותה. בפברואר 1294 יצאה לדרך
הפעימה הראשונה. גסקוניה עברה לידי אחיו של פיליפ, שארל מ-וָלוּאָה Valois, והפקידות
האנגלית ארזה את חפציה והסתלקה משם. אדוארד חיכה להזמנה לפגישה ב-אמיין, וחיכה,
וחיכה, וחיכה.
המשנה למלך חזר ללונדון ודיווח לאדוארד שהצרפתים מדברים
ומתנהגים כאילו הם מתכוונים להמשיך ולהחזיק בגסקוניה לנצח. אדמונד שלח מכתב מפריז וסיפר
שפיליפ עצמו הודה בפניו שלמעשה אין בכוונתו להשיב את הדוכסות לידיים אנגליות.
אדוארד רתח מזעם על ההטעיה ועל כך שנפל בפח. בפרלמנט של מאי 1294 הוא זכה לקיטונות
של רותחין מפי אציליו, והוא נאלץ להשפיל את ראשו בענווה, להקשיב להם ולהנהן.
הברונים דנו בעניין והחליטו שיש להשיב את גסקוניה לחיק
אנגליה בכח הזרוע. הם הבטיחו לגייס את הלוחמים והצרכים הלוגיסטים הדרושים. על מנת
לגייס כסף למלחמה, אדוארד הורה לכל השריפים להלאים את כל הצמר באנגליה, מה שהקים
קול צעקה אדירה מצד הסוחרים. אדוארד נעתר לתחנוניהם והמתיק את הגלולה – במקום
הלאמה מלאה, המכס על כל שק של צמר יעלה "רק" ל-40 שילינג. הדבר הכניס
40000 פאונד לאוצר הממלכה, אבל הכביד על הסוחרים מאוד, והמרמור בקרבם היה ניכר.
בנוסף למס על הצמר, אדוארד הורה לאסוף מהכנסיות את כל
הכספים שנאספו לטובת מסע הצלב. השריפים עברו בין בתי התפילה והמנזרים וחיפשו מטבעות
בכל פינה. השריפים לא היו מנומסים ולא עדינים, ואדוארד קנה לעצמו מתנגדים חדשים גם
בקרב ראשי הכנסייה. אדוארד התנצל בחצי פה, ובאותה נשימה הבהיר שמדובר במצב חירום
לאומי, והכנסייה חייבת להיכנס מתחת לאלונקה.
כדי להראות שיתוף פעולה, ראשי הכנסייה הציעו מיוזמתם מס
חדש של 20% על הכנסות הכנסייה. במקום לקבל בסבר פנים יפות את ההצעה הנדיבה, אדוארד
שאג עליהם בחרון. ע"פ עדויות, אחד מבכירי הממסד הכנסייתי קיבל התקף לב ומת
מעוצמת הצעקות של המלך. הלחץ של אדוארד עשה את שלו, והמס החדש נקבע על 50%. בנובמבר
שיכנע המלך את הפרלמנט להטיל עוד מס של 1/10, שהכניס לאוצר סכום יפה של 81000
פאונד, אבל המחיר היה ויתור מוחלט על חקירות "קוו ואראנטו".
אדוארד תכנן מלחמה בשתי חזיתות. ראשית ינחית צבא
בגסקוניה ויחל לטהר אותה מכוחותיו של שארל, ובהמשך ינחית כוחות נוספים בצפון-מערב
צרפת, שם קיווה לשתף פעולה עם פלאנדריה או הולנד. הוא אסף לוחמים באזור פורטסמות'
כדי לחצות את התעלה, וכח חלוץ אכן יצא לכיוון היבשת, אבל מזג האוויר בספטמבר מנע מיתר
הצי להפליג.
ובדיוק כשהתנאים ליציאה לדרך הבשילו, נשמעו פעמוני
האזעקה מכיוון ויילס. הוולשים המדוכאים זיהו הזדמנות פז למרוד באנגלים, ואדוארד
נאלץ לכבות את השריפה בחצר האחורית. 35000 מהלוחמים האנגלים עטו על נסיכות גווינד כדי
למחוץ את הוולשים הסוררים. בנובמבר הם היכו את הצבא הוולשי שוק על ירך בקרבת
מונטגומרי, עד אפריל הצליחו לכבוש את כל ויילס, וביוני 1295 המרד חוסל סופית.
בינתיים נחתו יתר הכוחות בדרום-מערב צרפת ונלחמו לשחרר
את גסקוניה הכבושה. בתחילה הם נחלו הצלחה, אבל נחיתותם המספרית היתה בעכריהם,
וצבאו של שארל החל לדחוק אותם בחזרה אחורה. עד אוגוסט נותרו רק 3 עיירות בשליטה
אנגלית.
יתרה מזו, הצרפתים הנחיתו כוחות מעבר לתעלה כדי להטריד
את חמש ערי הנמל העיקריות בדרום-מזרח אנגליה. מתקפות אלו נהדפו, אבל הן זרעו פחד
ופאניקה בקרב הציבור. אדוארד הורה להעמיד שומרים על החופים כדי לזהות ספינות
חשודות, וצי של אוניות מלחמה סייר לאורך החוף. כל זה עלה כסף, ואדוארד החל להיות
מודאג מהעלויות.
