חלק כב: מותו של הכובש

לוויליאם היו תשעה ילדים, ומתוכם שלושה בנים שהגיעו לבגרות: רוברט קורטהוז (נולד ~1054), ויליאם רופוס (1056), והנרי הצעיר (1068). רוברט ציפה לרשת את אביו בבוא היום, והתכונן לכך במלוא הרצינות. הוא נודע כלוחם והרפתקן עשוי ללא חת, ומילא את מקומו של אביו כדוכס נורמנדיה בהיעדרו התכוף. ויליאם הכריז רשמית באוזני אדונו הפאודלי, פיליפ ה-1 מלך צרפת, על בחירתו ברוברט בתור יורשו כדוכס נורמנדיה. מצד שני אנגליה היתה נחלה שוויליאם כבש לעצמו, ובה יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו. רוברט חשד שאביו מועיד את ממלכת אנגליה לבנו האהוב ויליאם רופוס, בניגוד למנהג הנורמנים שלא לפצל את ירושת האב, והדבר הטריד אותו.

חששותיו של רוברט הלכו והחריפו עם הזמן, במיוחד לאור היחסים העכורים בין האחים. ב-1077 הגיעה המתח לכדי פיצוץ במהלך מערכה נגד אציל מקומי על גבול נורמנדיה. ויכוח בין האחים הסתיים בכך שהאחים הצעירים שפכו סיר לילה על ראשו של רוברט. באופן טבעי, רוברט הנזעם תבע את עלבונו מאביו, שתמך דווקא בוויליאם רופוס והנרי. חמתו של רוברט הביאה אותו לקחת כמה מנאמניו ולהסתלק מהמקום. הם רכבו לבירת המחוז רואן Rouen וניסו להשתלט על הטירה. משלא הצליחו, הם ברחו והצטרפו אל אותו אציל סורר שמולו נלחמו רק לפני כמה ימים. המלך פיליפ שלח לרוברט מסר של תמיכה וסימפטיה, ואפילו הציע לו טירה על גבול נורמנדיה, ממנה יוכל לפשוט על אדמותיו של אביו.

בתחילה וויליאם העלים עין ואיפשר לרוברט להתנהל כאוות נפשו, כל עוד המרד לא פגע יותר מדי בענייניו של האב, אבל סבלנות לא היתה מתכונותיו הבולטות, וב-1079 הוא החליט לשים לזה סוף. ויליאם הגיע עם צבאו ופגש בשדה הקרב את צבאו של רוברט. הקרב היה קשה מהצפוי – ויליאם נפצע בזרועו וכמעט נהרג, אבל כשרוברט זיהה את אביו הוא עצר את הקרב ואיפשר לצבאו של ויליאם לסגת. בתיווכה של מתילדה, אמו של רוברט, התפייסו השניים, ורוברט הוכרז מחדש כיורשו של ויליאם בנורמנדיה. כל עוד מתילדה חיה נשמר שקט מתוח בין השניים, ורוברט עשה מאמצים לשאת חן בעיני אביו. אבל ב-1083, לאחר מותה של מתילדה, נמאס לרוברט מלפיתת הברזל של ויליאם, והוא עזב את אנגליה ויצא לטייל כאביר נודד ברחבי אירופה.

ב-1085 זמם קנוט ה-4 מלך דנמרק לפלוש לאנגליה, בשיתוף פעולה עם רוזן פלאנדריה (שהיה חותנו) ואולאף ה-3 מלך נורווגיה. כצעד מגן ויליאם גייס צבא בנורמנדיה ואנגליה והציב אותו על החוף המזרחי של האי הבריטי. הצבא אכל ושתה כמו נחיל ארבה על חשבון האוכלוסיה המקומית, כחלק מתוכנית הפעולה של ויליאם להשאיר לפולשים הצפויים אדמה חרוכה (אסטרטגיה שהיתה חביבה על ויליאם). יש לשער שהמקומיים לא אהבו את העניין כלל ועיקר, ולא הכירו לוויליאם תודה על המאמץ ההגנתי. כמו כן הוציא המלך צו המחייב את כל האנגלים "לגלח את זקנם, לאמץ את הלבוש והנשק של הנורמנים ולהיות לגמרי כמו הצרפתים, על מנת לשטות בפולשים". לשמחתם של האנגלים, הקיסרות הרומית הקדושה איימה לפלוש לדנמרק, ולכן קנוט מיהר לשוב הביתה וזנח את הפלישה לאנגליה, וכולם נשמו לרווחה.

ויליאם מאוד אהב כסף, והרבה ממנו. אחזקת הצבא עלתה לא מעט, שלא לדבר על בניית הטירות ואחזקתן, וכמובן מימון המשתים ואורח החיים הראוותני של חצר המלכות. בחורף 1085-6 כינס ויליאם מועצה גדולה לדון בענייני הממלכה, ובין יתר הנושאים על הפרק המלך הציע לערוך סקר מקיף, לצורך רישום מסודר של מה יש בממלכה ולמי שייך. בהיותו המלך, הרעיון התקבל בהתלהבות. הסקר איפשר למלך למפות את העושר באנגליה ולזהות את האצילים העשירים ביותר, כך שיוכל למסות אותם בהתאם. מעבר לעניין הכלכלי ויליאם השתמש במידע גם לצרכים פוליטיים, כדי לדעת אילו אצילים שווה לקרב אל חצר המלכות ואילו להרחיק, על פי צרכי השעה. 

כך נוצר "ספר יום הדין" Domesday Book, מסמך בירוקרטי רחב יריעה, אשר שרד עד ימינו ומהווה מקור מידע לא יסולא בפז, חלון הצצה לחיים באנגליה של סוף המאה ה-11. המִפקַד ירד לפרטים הקטנים ביותר, למשל מספר החזירים והכבשים שיש בכל כפר. זהו מכרה זהב של מידע גולמי, ממנו דלו ההיסטוריונים תובנות רבות במהלך השנים. הספר עצמו ותרגום תוכנו זמינים לצפייה באינטרנט. מעניין לציין שב-1986, לציון 900 שנה לסקר המקיף של ויליאם, קיימה ממשלת בריטניה סקר דומה, אך בחרה לפרסם את התוצאות על לייזר-דיסק, מדיה שכיום כמעט בלתי אפשרי לקרוא.

ב-1087 פלשו כוחות צרפתים לשטח נורמנדיה ממחוז וקסאן Vexin הסמוך. ויליאם כבר היה בן 60, ואהבתו לאוכל טוב ויין הרחיבו את מידותיו מאוד, ולכן לא שש לקרב. הוא דרש ממלך צרפת 3 יישובים כפיצוי, ביניהם העיר מאנט Mantes שבחלק הצרפתי של וקסאן. פיליפ סירב, ובלית ברירה ויליאם יצא בחודש יולי בראש אנשיו לנקום את נקמתו במאנט. הם השמידו יבולים והשחיתו כרמים באזור כמנהגם, ולמחרת היום הסתערו על העיר עצמה והעלו באש את הטירה, הכנסייה והבתים. על פי הפולקלור המקומי, ויליאם נכנס לכנסייה רכוב על סוס, ואז רוח הקודש גרמה לסוס להיבהל והוא זרק מעליו את מלך אנגליה. בין אם רוח הקודש היתה מעורבת או לא, ויליאם נפגע באופן אנוש.

הדוכס הפצוע נלקח מיד לרואן, שם גסס לאיטו במשך ששה שבועות. כשהבין ויליאם שהוא על ערש דווי הזדרז להסדיר את עניין הירושה: רוברט יהיה דוכס נורמנדיה כפי שהוכרז; ויליאם רופוס, חביבו של אביו, יזכה בכתר האנגלי; והנרי הצעיר יקבל סכום עצום של 5000 ליברות כסף כדי לקנות לעצמו אדמות. ויליאם רופוס, ששהה ברואן עם אביו, מיהר בחזרה לאנגליה עם מכתב ללנפראנק הארכיבישוף, כדי לקחת לידיו את מושכות השלטון. מעבר לעניין הירושה, ויליאם חנן אסירים רבים ותרם סכומים גדולים לשיקום כנסיות ומנזרים שהורה להרוס בחייו, מתוך תקווה לקבל מחילה על חטאיו הרבים.

ב-9 בספטמבר 1087 הלך ויליאם הכובש לעולמו. גופתו נלקחה, ע"פ בקשתו, לקבורה בכנסיית מנזר סנט-אטיין בעיר קאאן Caen. כל הבישופים וראשי המנזרים בנורמנדיה הגיעו ללוויה, אבל היתה בעיה לא נעימה בעליל: הגופה, שמראש לא היתה קטנה במיוחד, התנפחה משחרור גזים ביומיים של המסע לקאאן, ולא נכנסה לארון הקבורה. נסיונות לדחוס את הגופה בכח לתוך הארון הובילו לכך שהתפוצצה, ומילאה את הכנסייה באיברים פנימיים וסרחון נוראי. הגופה, על כל חלקיה, נקברה בבהילות והמבקרים רמי הדרג הזדרזו לעזוב את המקום.

ויליאם, דוכס נורמנדיה, מנצח קרב הייסטינגס וכובש אנגליה, הראשון לשמו, הוא אחד המלכים הבולטים בהיסטוריה של אנגליה. בשנות שלטונו הוא חולל רפורמות משמעותיות בקרב האצולה והכמורה (פשוטי העם האנגלים המשיכו לחיות את אותם חיים קצרים וקשים, ולא שינה להם מה קורה מעל ראשם). רפורמות אלו התוו את מהלך ההיסטוריה האנגלית במאות השנים הבאות. ויליאם היה מצביא ואסטרטג מהמעלה הראשונה, אבל אהב מאוד גם את החיים הטובים. הוא היה נוצרי אדוק, ומצד שני התעלם מהחטאים הכבדים שנעשו בשמו לצורך סחיטת הכסף מההמונים. הוא דרש מאנשיו נאמנות מוחלטת, והספיקה גם חריגה אחת מהקו כדי להביא אפילו את אחיו-למחצה לשנים ארוכות בכלא. הוא היה מנהיג שפיו ולבו שווים, ובניו לא הצליחו להעפיל למרומי מעלתו.

סריקה של דף מתוך "ספר יום הדין", המפרט בלטינית את תכולת מחוז וילטשייר, ובו בין היתר הכפר מילפורד (6 בתים; אחו של 12 דונם; שדה אחד; ערך שנתי ללורד האמפרי דה-ליל: 7 שילינג)

חלק כא: רפורמות שלטוניות וגבולות לא-שקטים

שנות שלטונו של ויליאם הכובש התאפיינו במחזוריות של כיבוי שריפות: הצרפתים מנסים לנגוס בשטחי נורמנדיה, ויליאם מגיע לשם כדי להדוף אותם, אצילים אנגלים מסוימים מתחילים להרהר באפשרות למרוד במלך בהיעדרו, מתחילים להתארגן, אחד המורדים מקבל רגליים קרות ורץ להלשין על היתר, ויליאם מגיע לאנגליה, מעניש את האצילים הסוררים, חלקם מאבד את הראש והיתר חלק מאדמותיהם, וחוזר חלילה. עם זאת, לאחר המרד של אצילי הצפון ב-1069, אף אחת מהמרידות האלו לא באמת סיכנה את שלטונו באנגליה, שנמשך עד מותו ב-1087. מצד שני, הסכסוך הטריטוריאלי בצרפת יימשך עוד 150 שנה, ויוליד את האיבה הידועה לשמצה בין אנגליה וצרפת.

לוויליאם והברונים הנורמנים, שבאו איתו ותפסו את מקומה של האליטה האנגלו-סאקסית, היו הֶרגלים שהביאו איתם לאנגליה, ולאנגלים לא היתה ברירה אלא לקבל אותם. אחד המקומות העיקריים בהם נעשתה רפורמה מרחיקת לכת הוא הכנסייה. לנפראנק מבֶּק Lanfranc of Bec מונה לארכיבישוף מקנטרברי, המשרה הדתית הרמה ביותר באנגליה. ויליאם ולנפראנק פעלו בתיאום כדי להחליף כל אב מנזר וכל בישוף מקומי באנשי שלומם, וזאת בתקופה שהכנסייה ריכזה עושר וכח משמעותיים מאוד. אצילים אנגלים, שהחביאו מהכתר את הונם בכנסיות שתחת חסותם, נאלצו כעת למצוא פתרון אחר.

בנוסף להשתלטות על ריכוזי העושר והכח, לנפראנק סייע לוויליאם להכניס עדכונים בתכני הכנסייה ובנהליה. למשל, כאשר אב המנזר הנורמני החדש במנזר גלסטונברי הורה לנזירים להפסיק עם השירה הגרגורית המסורתית, הוא דרש זאת בעזרת כיתת חיילים שסרה למרותו. שני נזירים עקשנים שילמו בחייהם, והיתר הבינו את המסר והתיישרו לפיו. דוגמה נוספת היא הוראת ראשי הכנסייה החדשים לבישופים שלא לקיים יחסי מין ולא להתחתן (אם כי הוראה זו זכתה לרוב בהתעלמות). הרפורמות נעשו מתוך אמונה דתית עמוקה, אבל גם (ואולי בעיקר) כדי להבהיר לכולם שהכנסייה אמנם פועלת בשמו של האל, אבל כוחה נובע מחסותו של המלך.

גם במישור הפיזי נעשו שינויים בולטים. כנסיות אבן אנגלו-סאקסיות בנות מאות שנים פינו את מקומן לקתדרלות נורמניות מרשימות בהרבה, ומושבם של בישופים רבים נקבע מחדש במרכזי ערים שקמו זה מכבר כערי מחוז.

על הנייר לא מדובר בשינויים גדולים, אבל יחסי הכוחות בין הכנסייה והכתר עברו מטמורפוזה מואצת בשנים אלו. עד הכיבוש הנורמני, הכנסייה והכתר היו נפרדים אך שווים בחשיבותם, והמלכים התייעצו בראשי הכנסייה באשר להחלטות משמעותיות. המלכים הנורמנים לעומתם נטו לקבל החלטות בעצמם ולעיתים הנחיתו שינויים בלתי צפויים גם על הכנסייה עצמה. ויליאם ויורשיו השיתו על הכנסייה יחסים פאודלים, וציפו לקבל תמורה חומרית ורוחנית בעד החסות שניתנה לכנסייה.

כזכור, הכס הקדוש ברומא תמך בוויליאם כשנלחם על הכתר האנגלי. בתמורה, האפיפיור גרגורי ה-7 ציפה לקבל מוויליאם הצהרת נאמנות ושיתוף פעולה בנוגע לרפורמה בכנסייה, אבל זו היתה משאלת לב תמימה של מי שלא הכיר את ויליאם. ב-1070 שלח האפיפיור שליח מטעמו לגעור בוויליאם ולדרוש ממנו ענווה וכניעה לסמכות האפיפיורית. במכתב ששרד עד ימינו השיב ויליאם לאפיפיור כך: "השליח שלך... דרש ממני להצהיר נאמנות... מעולם לא חשתי נאמנות לך ואיני מרגיש זאת כעת; ולא הבטחתי שאעשה כן." לשמחתו של ויליאם, הכס הקדוש היה עסוק בעניינים בוערים יותר ביבשת מכדי לטפל במלך הסורר.

תחום נוסף בו הורגש שינוי משמעותי בשנות שלטונו של ויליאם הוא מערכת החקיקה. עד ויליאם, כל חוק היה מקומי ונאכף ע"י הסמכות המקומית. ריכוז הכח בחצר המלכות הוליד עוד ועוד צווים וחוקים מטעם הכתר, וכעת היו למעשה שתי מערכות מקבילות, ובנקודות ההשקה שלהן נוצרו חיכוכים גלויים, שאיפשרו למלך ליטול לעצמו סמכויות נוספות עם הזמן.

הנורמנים הביאו איתם גם אובססיה לצייד. אמנם מלכים ואצילים תמיד אהבו לצוד, אבל הנורמנים הכריזו על שטחים מסוימים כ"יערות-צייד", לרוב על חשבונם של אצילים מקומיים ותוך פינוי בכח של יישובים שלמים, שכל חטאם היה מיקומם בלב האזור המוכרז. כל אדם שנכנס ליער-צייד ללא אישור מלכותי או פגע בחי ובצומח בו הסתכן בעונש כבד, למשל ניקור עיניים או הוצאה ברוטלית להורג. האצילים לא אהבו את הפגיעה בזכויותיהם, פשוטי העם התמרמרו על מה שהפך את חייהם מקשים לקשים יותר, ואפילו הכנסייה הקימה קול מחאה נגד העניין כולו. אבל המלך מאוד אהב את היערות שלו, ודעתו גברה על הביקורת.

למול היציבות הפנימית, ויליאם נאלץ להתמודד עם איומים חיצוניים בכמה חזיתות. בצרפת, כאמור, המחוזות שגבלו בנורמנדיה (בעיקר פלאנדריה, ברטאן ו-אנז'ו Anjou) ניסו שוב ושוב לנגוס בשטחה. בתחילת הדרך פלאנדריה היתה דווקא בת ברית של ויליאם, לאחר שנישא לאחותו של הרוזן בולדווין. אבל לאחר מותו של בולדווין ב-1070, מאבק ירושה הוביל לחילופי שלטון בפלאנדריה, והרוזן החדש לא היה מחסידי הנורמנים. הוא חיתן את ביתו עם קנוט ה-4 מדנמרק ותמך בכוונתו לרשת את הכתר האנגלי. הוא אפילו תמך ברוברט קורטהוז, בנו הבכור של ויליאם, כשזה ניסה למרוד באביו ב-1077.

באותה תקופה הכתר הצרפתי היה עני וחלש יחסית. פיליפ ה-1 מלך צרפת לא סבל את דוכס נורמנדיה הצעיר העוצמתי והשחצן, עוד מלפני שנהיה מלך אנגליה, אבל לא יכול היה להכפיף אותו למרותו. לאורך השנים פיליפ תמך בשמחה בכל אויב של ויליאם, מתוך סיכוי לקבל נתח מהשלל במקרה של הצלחה, ובאפס סיכון לעצמו במקרה של הפסד. ב-1077 הוא אף הוביל קואליציה של אצילים כנגד ויליאם בקרב דול-דה-ברטאן Dol-de-Bretagne, והכוח הצרפתי המשולב הנחיל לוויליאם את אחת מתבוסותיו היחידות. בעקבות התבוסה הוכרח ויליאם לחתום על הסכם שהכריח אותו לוותר על שאיפות התפשטות באזור.

מלקולם מלך סקוטלנד נישא לאחותו של אדגר את'לינג ועודד את אדגר ועוד מספר אצילים גולים לערער את שלטונו של ויליאם. לצורך כך הם פלשו לצפון אנגליה שוב ושוב, כמעט באין מפריע, פרעו ובזזו. ב-1072 נמאס לוויליאם מהמצב בו הצפון הוא שטח הפקר, והוא פיטר את גוספטריק Gospatrick רוזן נורת'מבריה ונישל אותו מכל זכויותיו. הרוזן המודח חשש לחייו וברח לגלות בפלאנדריה, שם מת בחוסר כל ב-1073. בינתיים ויליאם צעד צפונה בעצמו עם צבא גדול, וגודל הצבא הספיק כדי שמלקולם ייכנע ללא קרב ויישבע שלעולם לא יפלוש שוב לאנגליה בשום פנים ואופן, שבועה שהפר ב-1079. במסגרת הצהרת הנאמנות, מלקולם התחייב גם לגרש את אדגר ואציליו מחצר המלכות הסקוטית, והם עזבו בחוסר ברירה. מצד שני פיליפ מלך צרפת קיבל אותם בזרועות פתוחות והבטיח להם את תמיכתו.

במערב התחוללה מלחמה רבת-שנים בעצימות נמוכה, כאשר כוחות וולשים פולשים מדי פעם לשטחי אנגליה, פורעים ובוזזים במיטב המסורת, ונהדפים אחורה ע"י כוח צבאי זה או אחר. כשוויליאם עלה לשלטון וחילק אדמות, הוא הקים לשלושה מסגניו הבולטים מיני-ממלכות גדולות לאורך הגבול עם ויילס: צ'סטר Chester, שרוסברי Shrewsbury ו-הרפורדשייר Herefordshire. ללורדים ששלטו בשטחים הללו היה המון כח: הם מינו לעצמם שֶריפים; הם יכלו להכריז מלחמה ולנהל אותה; והיו להם סמכויות נרחבות כמעט כמו למלך עצמו. הלכה למעשה אלו היו מדינות חיץ בין אנגליה וויילס, וככאלה הן הצליחו למנוע מהוולשים לפלוש ישירות לאדמות אנגליה. הסידור הזה עבד יפה, בעיקר בגלל שוויילס היתה מפוצלת לנסיכויות קטנות, שלא היה בכוחן להכניע את הברונים הנורמנים ואת צבאם.

הקתדרלה הנורמנית בקנטרברי, שנבנתה בשנים 1070-1077 במקום הכנסייה מן המאה ה-6 שעמדה באותו מקום

חלק כ: ויליאם הכובש

באוקטובר 1066 ניצח הצבא הנורמני של ויליאם את צבאו של הרולד השני מלך אנגליה בקרב הייסטינגס. בעוד שאריות הצבא האנגלי בורחות בחזרה ללונדון, ויליאם בנה מחנה גדול והתיישב קרוב לים למשך כשבועיים, גם כדי לתת לאנגלים הזדמנות לבוא ולהיכנע לו באופן רשמי וגם כדי להתמודד עם מגפת הדיזנטריה שעשתה שמות בחייליו.

אצילי אנגליה עמדו בפני שוקת שבורה. להרולד אמנם היו ילדים, אבל הם לא היו מספיק מבוגרים בשביל לרשת את הכתר, ובני משפחתו של הרולד גודווינסון מתו זה מכבר (מי בנסיבות טבעיות ומי בקרב). האצילים בחרו מתוך חוסר ברירה בנכדו של אדמונד איירונסייד, אדגר את'לינג בן ה-15, להיות מלכם הבא, אבל כשהתחיל צבאו של ויליאם לנוע צפונה, בוזז ומשחית כל יישוב בדרכו, חלק מהאצילים הסתלק מלונדון כדי לשמור על אדמותיהם. בלי כוחותיהם לונדון נותרה חסרת הגנה וחסרת הנהגה, וכשהגיע ויליאם לפאתי העיר, האצילים הנותרים יצאו יחד עם אדגר, שעדיין לא הומלך, ונכנעו ללא קרב.

ביום חג המולד 1066 הוכתר ויליאם בכנסיית וסטמינסטר על ידי הארכיבישוף מיורק. עידן המלכים הנורמנים החל, וסתם את הגולל על העידן האנגלו-סקסי והדני.

מספר הנורמנים שהגיעו לאנגליה נאמד בעשרות אלפים, כאחוז בודד מהאוכלוסיה האנגלית, ועם זאת הם הצליחו לבסס שלטון יציב בצורה הרבה יותר אפקטיבית מהפולשים האנגלו-סקסים של המאה ה-6 או הדנים במאה ה-9. הנורמנים הביאו איתם מהיבשת, מעבר לטכנולוגיות צבאיות מתקדמות, את רעיון הטירות המבוצרות. הם בנו מאות טירות ברחבי אנגליה (רק בימי שלטונו של ויליאם נבנו כ-200, ועד שנת 1100 היו באנגליה מעל 3000 טירות), וכך ביצרו את שלטונם מול כל אויב אפשרי, פנימי או חיצוני, והניחו את התשתית להקמת יישובים גדולים וחזקים.

ויליאם עשה שינוי מהותי במבנה החברה האנגלית. לפני שלטונו, כל אציל בעל אדמות החזיק בהן מתוקף זכות שירש או שלקח לעצמו משכניו, ואם היה כפוף לרוזן כלשהו, היה זה מתוך נוחות פוליטית. כאשר קנוט כבש את אנגליה בתחילת המאה ה-10 הוא השאיר את האצילים במעמדם ושילב אותם בשלטונו. לעומת זאת, מרגע שוויליאם הוכתר והחל להשתלט על קרקעות, הוא הבהיר לאנגלים שהזכות לבעלות על הקרקע היא בלעדית של המלך, וניתנת באופן מותנה לאדם זה או אחר בתמורה לשירותים כלכליים וצבאיים שהוא אמור לספק לכתר. יש להניח שכל אותם ראשי שבטים ואצילים מקומיים לא אהבו את השינוי, שהכפיף אותם בכוח למלך. חלקם ירדו בדרגה והפכו לאבירים, חלקם נישקו את הטבעת המלכותית וקיבלו בתנאים גרועים את מה שהיה פעם שלהם, וחלקם נותר חסר כל. אותם אצילים שנותרו בעמדות הכח שלהם נדרשו לספק לחצר המלכות בני ערובה ממשפחתם, דרך מקובלת להבטחת נאמנות באותם הימים.

ויליאם, שבתחילה עוד נשען על כוחם של האצילים האנגלו-סקסים, פעל לאורך שנות מלכותו להחליפם באנשי שלומו בכל עמדות המפתח - רוזני מחוזות, בעלי אדמות ובכירי הכנסיה. קל להבין את המתח הגובר בין ויליאם והאצילים כאשר בוחנים את העשור הראשון לשלטונו, שנים שבהן נאלץ לדכא מרד אחר מרד מקומי. המורדים פעלו מתוך אינטרס אישי ולא חברו יחדיו לקמפיין מאורגן נגד השלטון המרכזי, ולכן כוחם היה חלש מול הכתר, ורק הלך ונחלש.

ויליאם נשאר באנגליה תקופה קצרה בתחילת 1067 כדי לבסס את מעמדו כמלך, אבל כבר באביב הוא מינה את אחיו-למחצה לרוזן קנט (בפועל השאיר את המלוכה בידיו) וחזר הביתה לנורמנדיה, מלווה בבכירי האצילים האנגלים שהכניע. הוא ערך מסע נצחון ברחבי נורמנדיה עם השלל שהשיג ונשאר שם עד סוף השנה. זהו דפוס שחזר על עצמו לכל אורך שנות שלטונו, כאשר עניינו העיקרי של ויליאם באנגליה היה בתור פרה חולבת, ממנה שאב כספים ומשאבים על מנת לחזק את ממלכתו ביבשת.

בספטמבר 1068 אדגר את'לינג ומספר אצילים צפוניים וממורמרים הכריזו על מרד, במימון ותמיכת מלקולם מלך סקוטלנד. ויליאם חזר לאנגליה, יצא בראש צבאו צפונה והכניע את המורדים בלי להזיע יותר מדי. אדגר והאצילים ברחו צפונה אל מלקולם, אבל לא למדו את הלקח. ויליאם מינה את מקורבו רוברט מקומין Robert de Comines להיות רוזן נורת'אמבריה ולשמור על האינטרסים של הכתר באזור, וזה האחרון התיישב עם צבא של 700 חיילים בדרהאם Durham.

למרות אזהרותיו הידידותיות של הבישוף המקומי, חייליו של רוברט התעמרו באוכלוסיה המקומית, ואפילו הרגו בהם. התוצאה האלימה והצפויה לא איחרה לבוא, ובינואר 1069 רוברט הופתע כאשר אנשי נורת'מבריה רצחו את חייליו עד האחרון. רוברט וסגניו מצאו מפלט בביתו של הבישוף, אבל זה לא הועיל להם, כי ההמונים הציתו את הבית וכל הנוכחים בו נשרפו חיים.

ויליאם היה עסוק באותו זמן בפשיטות וולשיות אל תוך מערב אנגליה, ולכן לא היה פנוי לטפל בעניין באופן מיידי. אדגר ואציליו, שברחו לסקוטלנד, חשבו שזו הזדמנות פז שלא תחזור. הם חברו למלך דנמרק סווין, שהביא איתו לאנגליה 10000 לוחמים ב-240 ספינות, ויחד הם השתלטו על אזור שפך נהר האמבר Humber, בקרבת יורק. ויליאם ניצב בפני איום גדול משמעותית מזה של השנה שעברה, במיוחד כשהידיעות הגיעו לאזני הפולשים הוולשים, אשר הבינו שגם עבורם זו שעת כושר.

חמתו של ויליאם בערה בו, והוא החליט לחסל את הבעיות ולמנוע כל אפשרות לצמיחת מרד חדש. ראשית הוא צעד עם צבאו צפונה עד נהר האמבר. שמו של ויליאם הספיק בשביל שהכוח הדני במקום יסרב להילחם. המלך השאיר כח שיפקח על הדנים ומיהר כמוכה ברק לוויילס כדי להכניע את הפורעים ולדחוק אותם בחזרה מעבר לגבול. בזמן שנעדר, המורדים התקדמו אל יורק וכבשו את הטירה הנורמנית החדשה שם.

ויליאם, שלא היה לו רצון או סבלנות להטיל מצור על יורק, החליט לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, ופצח בקמפיין שנודע בשם המכובס "הטרדת הצפון" Harrying of the North. לאחר ששילם לדנים כדי שיעזבו את אנגליה, ויליאם הורה להשמיד כל דבר וכל אדם בסביבות יורק שעשוי לסייע לאויביו באוכל וציוד. בסתיו 1069 שדות נשרפו, עדרים חוסלו, חפים מפשע הוצאו להורג לאחר יד, וזעמו של ויליאם לא שכך. מעבר לעשרות אלפי התושבים שנטבחו, הדבר גרם לרעב כבד והותיר אזורים שלמים ריקים מאוכלוסיה לשנים רבות. המרד התפוגג ונעלם, כשחלק ממנהיגיו ברח לסקוטלנד והיתר נכנעו וזכו לחנינה. ויליאם חגג את חג המולד במשתה ראוותני ב-יורק עם אוכל וסמלי המלכות שהובאו מלונדון, בעוד אנשי הצפון סביבו גוועים ברעב. המסר הועבר ביעילות ברוטלית.

אפילו תומכיו הנלהבים ביותר של ויליאם הביעו ביקורת על אגרוף הברזל שהנחית על צפון אנגליה, וישנן עדויות על כך שגם ויליאם עצמו התחרט על ערש דווי על רצח העם שהיה אחראי לו. ב-1070 עם זאת הוא היה מאוד מרוצה ממעשיו. לאחר שטיפל במכשול המסוכן ביותר למלכותו, ויליאם שילם ביד נדיבה לשכירי החרב שלו וחזר לעיסוקיו. כאמור בשנים הבאות פרצו מרידות קטנות פה ושם, אבל לרוב שלטונו של ויליאם היה מבוצר ובטוח.

פסלו של ויליאם הכובש בנורמנדיה

חלק יט: הדרך לקרב הייסטינגס

השנה היא 1051, והמלך אדוארד המודה נמצא בשיא כוחו, לאחר עשור בו עמד מולו גוֹדווין, רוזן ווסקס רב הכוח וההשפעה. כזכור, אדוארד ניצל תקרית (שבהחלט ייתכן שביים בעצמו) כדי לגרש את גודווין מאנגליה, וכעת התפנה לעשות ככל העולה על רוחו. מכיוון שבילה את מרבית שנותיו בנורמנדיה וחש קרבה יתרה לידידיו הצרפתים, הוא החל לחלק להם אדמות באנגליה וג'ובים בחצר המלכות כאילו אין מחר, והאנגלים החלו להתגעגע לגודווין. אדוארד הגדיל לעשות והזמין את אחיינו ויליאם, דוכס נורמנדיה, לבקר באנגליה. ויליאם הגיע לאנגליה ברוב הדר ובראש פמליה מלאה, ואדוארד מינה אותו ליורשו, למרות שעל פי סדר הירושה היה אמור לרשת את הכתר אדוארד הגולֶה, נכדו של את'לרד ובנו של אדמונד איירונסייד.

כאשר גודווין חזר לאנגליה ב-1052 בראש צבא קטן, קל להבין מדוע זכה לתמיכתם של ההמונים ושל אותם אצילים שלא זכו להתקרב לצלחת. לבסוף, מתוך חוסר רצון בשני הצדדים במלחמת אזרחים, הוחזרו גודווין ובניו למעמדם הרם, והאצילים הנורמנים סולקו אחד אחד. ויליאם, שהבין שבסיס הכח שלו באנגליה הולך ומצטמק, חזר גם הוא לנורמנדיה וחיכה לשעת כושר. הוא ידע שהדרך היחידה שלו לשבת על כס המלוכה תהיה לקחת אותו לעצמו בכח.

באופן לא צפוי, פטירתו של גודווין באפריל 1053 לא הובילה למסע נקמה במשפחתו מצד הכתר. כפשרה בין האצילים רמי הדרג, רוזנות ווסקס העוצמתית עברה בירושה להרולד גודווינסון Godwinson, בנו השני של גודווין המנוח (הבכור מת בטרם עת), אבל יתר תאריו של אביו נלקחו מהמשפחה וחולקו בין אנשי שלומו של אדוארד.

הרולד למד היטב את דרכיו של אביו, והמשיך להיות הכח המוביל בהתנגדות להשפעה הנורמנית המתמשכת בחצר המלכות האנגלית. עם זאת הוא היה פחות תקיף, והגיע במקרים רבים להבנות ופשרות עם הכתר. בשנותיו המאוחרות של אדוארד המודה פרצו סכסוכים טריטוריאלים עם סקוטלנד מצפון ו-ויילס ממערב, והרולד ואחיו היו אלה שפתרו את הבעיות בכח החרב עבור אדוארד, מה שאיפשר למלך להתרכז בענייני דת וכלכלה. דרך נצחונות צבאיים והרבה פוליטיקה הרולד מיצב את עצמו כאדם השני בכוחו בממלכה.

המלך אדוארד ואציליו התפנו לעסוק בשאלת ירושת הכתר, והזמינו ב-1054 את אדוארד הגולה לחזור הביתה מממלכת הונגריה הרחוקה. אדוארד הגולה לא שש לנטוש את משפחתו ההונגרית ולחזור לבריטניה, ולכן הוא לא מיהר, בלשון המעטה. לבסוף הוא הופיע בחצרו של מלך אנגליה מעל שנתיים מאוחר יותר, וכעבור יומיים נמצא ללא רוח חיים מבלי שפגש את המלך. לעולם לא נדע אם נרצח, אבל מותו סתם את הגולל על האפשרות לירושה מוסכמת של הכתר, שכן ילדיו בהונגריה היו צעירים מדי.

ב-1064 הרולד הגיע לצרפת בנסיבות שעליהן יש מחלוקת. גי הראשון, הרוזן מ-פונטיו Ponthieu, לקח אותו בשבי (כנראה למטרת כופר) אבל עד מהרה הגיע ויליאם ודרש לקבל את השבוי לחזקתו, וכך היה. על פי מקורות שונים הרולד הצטרף לוויליאם במלחמותיו מול אצילים צרפתים אחרים ואפילו קיבל ממנו תואר אבירות ומתנות רבות. ישנם מקורות הטוענים כי הרולד נשבע שיתמוך בוויליאם כיורשו של אדוארד בבוא היום.

בסוף 1065 נפל המלך אדוארד לתרדמת בלי שהוכרז יורש באופן רשמי. הוא הלך לעולמו בתחילת 1066 בגיל 63 (גיל מופלג יחסית לתוחלת החיים באותן שנים) , אך ע"פ הביוגרפיה שלו (שנכתבה ב-1067, ככל הנראה לבקשת אלמנתו), לפני מותו התעורר והספיק לצווֹת להעביר את הממלכה למשמרתו של הרולד. אציליו הבכירים של אדוארד התכנסו לאחר שנקבר בכנסיית וסטמינסטר והכתירו את הרולד כמלך הבא. מן הסתם הדבר הרתיח את ויליאם ונאמניו בנורמנדיה, ונתפס כבגידה מהמעלה הראשונה לאור שבועתו של הרולד.

ויליאם החל מיד לאסוף צבא, לבנות צי ולהתכונן לפלישה רבתי לאי הבריטי. בתחילה התקשה ויליאם לגייס תומכים, אך לאחר שטען שהרולד נשבע לו אמונים על ערימה של חפצים מקודשים, האפיפיור אלכסנדר ה-2 הצהיר את תמיכתו הרשמית בוויליאם כיורש החוקי לכתר האנגלי, ואצילים רבים באו לעזרו. הרולד לא שקט על שמריו, וכצעד הגנתי גייס צבא משלו והציב אותו באי וייט במצב הכן.

החודשים נקפו והפלישה של ויליאם בוששה לבוא. ב-8 בספטמבר נאלץ הרולד לפזר את הצבא, מחמת העלויות הגבוהות של אחזקת והאכלת החיילים, וחזר ללונדון. בצירוף מקרים, באותו יום נחת בשפך נהר טיין (שם נמצאת ניוקאסל כיום) כח תוקף של מספר אצילים צפוניים, אשר דרשו את מה שהגיע להם לדבריהם, דהיינו כח כסף וכבוד. הם ניצחו שניים מתומכיו הבולטים של הרולד בקרב פולפורד  Fulford סמוך ליורק, מה שלא השאיר למלך הרבה ברירות. הוא הוביל צבא חדש צפונה וניצח את הפולשים שוק על ירך.

ב-12 בספטמבר הפליג ויליאם בראש 770 ספינות מנורמנדיה לעבר בריטניה. הצי נקלע לסופה שהטביעה מספר ספינות, והיתר נאלצו לחזור לצרפת ולחכות לשוך הסערה. לבסוף יצא הצי שוב לדרך ב-27 בחודש ונחת במזרח סאסקס למחרת. צבאו העייף של הרולד, שכנראה מנה כ-10000 רגלים, נאלץ לצעוד כ-400 קילומטר כדי לפגוש את ויליאם, אשר הביא עמו כ-7000 לוחמים רעננים, חלקם קשתים ופרשים והיתר רגלים.

כוחותיו של ויליאם בנו טירה מעץ קרוב לנקודת הנחיתה, ששימשה כמטה מבוצר, ועוד ביצורים בסביבה. כשצבאו של הרולד הגיע לאזור הוא ניסה להפתיע את הנורמנים, אך נתגלה מבעוד מועד ואיבד את יתרון ההפתעה. הצבאות נפגשו במחוז הייסטינגס Hastings בבוקר שבת 14 באוקטובר 1066, והקרב הקשה נמשך עד רדת החשכה. אין אנו יודעים בדיוק את מהלכי הקרב, אבל ידוע לנו שהיתרון המספרי של האנגלים לא עמד להם מול הטקטיקה של הנורמנים, ובסוף היום המלך הרולד נהרג מפגיעת חץ. הצבא האנגלי חסר המנהיג קרס וחייליו החלו לנוס, כשהנורמנים מזנבים באנגלים המבוהלים. ישנה מחלוקת באשר למספר הנופלים בכל צד, אבל ישנה הסכמה על כך שגופותיהם של הלוחמים הנורמנים נקברו בקבר אחים, אך גופות האנגלים הושארו בשדה למאכל חיות הפרא.

שושלות המלכים האנגלו-סקסים והדנים באו אל קיצן, ואנגליה עמדה בפתחו של עידן המלכים הנורמנים.

שחזור מודרני של קרב הייסטינגס, המתקיים מדי שנה

חלק יח: מאבקי כוחות

השנה היא 1035, וקנוּט הגדול, מלך אנגליה נורווגיה ודנמרק, הלך לעולמו. על לוח השחמט הפוליטי ניצבים הטוענים לכתר האנגלי, ואלה הם:

אדוארד (32) ואלפרד (23), בניו של את'לרד "הלא-מוכן" מאשתו השניה, אמה מנורמנדיה, נמצאים בנורמנדיה ומחכים לשעת כושר; הרולד (20), הידוע כ"רגל הארנב" (Harefoot) בשל קלות רגליו וכישורי הצייד שלו, בנו השני של קנוט מנישואיו הראשונים לאֶלְפְגיפוּ; הרת'קנוט Harthacnut (17), בנם של קנוט ואשתו השניה אמה מנורמנדיה (כן, אותה אחת), נמצא בדנמרק; ואדוארד הגולֶה (19), נכדו של את'לרד מבנו אדמונד איירונסייד, אשר נמצא, ובכן, בגלות בממלכת הונגריה. לכל אלה יש להוסיף אצילים תאבי-כח ושתי מלכות שלהן שאיפות לעתיד בניהן.

קנוט התכוון להוריש את האימפריה שלו לבנו הצעיר הרת'קנוט, אבל מרד בנורווגיה מנע ממנו להגיע לאנגליה ולתבוע את הכתר. האצילים ניסו לבשל עסקה בה אחד הטוענים האחרים לכתר (ולכל אחד היה מועמד מועדף) ישמש כעוצר המלכות עד שהמלך המיועד יגיע, ולבסוך הגיעו לפשרה.

בכינוס שנערך באוקספורד ב-1036 מונה הרולד לתפקיד העוצר, אבל אֶמה תהיה אחראית לשמירה על אוצר הממלכה. המרידות בסקנדינביה עיכבו את הרת'קנוט במשך יותר משנה, ובזמן הזה פעלו הרולד ואימו כדי לבצר את מעמדו, ואפילו השתלטו על אוצר הממלכה בניגוד לפשרה. אֶמה נותרה חסרת אונים בעוד העוצר ואימו עשו כל שביכולתם כדי לשכנע את האצילים להמליך את הרולד למלך במקום בנה הצעיר.

בטרם הצליח הרולד לגייס את תמיכתם של האצילים, אחד מבניה הגדולים של אמה, אלפרד, חזר לאנגליה לבקר את אימו. בדרכו אליה פגש בגודווין מ-ווסקס, וזה הציע לאלפרד את תמיכתו בהשגת הכתר. אלפרד הביע התעניינות באפשרות, ובתמורה אנשיו של גודווין תפסו ושחטו את מלוויו של אלפרד. עיניו של אלפרד נוקרו והוא עבר מסכת התעללות קשה אותה הוא לא שרד. גודווין זכה בחסדיו של המלך הרולד, אבל קנה לעצמו אויבים בדמותם של אדוארד והרת'קנוט, אחיו של אלפרד.

ב-1037 הצליח הקמפיין של הרולד ואימו, והאצילים הכתירו אותו באופן רשמי כמלך אנגליה. אחד הדברים הראשונים שעשה היה לגרש את אֶמה מאנגליה. שלטונו של הרולד (ולא פחות מכך של אימו) היה יציב ובטוח כל כך עד שהרת'קנוט, שסיים את ענייניו בנורווגיה ב-1038, לא מיהר לאנגליה, מפני שידע שעל מנת לתבוע את שמגיע לו יצטרך לגייס צבא ולפלוש לאי הבריטי. הוא החל לבנות צי וצבא, אבל הגורל חייך אליו, ובמרץ 1040 הרולד מת באופן פתאומי.

הרת'קנוט הגיע ללונדון עם אימו בחודש יוני בראש צי של 62 ספינות, למקרה הצורך. הוא ואימו ביקשו באופן טבעי צדק על רצח אחיו אלפרד והאשימו את גודווין באופן רשמי. האציל, שהוכיח במהלך חייו שוב ושוב את יכולתו להתחבב על המלך, טען בלהט שפעל בהוראת הרולד בלית ברירה, והרת'קנוט השתכנע וזיכה אותו מאשמה. ייתכן שהיה לכך קשר לעובדה שגודווין העניק למלך ספינה מוזהבת עם 80 חיילים ומלאה בזהב וכסף.

הרת'קנוט הזמין את חצי-אחיו אדוארד לחזור לאנגליה, וב-1041 מינה אותו ליורשו. ביוני 1042 גם הרת'קנוט הלך לעולמו במפתיע, ובכך תמה שושלתו של קנוט והשלטון חזר לידי השושלת האנגלו-סקסית. אדוארד, הידוע בכינויו "המודה" Edward the Confessor, הגדיל לעשות ושלט באנגליה 24 שנים יציבות עד מותו בשנת 1066.

אמה מנורמנדיה העדיפה שליט סקנדינבי על פני השושלת שבעלה השני קנוט ניצח והחליף, על אף שאחד מבניה היה כעת מלך. היא זממה לממן את פלישתו של מגנוס מלך נורווגיה לאנגליה ולפעול מבפנים על מנת להגדיל את סיכויי הפלישה. כשנודע הדבר, אדוארד השתלט על כל נכסיה ואדמותיה, אבל איפשר לה לחיות את יתר חייה בחצרו, תחת עינו הפקוחה, עד מותה ב-1052.

אדוארד היה מלך ללא ציבור, מפני שחזר לאנגליה אחרי שנים ארוכות בצרפת. הוא נשען על נאמנותם של האצילים, ביניהם גודווין רב-הכוח, והשאיר להם את ענייני הכלכלה ובטחון הפנים, בעוד הוא הקיף את עצמו בזרים, בעיקר נורמנים, ועסק בעיקר במדיניות חוץ וענייני הכנסייה. ב-1045 נשא אדוארד לאישה את אדית, ביתו של גודווין, על מנת לחזק את קשריו עם האצולה.

בין השנים 1042-1052 אדוארד החל בבנייתו מחדש של מנזר בנדיקטיני קטן על גדת התמזה, אותו ייעד ככנסיית קבר מלכותית. המנזר החדש נבנה בסגנון רומנסקי, הצעקה האחרונה בעולם האדריכלות באותה עת. הבנייה נמשכה עד 1060 והמקום קודש ככנסיה כשבוע לפני מותו של אדוארד, בסוף דצמבר 1065. כעבור שבוע אדוארד המודה היה למלך הראשון שנקבר במנזר ווסטמינסטר.

בספטמבר 1051 הגיע גיסו של אדוארד, בעלה של אחותו, לביקור באנגליה. הוא ואנשיו היו מעורבים במהומה אלימה בעיירה דובר, והמלך דרש מגודווין, כרוזן של קנט, להעניש את ראשי העיירה, אך נתקל בסירוב. אדוארד, שמעולם לא סלח לגודווין על רצח אחיו אלפרד, ניצל את ההזדמנות כדי להאשים את גודווין במרד, להדיח אותו מכל אדמותיו ותאריו, ולשלוח את אדית לחיות במנזר (כנראה כי לא ילדה לו ילדים).

גודווין ובניו ברחו לפלנדריה, אבל חזרו לאנגליה ב-1052 בראש צבא קטן. האוכלוסיה המקומית תמכה בהם, ומהצד השני גייסו אציליו של אדוארד כוחות משלהם כדי להתמודד עם האיום. שני הצדדים נפגשו והגיעו להסכמה שמלחמת אזרחים תהיה רעה לכולם ותותיר את אנגליה הפצועה כטרף קל לפולשים זרים, ולכן בחריקת שיניים נאלץ אדוארד להשיב לגודווין ובניו את אדמותיהם והתארים שנלקחו מהם, בתמורה להצהרת הנאמנות שלהם. כעת היה זה תורם של יועציו הנורמנים של אדוארד לברוח, מחשש לנקמתו של גודווין. גם אדית הוחזרה אל חצר המלכות ושבה להיות מלכה.

גודווין הצליח לכופף את מלך אנגליה לרצונו, אבל לא זכה להנות מהעניין לזמן רב. ב-1053 הוא נפטר, ואחרי מותו בניו לא הצליחו להחזיק בכח שצבר בחייו, אבל חלקם בסיפור עדיין לא תם.

מנזר ווסטמינסטר, מקום קבורתו של אדוארד המודה, בצורתו הנוכחית

חלק יז: קנוט הכובש

 האנגלים קיבלו עליהם את קנוט הדני כמלך, אך הוא לא הסתפק בכך, וראה לעצמו צורך לקנות את לב העם. בעיני פשוטי העם הוא היה אחראי למלחמה שקרעה את אנגליה בעשורים האחרונים, והוא התאמץ מאוד להראות לנתיניו שהוא יותר אנגלי מהאנגלים.

נישואיו לאלמנת את'לרד, אשר התחילו כצעד פוליטי גרידא לחיזוק מעמדו של המלך החדש, הפכו עם השנים לשותפות עוצמתית בין בני הזוג, כאשר אֶמָה מנורמנדיה לוקחת על עצמה יותר ויותר סמכויות שלטוניות. קנוט תרם סכומים נאים ואדמות לכנסייה, וראשי הכנסייה היו במעגל הפנימי של יועצי המלך. בתמורה הכנסייה תמכה בשלטונו, וראתה בו נוצרי אדוק למופת.

ב-1020 הורה קנוט להקים כנסייה בקרבת המקום בו התרחש קרב אשינגדון, הקרב האחרון בו ניצח את אדמונד. מטרתו היתה להראות את הכבוד שהוא רוחש לגיבוריה של אנגליה ולעבר המפואר של הממלכה, תוך כדי חיזוק הקשר עם הכנסייה.

ב-1027 עלה קנוט לרגל לרומא, כדי להשתתף בהכתרתו של קונרד ה-2 לקיסר האימפריה הרומית הקדושה. הדבר חיזק את תדמיתו החיצונית כמלך אנגלי חזק, כמו גם את תדמיתו הפנימית כנוצרי אדוק, והביקור הניב גם הסכמים בינ"ל חדשים לגבי מעמדם של עולי רגל אנגלים בדרכם אל רומא ובחזרה בדרכיה של האימפריה.

קנוט שאף להציג המשכיות מהשלטון הישן לזה שלו. בנוסף לנישואיו לאלמנת המלך הקודם וקשירת קשרים עם הכנסייה, הוא פעל להשאיר את הסדר הישן על כנו. שיטת המחוזות לא שונתה, וכך גם מערכת המשפט המקומית – נקודת הממשק העיקרית של האוכלוסיה האזרחית עם השלטונות.

כשעלה לשלטון ב-1018, הבטיח קנוט שאנגליה תמשיך להתנהל ע"פ חוקיו של אדגר השלו, ובכך למעשה אישרר את החלטותיהם של קודמיו בתפקיד. ראשי הכנסייה סייעו למשטר החדש לנסח ספר חוקים חדש, שלמעשה לא היו בו הרבה חידושים, והוא היה אוסף מספרי חוקים ישנים. ספר חוקים זה שימש את אנגליה גם לאחר הכיבוש הנורמני.

ספר החוקים נכתב בשתי גרסאות, האחת עבור המחוזות הדנים במזרח אנגליה, והשניה ליתר המחוזות. ההבדלים שיקפו את המנהגים והתקנות המקומיים שרווחו בכל צד של הממלכה. בנוסף, ספר החוקים פירט לראשונה את זכויות המלך, שהיו מעורפלות עד אותו זמן. ככל הנראה, אצילים רבים פעלו כסמכות העליונה במחוזותיהם, וקנוט ביקש להזכיר להם שהכתר הוא מקור כוחם, והכתר יכול לקחת את הכח הזה בחזרה.

קנוט היה מוקף באנשי שלומו, שנשאו אותו על כתפיהם לכס השלטון, וכעת ציפו לתמורה הולמת. בשנותיו הראשונות בשלטון, קנוט הציב את מכריו הדנים בעמדות מפתח בחצר המלכות (ולא ברמה המקומית, כאמור), ואלה היו לידיו ולאוזניו בכל הנוגע לניהול הממלכה. עם השנים, כאשר יועציו הדנים פרשו או מתו, החליפו אותם נאמנים אנגלים. 

שני היועצים הבכירים ביותר בסוף שנות ה-20 היו לאופריק Leofric ממרסיה, וגודווין Godwin מסאסקס. שני אלה היו מוקד הכח שמאחורי כס המלכות עד מותו של קנוט ב-1035, ולאחר מכן היתה להם השפעה מכרעת על קרב הירושה. בין שני היועצים ומשפחותיהם התפתחה עם השנים יריבות מרה, אשר פילגה את אנגליה והביאה בסופו של דבר לכיבוש חיצוני נוסף.

לאופריק היה בנו של אציל משבט הוויסה, וקנוט מינה אותו לרוזן מרסיה (התואר 'רוזן' Earl הובא לאנגליה ע"י הדנים, והחליף בהדרגה את תארי האצולה האנגלו-סקסים) לאחר שאחיו הגדול צידד באדם הלא נכון ושילם על כך בחייו. גודווין היה מיועציו של קנוט עוד ב-1016, וזכה להערכתו של המלך. ב-1019 הוא מונה לרוזן אסקס, כהוקרה על פועלו למען קנוט. הוא אפילו נשא לאישה בת משפחה של המלך, לאחר מפגן נאמנות מרשים במסעו של קנוט לדנמרק.

תרומה משמעותית של קנוט לאומה האנגלית היתה הקמת הצבא הסדיר הראשון בתולדותיה. כאשר עלה לשלטון, היתה לקנוט פלוגה של לוחמים מקצועיים לצרכיו, אך הדבר בלט ופעל כנגד מטרתו של קנוט להתקבל כמלך אנגלי. לפיכך החליט להקים יחידות סדירות בכל מחוז, שיהוו את גרעין הכח המגן (בנוסף ליחידות שגויסו לפי צורך). מאות ספינות החזירו את לוחמיו הויקינגים של קנוט לסקנדינביה בתום המלחמה, אך עשרות בודדות נותרו באנגליה והפכו לגרעין חיל הים המלכותי.

כמובן שצבא סדיר מצריך משכורות והשקעה קבועה בציוד. קנוט מצא באנגליה את אחת ממערכות המיסוי היעילות ביותר בעולם, וניצל מיסים קיימים כדי לממן את השירות החדש לאזרח. בין היתר, הוא השתמש במס שנתי שהטיל את'לרד החל ב-1012, אשר נועד לגייס כסף לתשלום דמי הפרוטקשן התקופתיים לויקינגים. המס המשיך ונגבה למורת רוחם של האנגלים, עד ביטולו ב-1052.

שלטונו של קנוט אופיין בשנות שקט, יציבות ופריחה כלכלית. לראיה, הכרוניקה האנגלו-סקסית לא מזכירה כמעט שום אירוע בשנותיו של קנוט, וכך גם מקורות היסטוריים אחרים. יוצא דופן אחד הוא קרב קולדסטרים ב-1018, בו כבשה ממלכת סקוטלנד שטח מסוים מידיו של רוזן נורת'אמבריה, וגבולה המזרחי של סקוטלנד נקבע סופית בנהר טוויד. למרות כיבוש זה, מלכי הצפון המשיכו להעלות מס לממלכת אנגליה. ב-1027 עלה קנוט צפונה לבקר את המלך הסקוטי וקיבל ממנו וממלכי האזור שבועת נאמנות.

אנגליה לא היתה תמיד בראש מעייניו של קנוט. ב-1019 מת אחיו הארלד ה-2, מלך דנמרק, וקנוט שט בחזרה לארצו כדי לתפוס את השלטון גם שם. בהיותו שם, שלח קנוט מכתב לעם האנגלי, בו הוא מסביר שמטרתו במסע לסקנדינביה היא להגן על אנגליה מפני איומים ויקינגים עתידיים, חלק מהתעמולה של ראשית ימי שלטונו. לאחר שביסס את שליטתו באזור, הותיר שם על כס המלכות את אחד מבניו הרת'קנוט Harthacnut (בנה של אמה מנורמנדיה) כנסיך דנמרק, וחזר לאנגליה.

עד 1028 הרחיב וחיזק קנוט את האימפריה שלו, ונחשב למלך אירופאי מהשורה הראשונה. מעמדו נתן לאנגלים שליטה על הפתח לים הבלטי ועל המסחר שעבר בו, כמו גם לים הצפוני. שטף הפיראטים הויקינגים נחסם, מה שאיפשר מסחר בינ"ל פתוח ויציב. בדומה לגוש היורו של ימינו, קנוט איחד את המטבעות בכל חלקי האימפריה וקבע תקן אחיד למשקלם, צעד אשר הקל על המסחר מאוד. האנגלים הכירו בערכו של מלכם הדני, וכנראה הבינו שהמצב עדיף בהרבה על מה שהיה לפניו.

קנוט זכור לטובה כאחד המלכים האפקטיביים ביותר שידעה אנגליה. מי שהחל ככובש בראש צבא ויקינגי, השכיל לקנות את לב העם ולקשור קשרים פוליטיים מוצלחים, והעלה את אנגליה על דרך המלך. עם זאת, האימפריה של קנוט לא האריכה ימים. כבר ב-1033 תפס מגנוס, מצאצאי אולאף טריגבאסון, את השלטון בנורווגיה, ועם מותו של קנוט ב-1035 החל קרב ירושה שקרע את האימפריה לגזרים.

מפת האימפריה של קנוט בשיא עוצמתה (שנת 1030)

חלק טז: קנוט ואדמונד איירונסייד

ב-1014 נראה היה שאת'לרד סיים את חלקו העגום בהיסטוריה של אנגליה, ושמלחמות האנגלים בויקינגים הדנים הגיעו אל קיצן המר. את'לרד, כזכור, נמלט לנורמנדיה מאימת סווין זקן-המזלג וצבאו, ובכך איבד את כתר אנגליה. סווין הספיק למלוך זמן קצר מאוד בטרם מת במפתיע, ובנו הצעיר קנוט ירש את אנגליה, בעוד אחיו הבכור זכה בממלכה הדנית.

קנוט מתואר (במסמך שנכתב 200 שנה אחרי מותו) בתור גבר גבוה וחזק במיוחד, הגבר הנאה ביותר בממלכתו מלבד אפו הצר והמעוקל, בעל גוון עור בהיר וראש מלא שיער, ובעל ראייה טובה בצורה יוצאת דופן.

אצילי מרכז אנגליה החליטו שעדיף להם אידיוט אנגלי כמלך מאשר לוחם דני, אולי משום שביקשו לשלוט בחצר המלוכה. לפיכך הם החליטו שמגיעה לאת'לרד הזדמנות נוספת. משלחת אצולה שביקרה אצל את'לרד בנורמנדיה חזרה עם בנו אדמונד ומכתב לעם האנגלי, אשר בו הבטיח לשמור אמונים לעם, לתקן את העוולות ולמחול על כל חטא שנעשה. זהו אחד המסמכים הראשונים בהיסטוריה האנגלית אשר בהם מתחייב המלך לקשר עמוק עם עמו, ובעתיד קשר זה יבשיל לכדי מונרכיה חוקתית.

כבר באפריל 1014 נחת את'לרד בראש צבא על חופי אנגליה. הוא הפגין החלטיות יוצאת-דופן, אולי בגלל השפעת אדמונד (שייקרא לימים "איירונסייד", על שום גבורתו בשדה הקרב). הם התקדמו צפונה לכיוון קנוט וצבאו באזור לינקולנשייר.

למרות היתרון הלוגיסטי של קנוט והצבא הדני, כאשר הגיע הצבא האנגלי הוא החליט שלא להילחם. לוחמיו הדנים נסוגו לספינותיהם והשאירו, את האנגלו-דנים שתמכו בהם לגורלם. לצערם של האחרונים, את'לרד לא היה מלך רחום וחנון.

קנוט שט דרומה עם ספינותיו עד לאזור סנדוויץ'. הוא לקח בני ערובה אנגלים, דרש וקיבל כופר של 21,000 פאונד. עם אוצר זה הוא וצבאו שבו לדנמרק, לא לפני שהטילו מומים בבני הערובה. בדנמרק הציע קנוט לאחיו הבכור האראלד ה-2 לחלק ביניהם את המלוכה, אך האראלד לא שש לרעיון. במקום זאת הוא מינה את קנוט לראש צבא פלישה חדש שיכבוש מחדש את אנגליה.

קנוט ארגן את הצבא החדש, תוך יצירת בריתות עם לוחמים דנים ידועים שהצטרפו אליו עם חבורותיהם. ב-1015 חזר במלוא כוחו לאנגליה, ונתקל שם באותה הגנה חלשה שהכיר. בזמן שחלף היה את'לרד עסוק יותר בנסיון לבסס מחדש את שלטונו, מפאת הפלגנות הפנים-אנגלית, מאשר בהכנת אנגליה לפלישה הדנית הבאה.

לשם הדוגמה, כאשר גיסו של נסיך הכתר אדמונד, האציל אדריק סטראונה Eadric Streona ממרסיה, לקח את החוק לידיו והוציא להורג על דעת עצמו שני אצילים ממוצא דני שסייעו לצבא הפולש, גיבה אותו את'לרד. למעשה, המלך תפס את אדמותיהם של הנידונים למוות וכלא את נשותיהם. אדמונד הגיב בזעם להפגנת הכח החצופה, שחרר את אחת הנשים, נשא אותה לאישה, הגיע לאזור חמשת המחוזות הדנים במרכז אנגליה, והכריז על עצמו כשליט המקום.

לפתחו של התוהו-ובהו האנגלי נחת כאמור בקיץ 1015 צבאו הענק של קנוט, עם כ-10,000 חיילים. בזמן שהדנים החלו בכיבוש דרום אנגליה, האנגלים רק החלו לארגן את כוחותיהם. ע"פ הכרוניקה האנגלו-סקסית, את'לרד נפל למשכב, והאחריות לגורל הממלכה נפל על כתפיהם של אדריק ואדמונד, אשר שמו בצד את חילוקי הדעות ביניהם לצורך הישרדות אנגליה. אדריק ריכז את חיילי מרכז אנגליה, ואדמונד את כוחות הצפון. בשלב מסוים אדריק החליט שלא יחיה בממלכה תחת מרותו של אדמונד יריבו, וניסה להתנקש בחיי יורש העצר. כאשר הנסיון לא צלח, הוא לקח את כוחות מרסיה ו-40 ספינות, וערק לצד הדני.

חולשתם של האנגלים הותירה להם מעט מאוד ברירות. הדנים (בחיזוק כוחותיו של אדריק) התקדמו צפונה עקב בצד אגודל, ובכל מקום אליו הגיעו, שילמו האנגלים לפולשים כופר בכסף ואספקה על מנת להציל את עורם. אדמונד נסוג לעמדה ממנה יוכל להשיב מלחמה, וריכז את כוחותיו תוך גיוס אצילי נורת'אמבריה ומזרח אנגליה, אותם אצילים ממוצא דני שלא צידדו בפולשים. הוא יצא עם צבאו לאזורי מרכז אנגליה על מנת להשתלט מחדש על אדמותיו של אדריק הבוגד, ולחזק את שלטונו הרופף.

קנוט יכול היה להתעמת את האנגלים ישירות במחוזות מרסיה, אך הוא בחר לפצל את כוחותיהם ע"י התקפת החוף המזרחי של אנגליה. אצילי האזור האנגלו-דני לקחו את כוחותיהם וחזרו להגן על ביתם, וכמובן שנאלצו להיכנע לדנים. קנוט הציב אנשים נאמנים לו בתפקידי מפתח באזורים שכבש, חלקם לוחמים דנים וחלקם אנגלים שהתייצבו לצידו.

הקרבות המשיכו אל תוך 1016. הצפון היה הלכה למעשה בידיו של קנוט, וכעת שם את עינו על לונדון. ב-23 באפריל מת המלך את'לרד "הלא-מוכן", ובנו אדמונד איירונסייד נבחר מיד לרשת את כתרו והוכתר ע"י מכובדי העיר. אך בתוך מספר ימים כונסה מועצה בסאות'המפטון שייצגה את מרבית שטחי אנגליה, ובחרה בקנוט למלך החוקי. מועצה זו כללה בישופים, אצילים, ראשי מנזרים ומכובדים אחרים.

בפני קנוט עמדו עדיין שתי מטרות לביצוע. לונדון הוכיחה את עצמה אגוז קשה לפיצוח (עוד בימיו של אבא סווין), ואדמונד, שעזב את העיר בינתיים, עדיין עמד על שתי רגליו. אדמונד ניצב בפני בעיה חמורה שבעתיים. הוא היה חייב להוכיח לעם שהוא המלך הטבעי של אנגליה, ושהוא האדם שיגן עליהם מפני הפולשים האכזריים.

בחודש מאי הטיל קנוט מצור על העיר. הוא הציב ספינות במעלה התמזה כדי לעצור כל ספינה שתנסה להתקרב לעיר ממערב, והכין את צבאו לשהייה ממושכת. אדמונד מצידו הגיע לאזור ווסקס, שקיבל אותו בברכה, ושם גייס לוחמים נוספים כדי לחזק את צבאו.

קנוט לקח חלק מצבאו ודלק אחרי אדמונד. הכוחות נפגשו באזור פנסלווד Penselwood לסדרה של חמישה קרבות. אדמונד הפגין אומץ רב ומנהיגות למופת, והרוויח ביושר את הכינוי Ironside. הוא הראה ללוחמים האנגלים שניתן לנצח את הדנים האימתנים, מה שנחשב במשך 30 שנה ללא-אפשרי. 

לצערו של אדמונד, נצחונותיו לא הכריעו את הדנים, וקנוט נסוג עם שארית לוחמיו למצור על לונדון. אדמונד איגף אותם ותקף את צבא המצור מכיוון טוטנהאם בהפתעה. המתקפה הצליחה לשבור את המצור, והדנים נסוגו לאזור קנט.

מחיר הנצחונות של אדמונד היה כבד, והוא לא יכול היה לנצל את המומנטום כדי להנחית על קנוט מכה ניצחת. אדמונד נאלץ לחפש לוחמים טריים שיתפסו את מקומם של הנופלים. קנוט מצידו החל להילחץ, כאשר תדמיתו ותדמית צבאו האימתני החלה להיסדק ולהתפורר לנגד עיניו, והוא החליט לתקוף את לונדון. תקוותו היתה למנוע מאדמונד אספקה קריטית, אבל בקרב היתה ידו של אדמונד על העליונה, והדנים נסוגו אל ספינותיהם.

קנוט תכנן לפשוט על אזור מזרח אנגליה על מנת להצטייד באספקה חדשה, אבל צבאו של אדמונד עקב אחריו ותקף את הדנים בסביבות אוטפורד Otford אשר בקנט. הדנים החבולים ממילא הוכו שוב שוק על ירך, וקנוט נמלט אל האי שפי Isle of Sheppey, ממזרח ללונדון.

בנקודה זו עשה אדמונד מעשה חמורוּת, ואולי אפילו מעשה אהבלוּת. אדריק סטראונה ולוחמיו שוב החליטו להחליף צד, ואדמונד קיבל אותם בחזרה לשורותיו, אולי בגלל המחסור בידיים לוחמות. ייתכן והיתה זו מזימה מתוכננת מראש של אדריק וקנוט.

הקרב המכריע התרחש ב-18 באוקטובר 1016 בקרבת אשינגדון Ashingdon (אסקס). הדנים תפסו גבעה נמוכה, והאנגלים תקפו אותם בשלוש שורות. ברגע הקריטי ביותר, נטש אדריק עם לוחמיו את המקום וברח, והשאיר את אדמונד עם צבא מבולבל ומפוחד. התוצאה היתה טבח באנגלים, ורבים ממנהיגי ומצביאי אנגליה נפלו באותו יום, כולל אולפקיל הזכור לטוב.

אדמונד הצליח להימלט לגלוסטר במטרה להקים צבא חדש, אבל אדריק איכשהו שכנע אותו לשאת ולתת עם קנוט. הדנים אמנם ניצחו, אך מצבם לא היה מזהיר, וזו היתה הזדמנות להגיע להסדר. המו"מ הניב הסכם בו קיבל אדמונד את ווסקס, בעוד קנוט שולט ביתר אנגליה, כולל לונדון.

שבועות אחדים לאחר מכן, ב-30 בנובמבר, מת אדמונד. ייתכן שנפצע אנושות בקרב, וייתכן שנרצח, לעולם לא נדע. השלטון על הממלכה כולה היה עתה בידי קנוט הגדול. בהסכמת אנשי ווסקס, קנוט הוכתר למלך ע"י הארכיבישוף מקנטרברי בלונדון ב-1017.

קנוט החל כעת במאמצים לשקם ולייצב את ממלכתו החדשה. מצד אחד היה עליו לפצות את נאמניו ולהרעיף עליהם טובות הנאה, אך מצד שני היה עליו להוכיח להמונים שהוא המלך הראוי, וטובת העם לנגד עיניו. פעולתו הראשונה היתה להעלים כל טוען אפשרי לכתר. אחיו הצעיר של אדמונד, אדוי Eadwy, נמלט לנורמנדיה, אך ידו הארוכה של קנוט השיגה אותו שם והוא נרצח. שני בניו הרכים של אדמונד נשלחו לדודו של המלך בשוודיה לשם "הגנתם".

הבאים ברשימה היו אצילים שלא ראו עין בעין עם שליטם החדש. ביניהם היה גם אדריק סטראונה, אשר ניסה לטעון שרצח את אדמונד עבור קנוט, אבל הפעם מזלו אזל. ראשו הופרד מגופו והושם על מוט מחודד, לתצוגה.

קנוט נשא לאישה את אלמנתו של אדמונד ז"ל, אמה Emma מנורמנדיה. לצורך כך הוא זנח את אשתו האנגלית ו-2 ילדיו, והם הפליגו לסקנדינביה. מעבר לביסוס הלגיטימיות של המלך החדש, מטרת הנישואין היתה גם חיזוק הקשרים עם נורמנדיה, שנשלטה ע"י אביה של אמה, הדוכס רישאר. מבחינת הכנסיה, קנוט היה נוצרי טוב (לבטח טוב יותר מאביו), וקנוט טיפח את יחסיו עם ראשי הכנסיה בשנות שלטונו.

ב-1018 יצא קנוט למסע צבאי אחרון, כאשר בלם כח של 30 ספינות ויקינגיות שהתכוונו לפלוש לאנגליה. לאחר מכן הוציא סכום נכבד של 72,000 פאונד מאוצר הממלכה (ועוד 10,500 מתושבי לונדון) ושילם ללוחמיו ברוחב יד לפני שחזרו ברובם לדנמרק. כח של 40 ספינות נשאר באנגליה כחיל מצב.

קנוט כינס את ראשי הכנסיה והאצולה באוקספורד, ושם הוכרז כי אנגליה תחיה תחת חוקיו של אדגר השלו, וכי קנוט הוא ממשיכה הישיר של שושלת מלכי ווסקס. האנגלים הכירו ביתרונות של מלך חזק, גם אם הוא כובש זר, על פני שלטון אנגלי רפה ומלא חולשות. תחת שלטונו של קנוט נשמו האנגלים סוף סוף לרווחה, כאשר פלישות הויקינגים פסקו, ואנגליה החלה אט אט להשתקם. היה זה שחר חדש לאומה האנגלית. 

פגישתם של אדמונד וקנוט לאחר קרב אשינגדון (איור מתוך ספר שיצא ב-1865)