לואלין ה-2 זכה ב-1267 להכרה של הכתר האנגלי בזכותו על ויילס. הוא כונה "נסיך ויילס", וההסכם עם הנרי ה-3 קבע שהוא יאסוף את המיסים מרחבי ויילס ויעביר סכום קבוע לאוצר האנגלי. היה זה הישג דיפלומטי מהמעלה הראשונה, אבל יישום ההסכם התגלה כבעייתי.
חלקה הדרומי של ויילס היה חלקית בידי ברוני אזור החיץ,
בצפון ובמערב שכנה נסיכות גווינד Gwynedd ובמזרח היתה נסיכות פואיס Powys, ולואלין
התקשה מאוד לאחד את הוולשים תחתיו. בנוסף, ויילס לא בורכה באדמות חקלאיות רבות
וטובות, ולכן הכנסותיו של לואלין היו מאוד נמוכות, והוא בקושי רב הצליח לקושש את
הסכום שהתחייב עליו לאנגלים.
ב-1270 בלמו הוולשים בקושי רב את שאיפותיו הטריטוריאליות
של גילברט דה-קלר, רוזן גלוסטר שבאזור החיץ, אבל תוך 3 שנים חזר דה-קלר לנגוס
בשטחי דרום ויילס, והפעם היו הוולשים חסרי אמצעים וחסרי אונים.
לואלין הצליח להשיג את נאמנותם של יתר הנסיכים בויילס,
מי ע"י איומים, מי ע"י לקיחת בני ערובה, ומי ע"י הטלת קנסות והחרמת
רכוש. ב-1274 הוא גילה ומנע התנקשות בחייו שתוכננה ע"י אחיו דאפיד ונסיך
פואיס. המזימה נועדה לקדם את עצמאותה של נסיכות פואיס, ולאחר גירוש הקושרים מוויילס
לואלין ניצל את ההזדמנות והשתלט על הנסיכות.
הנסיך אדוארד ביקר בוויילס ב-1267 ושוב ב-1269, ובינו ללואלין
שררה ידידות. הדבר ניכר בלשון המכתבים שנשלחו בין לואלין והנרי. אדוארד שהה מחוץ
לאנגליה במסגרת מסע הצלב כשהנרי נפטר, ובעלי השררה ששלטו בשמו של אדוארד עד בואו
היו פחות ידידותיים.
כך למשל קיבל לואלין מכתב בשמו של אדוארד, שמורה לו
להפסיק את בנייתה של טירה במיקום שהיה פחות נוח לאחד מברוני אזור החיץ. במכתב
התגובה, כתב לואלין לאדוארד "קיבלנו את המכתב בשם הוד מלכותך, אבל אנו בטוחים
שנשלח ללא הסכמתך. אם היית נוכח בממלכה, הוראה זו ודאי לא היתה ניתנת".
בהזדמנות אחרת ציווה העוצר על לואלין להגיע ללונדון ולחלוק כבוד ליורש העצר אדוארד,
שעדיין היה בצרפת. לואלין סירב, וכשאדוארד שמע על כך הוא קיבל זאת ברוח טובה והורה
לעוצר ולברוני אזור החיץ לעזוב את לואלין במנוחה.
לואלין הגיע לשיא כוחו ב-1274. הוא המתין לשובו של
אדוארד לאנגליה על מנת ללבן את הסוגיות הבוערות, ובינתיים הפסיק את התשלומים
לאנגליה. אדוארד העלים עין לעת עתה ולא תכנן לפלוש לוויילס, בעיקר מפני שאוצר
הממלכה היה ריק והוא לא יכול היה להרשות לעצמו לתת לאזור החיץ לתסוס.
אבל לואלין מתח את החבל קצת יותר מדי. בגלל המתיחות עם
ברוני אזור החיץ, הוא האמין שעימות עם האנגלים יגיע במוקדם או במאוחר. כשהוזמן
לטקס ההכתרה של אדוארד, הוא סירב בתואנה שהוא חושש לחייו בלונדון. למרות העלבון, אדוארד
הגיע בקיץ 1275 לצ'סטר כדי להקל על לואלין להגיע עד אליו ולחלוק לו את הכבוד המגיע
למלך, ולואלין פשוט לא הגיע.
ייתכן בהחלט ששיחה פנים מול פנים בין לואלין ואדוארד
היתה מביאה לפתרון של המצב בדרכי שלום, אבל במצב הקיים היו השניים על מסלול
התנגשות. ועדיין אדוארד דחה את הבלתי-נמנע, והורה לברוני אזור החיץ שלא לשפוך עוד
שמן על המדורה לעת עתה.
לואלין ראה בכך סימן לחולשה של המלך הטרי ודחק במזלו.
הוא החליט לשאת לאישה דווקא את אלינור דה-מונפורט, בתו של הנמסיס של משפחת המלוכה.
היה זה הקש ששבר את גב הגמל, ואדוארד רתח מזעם. האנגלים תפסו את הספינה עליה הגיעה
אלינור לאי הבריטי וכלאו אותה בטירת וינדזור. אדוארד שחרר את הרסן של ברוני אזור
החיץ ועודד אותם להוסיף עוד ועוד קיסמים למדורה. הוא שלח זימון תקיף ללואלין להגיע
לווסטמינסטר באפריל 1276 ולחלוק למלך כבוד רשמי. לואלין מצידו כתב בחזרה שהוא מסרב,
ודורש את שחרורה של ארוסתו.
לואלין העריך שמצבו טוב. הצבא שלו, מאות אבירים רכובים ואלפי
רגלים, היה הגדול והחזק ביותר שעמד אי פעם לצד נסיך וולשי, והוא היה סמוך ובטוח
שיוכל להדוף פלישה אנגלית כפי שעשה בעבר. אבל אדוארד הוא לא הנרי.
בינואר 1277 החלה המתקפה האנגלית בשלושה ראשי חץ, במרכז
בדרום ובצפון ויילס. אצילים וולשים ובראשם דאפיד הממורמר, שסבלו משלטונו המדכא של
לואלין, הצטרפו בחדווה לכוחות האנגלים, ואיתם עברו צד מאות ואלפי רגלים. בחודשים
הבאים האנגלים הנחיתו על לואלין מכות בזו אחר זו, ובקיץ הצטרף אדוארד לצבאו לשלב
הסופי. לואלין ושארית צבאו התחבאו בהרים תחת מצור, ובסתיו נותרו להם שתי ברירות:
לרעוב או להיכנע. בחודש נובמבר נכנע לואלין.
על פי תנאי הכניעה, לואלין נותר נסיך גווינד, וכל יתר
אצילי ויילס היו כעת וסאלים של מלך אנגליה. לואלין חויב בפיצויים אדירים, וכל
השטחים שכבש באנגליה הושבו לבעליהם. לואלין התחנן לרחמי הכתר, ובסופו של דבר
אדוארד מחל על הפיצויים. מצד שני הוא גרר את לואלין ללונדון, וביום חג המולד
לואלין נשבע אמונים לאדוארד קבל עם ועולם.
המגף האנגלי הכביד על צווארם של הוולשים, ורבים מהם החלו
לתהות האם היה כדאי לצדד באנגלים מול לואלין. הוולשים הודרו מחלקים נרחבים בויילס,
שעברו לידיים אנגליות. גם אצילים שתמכו באדוארד מצאו את עצמם מנושלים מאדמותיהם
ורכושם. החוק הוולשי לא בוטל, אבל הוולשים נאלצו לחיות ע"פ החוק האנגלי.
תוך 5 שנים הוולשים היו מאוחדים בהתנגדותם לאנגלים כפי
שלא היו מעולם תחת לואלין. דאפיד וחלק ממנהיגי ויילס החליטו שהגיעו מים עד נפש,
והם רקמו תוכנית פעולה מאחורי גבו של לואלין. בליל ה-21 במרץ 1282 התוכנית יצאה
לפועל. דאפיד הוביל כח לוחם תחת חסות החשכה לפשיטה מוצלחת על אחת הטירות האנגליות,
שהסתיימה בשריפת הטירה ולקיחתו בשבי של אחד ממקורביו של אדוארד. בימים הבאים
התחוללו פשיטות נוספות, במיוחד בדרום ויילס, בהן הלוחמים הוולשים שרפו ובזזו מכל
הבא ליד.
לואלין עמד בפני החלטה קשה, האם יצטרף למרד פטריוטי בעל
סיכויי הצלחה נמוכים, או שיוריד את ראשו ויישאר נאמן לכתר האנגלי? הוא דש בעניין כ-3
חודשים עד שאשתו אלינור כרעה ללדת באמצע חודש יוני. לצערו אלינור מתה בלידה, ובמקום
הבן היורש שקיווה לו נולדה תינוקת. על אף גילו המתקדם, 59, הוא חש שאין לו מה
להפסיד והצטרף למרד.
אדוארד ראה במרד מעשה בגידה מהמעלה הראשונה, ותגובתו
היתה החלטית. הוא שב ותקף את ויילס משלושה כיוונים שונים, אבל הפעם התוצאה לא היתה
חדה וחלקה. האנגלים נתקלו באויב מאוחד וזועם, וספגו מפלות. לוחמיו של גילברט
דה-קלר נתפסו במארב קטלני בדרום ויילס, ו-ויליאם דה-ואלנס הצעיר (בנו של דה-ואלנס
שהוזכר בעבר, מראשי משפחת לוסיניאן) נהרג בקרב. דה-ואלנס האב נהדף לאחור בעצמו
כשניסה לכבוש עיר נמל במרכז ויילס.
אבל אלו היו עיכובים זמניים. בצפון ויילס צבאו של
אדוארד, שמנה כ-800 פרשים ו-9000 רגלים, נהנה מיתרון לוגיסטי משמעותי והוא תקף את
הוולשים ללא רחם. טירה אחר טירה ועיירה אחר עיירה נפלו לידי אדוארד.
בנקודה זו נכנס לתמונה הארכיבישוף מקנטרברי, שניסה לפשר
בין הצדדים. המשימה היתה קשה, מפני שאדוארד החליט שכיבוש ויילס הוא מטרתו הסופית,
והסכים בקושי להציע ללואלין רוזנות אנגלית בתמורה לכניעתו. לואלין ודאפיד דחו את
ההצעה על הסף, והשיבו שהוולשים אינם מעוניינים לחלוק כבוד למי שרומס אותם ואת דרך
חייהם ברגל גסה.
הוולשים זכו לעוד נצחון נאה אחרון בקרבת האי אנגלסי
בצפון-מערב ויילס, אבל לא לעולם חוסן. בסוף נובמבר לואלין הימר על מתקפה משמעותית נוספת,
והפסיד בהימור. צבאו התקדם למרכז ויילס, וכשהגיע לכפר קילמרי ב-11 בדצמבר הוא פגש כח
צבאי אנגלי עדיף. בקרב שהתחולל לואלין נהרג (או שנתפס חי ואז הוצא להורג), וראשו
הובא אל אדוארד, ששמח לשלוח אותו לתצוגה על חומות מצודת לונדון.