בנובמבר 1295 כינס אדוארד את הפרלמנט בפורום רחב, כלומר
גם סוחרים ואבירים הוזמנו אליו. צו ההזמנה שהופץ דיבר על כך שיש צורך ממשי להגן על
האומה האנגלית ועל השפה האנגלית מפני פלישה צרפתית. אירוני משהו, שכן בני המעמד
הגבוה דיברו וכתבו רק בצרפתית. באותו צו הופיע גם המשפט "מה שנוגע לכלל צריך
להיות מאושר על-ידי הכלל", והכוונה היתה לכך שכל מי שהוזמן לפרלמנט ישמש
כנציג הקהילה שלו, וההחלטות יתקבלו על דעת העם כולו. אדוארד פעל לחזק את כוחו של
הפרלמנט, מפני שידע שדרכו יוכל להשיג את מטרותיו יותר בקלות.
לפרלמנט הגיעו 300 איש, והם אישרו למלך מס חדש של 1/11
בלי תנאים. ייתכן שהאצילים היו מתאגדים ומנצלים את חולשתו הזמנית של המלך, אבל
גילברט דה-קלר שכב על ערש דווי, ולא היה מנהיג שיאחד אותם.
בכנסייה, לעומת זאת, נשבה רוח אחרת. כשאדוארד ביקש
להוסיף עוד 30% למס המיוחד על רווחי הכנסייה, הארכיבישוף הטרי מקנטרברי נעמד על
הרגליים האחוריות. לבסוף אישר הפרלנט תוספת של 10% בלבד לאותם 50% שכבר מוסו.
לפי המשפט המפורסם, בומרנג שנזרק במערכה הראשונה יחזור
במערכה השלישית. אדוארד שוב התכונן לארגן את הצבא לפלישה, אבל הפעם נאלץ לפנות
צפונה. בדצמבר 1295 ג'ון באליול סירב להעביר לאנגלים את שלוש הטירות שהחרים
אדוארד, ואף חתם עם הצרפתים על הסכם שיתוף פעולה. אדוארד לקח את הצבא הסדיר צפונה
כדי ללמד את הווסאל הסורר לקח, והורה להמשיך ולגייס ברחבי אנגליה עשרות אלפי
לוחמים לטובת הפלישה לצרפת.
אדוארד החליט שבַּשלה העת להרוויח את הכינוי "פטיש
הסקוטים". בחודש מרץ הוא חצה את נהר טוויד והתייצב עם צבאו מול חומות העיירה
בֶּריק. הוא דרש את כניעתה, אבל זכה בעיקר לקריאות גנאי מהשומרים על החומה. מהר
מהצפוי גילו אותם שומרים שהעליבו את האדם הלא-נכון. עד סוף אותו יום העיירה נכבשה
ותושביה נשחטו עד האחרון.
האנגלים הרגו בין 7000 ל-10000 מתושבי האזור באכזריות
שיטתית וחסרת רחמים. הסקוטים היו אמיצים מאוד, אבל לא הפגינו הרבה חכמה כשהדבר
הגיע למלחמה מול אויב חזק יותר. באליול הוביל את צבאו ל-דנבאר, ושם פגש את הצבא האנגלי.
הסקוטים עמדו בראש הגבעה וחיכו לאנגלים, אבל החליטו לתקוף מוקדם מדי וללא תכנית טקטית.
התוצאה היתה מפלה מוחצת, כאשר ראשי האצולה הסקוטית נפלו בשבי או נהרגו, והצבא הסקוטי
התפזר לכל רוח.
יתר הקמפיין האנגלי היה טיול קליל ברחבי סקוטלנד. גם הטירות
המבוצרות תחת שליטת הסקוטים ננטשו או לא נכנעו בקלות, ובחודש יולי נכנעו באליול ושארית
ההנהגה הסקוטית. באליול ויתר על הכתר ונשלח למאסר במצודת לונדון. הוא נשאר שם עד
1299, אז ניתנה לו האפשרות לעזוב את אנגליה. הוא חצה את התעלה לצרפת, ושם מת
ב-1314.
באוגוסט 1296 כינס אדוארד את הפרלמנט ב-בריק. אלפי
סקוטים הגיעו כדי להישבע לו אמונים, לאחר שאדוארד ביטל הלכה למעשה את כס המלוכה
הסקוטי. רוברט דה-ברוס הבן, יורשו של דה-ברוס הקשיש שהתחרה על הכתר כמה שנים קודם
לכן, קיווה שאדוארד יציע לו לרשת את הכתר הסקוטי והתאכזב. הוא הוריד פרופיל, חזר
לאדמותיו ב-אסקס, ושם מת ב-1304. בנו, רוברט דה-ברוס הנכד, ישחק תפקיד משמעותי
הרבה יותר בדברי ימי סקוטלנד.
אדוארד החרים את "אבן הגורל", שעליה הושבעו
מלכי סקוטלנד. הוא הורה לבנות כיסא מיוחד להכתרת מלכי אנגליה, ובו תא מיוחד לסלע
הסקוטי. הכיסא שימש להכתרת כל המלכים האנגלים מאז 1296, כולל צ'ארלס ה-3 ב-2023, והוא
מוצג לציבור המבקרים בכנסיית וסטמינסטר. האבן נותרה באנגליה 700 שנה, עד שרה"מ
טוני בלייר השיב אותה ב-1996 לסקוטלנד.
כס ההכתרה האנגלי של אדוארד, עם התא לאבן הגורל הסקוטית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה