חלק נא: ניצני הקונפליקט בסקוטלנד

אדוארד חזר לאי הבריטי ב-1289 כשהוא בשיא כוחו ומעמדו. הוולשים הרכינו ראש, מלכי אירופה נשאו עיניים אל אנגליה, ובזמן שהותו בגסקוניה המשיך הפרלמנט וחוקק חוקים שנועדו לעודד את הכלכלה ולהיטיב עם העם. ככל הנראה האחראי לבולמוס החוקים לא היה אדוארד עצמו אלא רוברט ברנל, הצ'נסלור ויד ימינו של המלך, מפני שעם מותו של ברנל ב-1292 חלה ירידה משמעותית בהיקפי החקיקה.

אבל לא הכל היה ורוד באנגליה. אוצר הממלכה, שנשא בהוצאות צבאיות ואזרחיות רבות, סבל מזרם דליל של הכנסות. מהצד השני, אורח חייו המלכותי של אדוארד וחצרו הביאו לחובות של 110000 פאונד. על מנת לגייס מעט כסף, ביקש אדוארד מהפרלמנט להטיל מס צנוע חדש, והפרלמנט נעתר.

בנוסף אדוארד מצא אפיקי הכנסה אחרים. המלך כלא מספר שופטים והאשים אותם בשחיתות, בצדק כנראה. הוא נתן להם ברירה: משפט, גלות, או מאסר עולם. רבים מהם בחרו בגלות, אבל חלקם נשפטו ואולצו לשלם קנסות גבוהים בתמורה לחירותם.

ברחבי אנגליה היו כאלה שהתגעגעו לימי הכאוס של הנרי ה-3, ימים בהם יכלו לעשות ככל העולה על רוחם. עיקר המרמור היה בקרב ראשי האצולה, אבל גם אצל עשירי לונדון, שמנתה כבר עשרות אלפי תושבים. אדוארד, כזכור, נטר טינה ללונדון ולאנשיה, והעיר היתה תחת עינו הפקוחה בכל עת. כדי למנוע התקוממויות ומרידות, הוא דאג שלמועצת העיר ייבחרו אנשים מטעמו, וגם ראש העיר היה מאנשי שלומו.

המועצה העבירה מספר תקנות שנועדו להיטיב עם הסוחרים ופשוטי העם, חלקית כדי להעלות את רמת החיים בעיר, וחלקית כדי לצמצם את כוחם של האוליגרכים שניהלו את העיר בימיו של הנרי. המועצה הוציאה לפועל את רצונותיו של המלך על אפה ועל חמתה של האופוזיציה העירונית, ומשפחות עשירות רבות החלו לתהות אם עדיפים חופש וכאוס על פני כניעה ושקט.

בנקודה מסוימת סירבו האוליגרכים למנות את ראש העיר של אדוארד, ובחרו אדם מטעמם. תחת שלטונו של ראש העיר הנבחר חלו מספר סקנדלים משמעותיים, ואדוארד הודיע שמועצת העיר צריכה את הסכמתו מעתה והלאה כדי להתכנס ולפעול. ראש העיר התפטר במחאה, והמלך מיהר למנות אדם מטעמו שינהל את העיר במקום המועצה כולה עד להודעה חדשה. אף אחד לא התפלא כש-80 מעשירי העיר לפתע נעצרו ונכלאו.

בפרלמנט הראשון של 1290 גילה אדוארד בדיוק עד כמה לא מרוצים הברונים מצמצום מרחב הפעולה שלהם והפגיעה בהכנסותיהם. הוא הבין שעליו לפייס את האצולה. למשל, כדי להביא לצידו את גילברט דה-קלר בן ה-46, רוזן גלוסטר רב ההשפעה, אדוארד השיא לו את בתו ג'ואן בת ה-18, ולזוג נולדו בן ו-3 בנות עד מותו של דה-קלר ב-1295.

ברונים אחרים התלוננו על חקירות "קוו ואראנטו" (חלק מט), שדרשו מהם הוכחות בכתב על בעלותם וזכויות היתר שלהם. ברוב המקרים האציל ירש את אביו, שירש את אביו שלו, וכן הלאה עד לאותו שכיר חרב שעזר בזמנו לוויליאם הכובש להשתלט על אנגליה, וזכה לטפיחה על השכם ולנתח אדמה. אדוארד בא לקראתם והודיע שעדויות בעל פה על בעלות רצופה על האדמה במאת השנים האחרונות תהווה תחליף מספק למסמכים, והברונים קיבלו זאת בשמחה.

בפרלמנט של אותו קיץ נרקמה עסקה בין המלך והאצילים. הפרלמנט מצידו אישר לאדוארד מס נדיב ביותר של 1/15, שהכניס לאוצר המלכותי סכום חסר תקדים של 115000 פאונד, ועוד מס מיוחד על הכנסיה. מיסים אלה פתרו את הבעיה הפיסקלית של אדוארד באבחה אחת. בתמורה הוציא המלך צו המורה על גירוש כלל יהודי אנגליה, צו שהתקבל בתשואות.

לאחר המכות שנחתו על היהודים בימי הנרי ובראשית ימיו של אדוארד, רבים עזבו את האי הבריטי מרצונם, וככל הנראה הקהילה מנתה ב-1290 כ-2000 איש בלבד. ב-18 ביולי, שבוע לפני תשעה באב, יצאה ההוראה לכל היהודים לעזוב את אנגליה עד 1 בנובמבר, להתנצר, או לאבד את ראשם.

יש שיאמרו שאדוארד קיבל את גמולו משמיים, כאשר ב-28 בנובמבר מתה מלכתו אלינור מקסטיליה, כנראה מסיבוכים של קדחת. על פי העדויות שבידינו אדוארד אהב אותה אהבת אמת, ומותה הכביד עליו מאוד. החצר המלכותית כולה התקדמה במסע לוויה ארוך ממקום מותה של המלכה בלינקולנשייר ועד לונדון, שם נקברה ב-17 בדצמבר בלב כנסיית וסטמינסטר, ליד המזבח המרכזי של הקדוש אדוארד המודה.

לאחר סופו של המרד הוולשי האחרון, פנה אדוארד צפונה. קצת רקע היסטורי: סקוטלנד היתה ממלכת חסות של אנגליה מאז ימי ויליאם הכובש, ומלבד מספר מצומצם של עימותים לאורך מאתיים השנים שעברו, הסקוטים הלכו ואימצו את שיטת הממשל והתרבות האנגלית בהדרגה. אצילים סקוטים רבים באו לעזרת מלכי אנגליה כשאלה התמודדו עם מרידות ומלחמות. על הנייר סקוטלנד כולה היתה כפופה לכתר האנגלי, והסכמים ברוח זו נחתמו לאורך השנים. בפועל, מלכי סקוטלנד העלו מס ללונדון וחלקו כבוד לכתר האנגלי עבור שטחים שבאופן רשמי היו חלק מממלכת אנגליה, אבל למעשה שאלת הכפיפות הסקוטית נותרה עמומה ושני הצדדים התעלמו ממנה באלגנטיות.

אלכסנדר ה-3 מלך סקוטלנד היה נשוי לאחותו של אדוארד, מרגרט, והקשר בין בתי המלוכה באי הבריטי היה טוב מאוד. לשניים נולדו בת ושני בנים, ולכאורה ירושת הכתר הסקוטי היתה בטוחה, אך לא כך היה.

המלכה מרגרט נפטרה ב-1275. הבן הצעיר, דיוויד, נפטר בגיל 9 ב-1281. הבת, שגם שמה היה מרגרט, נישאה לאֶריק מלך נורווגיה, אך ב-1283 מתה תוך כדי לידת בת, שכדי להרגיז את ההיסטוריונים באשר הם, נקראה אף היא מרגרט. ואז ב-1284 נפטר גם יורש העצר, אלכסנדר הצעיר, והמלך הסקוטי נותר ללא יורש.

אלכסנדר היה בשנות ה-40 לחייו וכוחו עדיין במותניו. הוא נשא אישה צרפתיה בת 23, שנכנסה חיש מהר להריון. אבל עוד בטרם ילדה, נהרג המלך בליל סערה בחורף 1286 כשנפל מצוק בנסיבות שאינן ידועות.

הפרלמנט הסקוטי התכנס באפריל 1286. האצילים, שהיו כרגיל מחולקים למחנות, הצליחו לשים את המחלוקות בצד ולמנות מועצת ברונים שתנהל את ענייני המדינה עד שיוכתר מלך חדש. זמן לא רב לאחר מכן הפילה המלכה הצעירה, והבאה בתור לירושת הכתר היתה נכדתו של אלכסנדר, מרגרט מנורווגיה, לכשתגיע לגיל בגרות.

כדי לחזק את עמדתם ולהבטיח שנים שקטות של עוצרות, המועצה הסקוטית הגיעה לסיכום עם מלך אנגליה על אירוסין בין מרגרט לבין יורש העצר האנגלי, אדוארד הצעיר. אדוארד חיכך ידיו בסיפוק במחשבה שאחרי מותו ימלוך בנו על כל האי הבריטי. למרות זאת ב-1290, טרם הגעתה של מרגרט לאנגליה, אדוארד חתם על הסכם עם המועצה הסקוטית על כך שסקוטלנד ואנגליה תמשכנה להיות ישויות פוליטיות נפרדות, גם אם ישלוט בהן אותו מלך.

בספטמבר 1290 הגיעה ספינתה של מרגרט בת ה-7 לאיי אורקני שבצפון סקוטלנד, והשמועה נפוצה במהרה שהילדה מתה בהפלגה. ההסכם בין אדוארד והסקוטים נגוז, ושאלת ירושת הכתר הסקוטי התעוררה שוב במלוא עוזה.

מתוך כל הטוענים לכתר, לשניים מהאצילים היתה טענה לגיטימית של ממש. ג'ון באליוֹל היה אמנם בן למשפחת אצולה אנגלית, אבל מצד אמו היה קרוב רחוק של דיוויד ה-1, שמלך על סקוטלנד 130 שנים קודם לכן. רוברט דה-ברוּס, שעליו ועל צאצאיו נשמע עוד בהמשך, היה סקוטי בכל רמ"ח איבריו, אבל הקשר שלו למשפחת המלוכה נבע מאחותו של אותו דיוויד ה-1, ולכן נחשב נחות מזה של באליול.

על מנת למנוע מלחמת אזרחים, ביקשה המועצה הסקוטית עזרה מידידם בדרום אדוארד. במאי 1291 הגיעה המועצה לפגישה עם אדוארד בעיירה בדרום סקוטלנד, כדי להחליט מי ימלוך על הממלכה הצפונית. אדוארד החליט לנצל את שעת הכושר לטובתו. הוא הגיע כמעט עד אליהם, אבל עצר בטירת נורהאם הסמוכה, שהיתה בשטח אנגלי, והזמין את המועצה לבוא אליו. האצילים הסקוטים נאלצו לבלוע את גאוותם ולהגיע אל מלך אנגליה.

אדוארד הדהים את חברי המועצה כשהכריז שלא יבחר בין שני הטוענים, אלא ייתן הזדמנות לכל טוען נוסף לשטוח את טענתו, ורק אז יבחר מביניהם, שהרי הוא מלך אנגליה ואדונה של סקוטלנד. האצילים הסקוטים היו המומים והקימו קול מחאה חריפה. אדוארד מצידו שלף ערימה של מסמכים שהוכיחו שסקוטלנד כפופה לכתר האנגלי, ונתן למועצה הסקוטית שתי ברירות: קבלו את החלטתי, או שניפגש בשדה הקרב. במקרה או שלא, הצי האנגלי עגן לחופי דרום סקוטלנד, וכוח של 650 קשתים אנגלים התקדם לכיוון הטירה.

אחד האצילים הסקוטים, שהיה גם הבישוף של גלאזגו, הטיח באדוארד טיעוני נגד: ראשית, המועצה היא ממלאת מקום למלך שיבוא, ואין לה סמכות להכיר בעליונות האנגלית; שנית, אין זה מתפקידה של המועצה להפריך את טענותיו של מלך אנגליה, אלא תפקידו להוכיח אותן מעל לכל ספק; ושלישית, האם יאה לצלבן הידוע לאיים על ממלכה נוצרית שכנה באלימות גלויה בצורה כה בוטה?

תגובתו של אדוארד היתה זעם ועלבונות, והוא הודיע שבין יתר הקריטריונים לבחירת המלך הוא ידרוש גם הצהרת נאמנות לכתר האנגלי. למעשה דה-ברוס כבר כתב לו מראש שיסכים להיות כפוף ללונדון, וכעת קפץ והודיע בפומבי שהוא מקבל ברצון את תנאיו של אדוארד. לבאליול לא נותרה ברירה וגם הוא הסכים לכך בחירוק שיניים, וכל הטוענים האחרים שצצו עשו כמוהו.

למועצה לא נותרה הרבה ברירה, ולאחר דיונים פנימיים הם קיבלו עליהם את תנאיו של אדוארד, עם תנאים משלהם: ראשית, אדוארד יישבע לכבד את החוק הסקוטי הקיים; שנית, שלטונו של אדוארד על סקוטלנד יפוג ביום שיוכתר המלך החדש; ולבסוף, טקסי הצהרת הנאמנות לכתר האנגלי ייערכו על אדמת סקוטלנד.

כעת היו 13 טוענים לכתר, ביניהם כאלה שהקשר בינם לכתר היה קלוש מאוד, ולכולם היה ברור שרק לשני הטוענים המקוריים יש סיכוי של ממש. בזמן שהמועצה דנה בכל אחת מהטענות לכתר ובעתיד המלוכה הסקוטית, אדוארד וחצרו סיירו בנעימים ברחבי סקוטלנד, ובכל מקום בו עצרו נשבעו להם המקומיים אמונים.

תהליך הבחירה היה ארוך ומדוקדק, ומלא פוליטיקה קטנה. לבסוף היה ברור לכל שבאליול הוא המועמד המועדף על המועצה ועל אדוארד, וב-17 בנובמבר 1292 הוכרזה הבחירה בו קבל עם ועולם. אדוארד עמד במילתו והורה להעביר את כל הטירות המלכותיות לשליטתו של המלך החדש.

ב-30 בנובמבר, יום אנדרו הקדוש, התיישב באליול על "אבן הגורל" במנזר סקוּן Stone of Scone, ושם הוכתר למלך הסקוטים. כבר בסוף דצמבר אדוארד זימן את המלך החדש אליו לניוקאסל, על מנת שיחלוק כבוד רשמי לכתר האנגלי בשם סקוטלנד כולה, ובאליול מילא את הבטחת הבחירות שלו וציית.

אדוארד אמנם הבטיח שלא להתערב בענייני הפנים של סקוטלנד מרגע שיוכתר מלך חדש, אבל לא הבטיח לקיים. ימים ספורים אחרי שקיבל את שבועת הנאמנות של באליול, ב-30 בדצמבר, העיירה הסקוטית בֶּריק דילגה על המלך הטרי וערערה על החלטה משפטית מסוימת ישירות לאדוארד. מלך אנגליה מצדו לא חשב פעמיים כשהפר את הבטחתו וקיבל את הערעור. הוא אף טרח והודיע לסקוטים שכל הבטחה שנתן בעבר היתה נכונה לשעתה ותו לא.

הסקוטים החלו להבין שהם נמצאים בלוע הארי, ותיאבונו של אדוארד רק יילך ויגדל ככל שינסו לרצות אותו. העימות הגלוי מול אנגליה היה רק עניין של זמן.

שרידי טירת נורהאם, על גבול אנגליה וסקוטלנד