למרות הנוהג של הפסקת הלחימה בחודשי החורף, אדוארד הורה
שלא להפסיק. דאפיד, שקיבל את מבוקשו והיה כעת נסיך ויילס, ספג מהלומות בזו אחר זו
ללא אפשרות לשקם את כוחותיו, והאנגלים החלו לסגור על אחרוני המורדים. דאפיד ברח
ממסתור למסתור, אבל בסופו של דבר הוא נתפס ע"י וולשים אחרים והוסגר לידי אדוארד
ב-21 ביוני 1283. הוא נשפט בחודש ספטמבר על בגידה, וב-2 באוקטובר הוצא להורג בצורה
ברוטלית במיוחד. ראשו נתלה ליד ראשו של אחיו לואלין, וחלקי גופתו נשלחו לאזורים
שונים באנגליה למען יראו וייראו.
באביב 1284 ויילס סופחה רשמית לאנגליה, והחוק האנגלי
הוחל על כלל הוולשים. רק שני מחוזות וולשים נותרו בידי אצילים מקומיים, וגם הם היו
כפופים ישירות לכתר האנגלי. אדוארד בילה את מרבית 1283-4 בסיורים בוויילס, שם פיקח
באופן אישי על בנייתן של 17 טירות חדשות במיקומים אסטרטגיים, כשלכל טירה צמודה התנחלות
אנגלית. כדי לזרות מלח על פצעיהם של הוולשים, מלך אנגליה העניק לבנו התינוק אדוארד
את התואר "נסיך ויילס", והמסורת של הענקת התואר ליורש העצר ממשיכה עד
ימינו.
אדוארד העביר את השנים 1285-9 בנעימים בגסקוניה, ובזמן
שהותו של המלך ביבשת, אנגליה נוהלה בהצלחה ע"י ממשלת אצולה. הוא לחץ על מלך
צרפת הטרי פיליפ ה-4 ("פיליפ היפה") לבצע חילופי שטחים כפי שנקבע בחוזה
פריז מ-1259, וקיבל לידיו את אזור סנטונז' Santonge שמצפון לשפך נהר ז'ירונד Gironde.
פיליפ נעתר ללחציו של אדוארד בין היתר מפני ששימש כמתווך
בין מלך צרפת הצעיר לבין פטר מלך אראגון. הסכסוך בין השניים נבע ממאבק על השליטה
בסיציליה, והיה למקל בגלגלי ההכנות למסע הצלב הבא, שתוכנן באותו זמן. אדוארד נתפס
כמבוגר האחראי במערב אירופה, ותדמיתו עזרה לו לכונן שלום בין הניצים, לאחר מאמצים
דיפלומטיים ניכרים וארוכים.
האציל הוולשי ריס אפ מרדת' Rhys ap
Maredudd, בן למשפחת האצולה
דהוברט ששלטה במחוז באותו שם בדרום ויילס, היה אחד הראשונים שנטש את לואלין ועבר
לצידו של אדוארד ב-1277, ועל כך זכה באדמות רבות, אבל לא בטירת דינפור Dinefwr, שהיתה בעבר
מרכז הכח של משפחתו. יחסם של האנגלים אליו היה מזלזל, וכדי להוסיף חטא על פשע אדוארד
דרש ממנו לוותר רשמית על כל טענה לזכותו על דינפור.
ב-1287 נמאס לאדון ריס מיחסם של האנגלים אליו ואל אנשיו,
והוא גייס לוחמים ושחרר את דרום ויילס מידי הכובשים. וולשים רבים הצטרפו אליו למרד
החדש, אבל הממשלה גייסה 24000 לוחמים והחלה להנחית על ריס ואנשיו מכות בזו אחר זו.
האנגלים דחקו את הלוחמים הוולשים מן הפח אל הפחת, ולבסוף ריס נתפס במקום מסתור בו
שהה. הוא נשפט ב-1291 ב-יורק על בגידה והוצא להורג. בנו נכלא בבריסטול, וידוע לנו
שעדייו היה כלוא שם ב-1340. בזאת באה לקיצה גם שושלת אצילית זו, אבל לא נאמרה
המילה האחרונה באשר לחלום העצמאות הוולשית, שעדיין חי בליבם של תושבי ויילס עד היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה