חלק יד: את'לרד הלא-מוכן

את'לרד ה-2, "הלא-מוכן", עלה לשלטון לאחר שאימו התנקשה באדוארד, אחיו-למחצה. את'לרד ירש ממלכה חזקה במצב מצוין, אך בתום מלכותו הארוכה אנגליה היתה ממלכה מובסת ונשלטה הלכה למעשה ע"י מלך זר.

המקורות ההיסטוריים לא מספקים לנו תמונה קוהרנטית של את'לרד. מצד אחד הוא מתואר כנעים-הליכות ויפה-תואר, ומצד שני כחסר אנרגיה וחלש, עם נטיות להתפרצויות זעם וכוחנות.

מפאת גילו הצעיר של את'לרד בעת עלייתו לשלטון ב-978, אימו אלפת'רית' שימשה כעוצרת במשך שנותיו הראשונות כמלך. האצילים והבישופים שתמכו בה, ניצלו את המצב ובאו עם ענייניהם ישירות לעוצרת המלכות, ולא הטריחו את הנער עם הכתר. לעומתם דאנסטן, שהיה מאדריכלי המדיניות של אדגר השלו ואדוארד בנו, נדחק כעת הצידה יחד עם בכירים אחרים בכנסייה. הוא פרש מענייני המדינה לטובת תפילה ולימוד, וכמעט ולא נראה יותר בחצר המלכות. את'לרד נשא לאישה את ביתו של אציל מאזור יורק (דרום נורת'אמבריה), מתוך שאיפה לחזק את הקשר הלאומי בין האנגלו-סקסים לבין המתיישבים הדנים.

הערת אגב על המתרחש בסקנדינביה: נורווגיה הלכה והתגבשה לממלכה אחת לאורך המאה ה-9 ורוב המאה ה-10, אבל חיה בצילה של שכנתה החזקה והמאיימת דנמרק. שרשרת של מלכים ביססה בהדרגה את מרכז הכח בידיו של המלך, וחלק מבסיס כח זה היה אילוץ העם הנורווגי להתנצר בכח, מה שהקים עליהם אופוזיציה מבית. מי שניצל את המאבקים הפנימיים היו בדרך כלל מלכי דנמרק, לטובת הגדלת השפעתם בנורווגיה.

כאשר עלה את'לרד לשלטון, דנמרק נשלטה ע"י המלך המוצלח הארלד הראשון "שן-כחולה" (כן, זה שעל שמו החיבור האלחוטי) מזה כ-20 שנה. הוא הצליח לאחד את דנמרק לממלכה אחת, וכנראה גם הביא את בשורת הנצרות לדנים. במשך שתי תקופות במהלך שלטונו, שלט הארלד ישירות ובעקיפין גם על חלקים מהממלכה הנורווגית, אך נאלץ לוותר עליהם (מסיבות כאלו ואחרות). ב-985 (או 986) הודח הארלד מהשלטון בכח ע"י בנו סווין Sweyn, ומת זמן קצר מאוחר יותר.

ב-980 התחילו להגיע מספר מצומצם של גלי פלישה דנים קטנים לחופי אנגליה הדרומיים, אבל אלה היו כנראה תוצאה של שלטונו העריץ של הארלד, וכפיית הנצרות על אזרחי דנמרק. גלי הפלישה היו דומים למה שהאנגלים הכירו בעבר, כולל השריפה והביזה, והם טיפלו בהם כמיטב יכולתם.

הויקינגים לא התמקדו באנגליה, ופלשו גם לממלכה הפרנקית ולממלכת נורמנדיה (שהוקמה ע"י מתיישבים דנים כמה עשרות שנים לפני כן). הויקינגים מצאו אוכלוסיה אוהדת בנורמנדיה, שעזרה להם לתקוף את שכנותיה. הדבר הוביל לעימות בין את'לרד והדוכס רישאר ה-1 מנורמנדיה, ובסופו של דבר האפיפיור יוחנן ה-15 נאלץ לגשר ביניהם, וכל אחד נשבע שלא לתמוך באויבי השני.

ב-984 פרשה אלפת'רית' מהחיים הפוליטים על מנת לייסד מנזר בהמפשייר, ומתה ב-1001. את הואקום שהשאירה בחצר המלכות מילא אציל בשם את'לווין Æthelwine, אשר היה ממתנגדיה וכעת הפך לדמות המרכזית במערך השלטון של את'לרד.

עם הזמן סדר גודל הכוחות הפולשים הלך ועלה, והם הובלו ע"י מצביאים סקנדינבים רמי-דרג, בדומה לפלישת צבא הכופרים הגדול של המאה ה-9. כך למשל אולאף טריגבאסון, לימים מלך נורווגיה, הוביל צי ויקינגי של 93 ספינות אל חופי אנגליה באוגוסט 991, מה שאומר כ-4000 לוחמים. לצבאות אלה היתה עוצמה רבה יותר, ובהתאם שאיפות גדולות יותר.

הצי של אולאף פלש לנקודות רבות בחופה הדרומי-מזרחי של אנגליה, ושט במעלה נהר בלאקווטר Blackwater לכיוון היישוב מאלדוןMaldon , שם המתין להם כח אנגלי. הויקינגים, בעלי היתרון המספרי העצום, היכו את האנגלים שוק על ירך, וקרב מאלדון הונצח בפואמה מפורסמת באנגלית עתיקה, המתארת את גבורתם של חיילי אנגליה למול האויב האכזר והסיכוי האפסי לניצחון. היתה זו המפלה הראשונה בשרשרת של מפלות אנגליות, ראשית מול כוחות פולשים ספורדיים ולאחר מכן מול צבאות סדירים.

בניגוד לאלפרד הגדול שעמד איתן מול הפולשים הויקינגים בזמנו, את'לרד נקט במדיניות של פייסנות. הוא הסכים לשלם לפולשים 10,000 פאונד כדי שיעזבו את אנגליה, וכדי שאת'לרד לא יצטייר ככשלון מוחלט, הסכים אולאף לחתום על הסכם הגנה הדדי שלא היה שווה את הנייר עליו נכתב: סוחרים ויקינגים יזכו להגנה ברחבי אנגליה, ובתמורה אולאף יבוא לעזרתו של את'לרד אם וכאשר יידרש לכך.

ב-992 מת את'לווין, ואת'לרד בן ה-26 החליט שלא למנות יועץ במקומו, ככל הנראה מתוך בטחון עצמי מופרז. מהלך זה הצטרף לטעויות נוספות שעשה המלך האנגלי, אשר הובילו את ממלכתו להרס וחורבן תוך דור אחד. הוא הקיף את עצמו באנשים הלא-נכונים, אנשים שהתמכרו למנעמי השלטון אבל לא היו ראויים להם.

את'לרד קיבץ את הצי האנגלי באזור לונדון, מתוך כוונה לתקוף את הצי הויקינגי ולגרש את הפולשים. הוא מינה שני אצילים מקורבים ושני בישופים לפקד על המבצע הימי. התוצאה היתה אסון מוחלט. על פי הכרוניקה האנגלו-סקסית, אחד האצילים מכר את תכנית המבצע לויקינגים, ולמרות שאין לנו פרטים על מהלכי הקרב, אני יודעים כי הצי האנגלי נחל מפלה ניצחת. נקמתו של את'לרד באותו אציל, עקירת עיניו של בנו, היתה נחמה פורתא.

ב-993 פלשו כוחות ויקינגים לחופה הצפוני-מזרחי של אנגליה, האזור בו היו מתיישבים ואצילים דנים רבים. אולי מתוך נאמנות אמביוולנטית, אולי מתוך חוסר-אמון במלך האנגלי הכושל, ואולי בגלל סיבות אחרות – כאשר התייצב הצבא האנגלי מול הויקינגים, היו האנגלו-דנים הראשונים שערקו וברחו משדה הקרב. הפולשים ניצחו בקרב אחר קרב, והמשיכו לבזוז, לאנוס ולרצוח באין מפריע.

ב-994 הגיע ללונדון צי משולב של 94 ספינות ויקינגיות בהנהגת סווין ואולאף ביחד. עד עתה הגיעו הפולשים בקבוצות קטנות של בריונים אלימים, אבל כעת הגיע כח אחיד של אלפי לוחמים מאומנים וממושמעים, צבא סדיר של ממש. מדובר בעליית מדרגה, וזו פלישה רבתי שיכולה לסכן את קיומה של אנגליה החופשית.

לאחר מספר שבועות של ביזה וכיבוש בדרום-מזרח אנגליה, הסכים את'לרד לשלם לצבא הפולש 16,000 פאונד כדי שיעזוב את אדמת אנגליה. דבר אחד שיחק לטובתו של את'לרד, והוא היריבות הטבעית בין המלך הדני והמנהיג הנורווגי. את'לרד שלח את אחד ממקורביו בליווי בישוף אל אולאף, ואלה ארגנו פגישה מאוד פומבית בין אולאף ואת'לרד. לאחר פגישה זו התנצר אולאף, הבטיח לעזוב את אנגליה עם כוחותיו, ואפילו עמד במילתו. הוא חזר לנורווגיה, שם תפס את השלטון ב-995 ושיכנע בכח הזרוע את נתיניו לקבל עליהם את הנצרות.

השקט לא החזיק מעמד זמן רב, ובמהרה התחדשו מעשי האיבה. ב-997 הצבא הדני פלש לקורנוול, בקצה הדרום-מערבי של אנגליה; ב-998 הגיע גל פלישה לאזור הדרום; וב-999 חזרו הדנים לדרום-מזרח אנגליה. בכל מקום חזרה על עצמה הסצנה: מתקפה מאורגנת של צבא דני חזק וממושמע, אשר נתקלה בהתנגדות רפה ולא מאורגנת מצד האנגלים. כאשר את'לרד החליט סוף סוף לעשות מעשה ב-999, הוא הטיל על מספר אצילים לארגן מתקפה משולבת ביבשה ובים, אבל אלה לא הצליחו להסכים על דרך הפעולה ובסופו של דבר לא נקטו בשום צעד משמעותי.

בשנת 1000 פנו הדנים לכיוון נורמנדיה, ואת'לרד החליט שבמקום להכין את אנגליה לגל הפלישה הבא, המהלך הנכון הוא לצאת למלחמה נגד הקלטים באזור קמבריה (בצפון-מערב אנגליה, מדרום לסקוטלנד). לא ברור מה הביא למלחמה זו, אבל האנגלים ניצחו בה. גם נצחון זה לא היה חף מבעיות, כאשר התיאום בין הצי לכח היבשה לקה מאוד בחסר.

1001 היתה שנה קשה. למרות שהצבא האנגלי ניסה להגן בצורה מסודרת על שטחי הממלכה מפני הפולשים הויקינגים, וחייליו של את'לרד לחמו בעוז ובנחישות, האנגלים הפסידו בכל הקרבות. אצילים רבים שהנהיגו את הצבא, מצאו את מותם על שדה הקרב, והדרג הפיקודי נותר דליל מאוד. כאשר הגיעו הויקינגים שוב ב-1002, את'לרד חש שאין לו ברירה ושילם להם 24,000 פאונד כדי שיעזבו.

את'לרד הגיע למצב בו הוא הצליח לפתות את אחד האצילים הדנים לערוק לצידו, בעבור תואר אצולה אנגלי ואדמות רבות. המלך האנגלי הנואש קיווה להשתמש בנסיון הצבאי ובמוניטין של אותו אציל כדי לחזק את הצבא האנגלי הכושל, אבל בהזדמנות הראשונה בה היה אמור להוכיח את נאמנותו לכתר האנגלי על שדה הקרב, ערק האציל בחזרה לשורות הדנים.

את'לרד נשא לאישה את ביתו של רישאר דוכס נורמנדיה כדי לחזק את הקשר הפוליטי בין הממלכות, בתקווה ליצור חזית אחידה מול הויקינגים. לנישואין אלה יהיו השלכות מרחיקות לכת על ההיסטוריה של אנגליה.

ב-1002 הורה את'לרד להוציא להורג את כל הדנים על אדמת אנגליה. מן הסתם אי אפשר היה להוציא לפועל הוראה כזו כלשונה באזורי הצפון, שם מחוזות שלמים היו של מתיישבים דנים, אבל הטבח המזעזע התרחש ברוב אנגליה ביום סיינט ברייס (13 בנובמבר). בין הקורבנות היתה אחותו של סווין מלך דנמרק, והקוראים מוזמנים לדמיין את תגובתו כאשר שמע על כך.

עד לנקודה זו לא ניסו הויקינגים למוטט את אנגליה, אלא פלשו כדי לבזוז את כספה ואוצרותיה. מנקודה זו והלאה, יתחילו הדנים לחשוב יותר ויותר ברצינות על כיבוש אנגליה כולה.

פסלו של אולאף ה-1 מלך נורווגיה בטרונדהיים, המציע לתושבים את החרב או את הצלב, לבחירתם החופשית.

חלק יג: תור הזהב האחרון של האנגלו-סקסים

במותו ב-955, אדרד לא הותיר אחריו יורשים, וכתר אנגליה חזר ליורשו של אדמונד. יורש זה, בנו הבכור אדויג Eadwig, אשר נאלץ לחכות מספר שנים מפאת גילו הצעיר, עלה כעת על כס השלטון בגיל 15. הוא כונה "אדויג היפה", וההורמונים שלו גרמו לו בעיקר לבעיות בשנות מלכותו הקצרה.

לדוגמה, ישנו סיפור המקרה ביום הכתרתו. כאשר האצילים וראשי הכנסייה מכונסים בקינגסטון לקראת הטקס, נעלם לפתע המלך הצעיר. דאנסטן Dunstan, אז ראש המנזר של גלסטונברי ולימים קדוש נוצרי, יצא לחפש אותו ברחבי הארמון, ומצא אותו לבסוף במיטה עם אשתו לעתיד אלפגיפו Ælfgifu וחמותו לעתיד. אדויג סירב להיענות לבקשתו של אב המנזר לשים לעצמו סייג ולחזור איתו לאולם, ולכן דאנסטן הכועס גרר את המתבגר החרמן מהמיטה בחזרה לאולם הטקס בכח הזרוע.

במהלך כהונתו של אדויג התפתחה מחלוקת בינו לבין הכנסייה, ובמיוחד יחסיו עם דאנסטן היו קשים. סיפור המקרה ביום ההכתרה מופיע בסיפור חייו של דאנסטן, אשר נכתב כמה עשורים לאחר המקרה ומן הסתם ע"י אנשי כנסייה, שלא היה להם אינטרס לצבוע את המלך החילוני בגוון חיובי. לא ניתן, אם כן, לומר כמה אותנטי הסיפור. מה שידוע בוודאות הוא שלאחר עלייתו של אדויג לשלטון, ברח דאנסטן מאנגליה לממלכת פלאנדריה, אבל הסיבה המדויקת אינה ידועה.

בסיס כוחו של אדויג היה בתמיכת משפחתו של את'לסטן "חצי-מלך", אציל אנגלי ששלט באדמות רבות באזור איסט-אנגליה והיה קשור למשפחת המלוכה מזה שנים רבות. אדויג נשא לאישה את אלפגיפו אשר היתה מאותה משפחה, ולמעשה אדויג ואשתו היו בני דודים מדרגה שלישית.

אדויג כנראה לא היה מהמלכים האדוקים ביותר, בלשון המעטה, אבל הוא נתן אדמות ונכסים לכנסייה בנדיבות, כנראה כדי לנסות ולפייס את הממסד הכנסייתי. מהצד השני הוא היה עסוק יותר בחיי הוללות עם מרעיו בווסקס מאשר בדאגה לצרכי הממלכה הגדולה.

דאנסטן שהה בפלאנדריה כ-3 שנים, ובזמן זה הושפע ממסדר הבנדיקטינים. בזמן גלותו נוצרה קבוצה גדולה של תומכים פרו-בנדיקטינים באזורי מזרח אנגליה, וגם משפחתו של את'לסטן "חצי-מלך" הושפעה. בהשפעת ראשי הכנסייה, הכריזו אצילי מרסיה ונורת'אמבריה ב-957 על הסרת נאמנותם לאדויג, לטובת אחיו הצעיר אדגר Edgar בן ה-14. אודה Oda, הארכיבישוף של קנטרברי, ניצל את מצבו הפוליטי החלש של המלך והכריח את אדויג ואלפגיפו לבטל את נישואיהם מפאת הקרבה המשפחתית (הכנסייה דרשה ריחוק של שבע דרגות לפחות).

אדויג החליט להימנע ממלחמת אזרחים, וחילק את הממלכה בינו לבין אחיו הצעיר. אדגר קיבל לידיו את השליטה בכל האדמות מצפון לנהר התמזה, שהן רוב שטח הממלכה. ייתכן והדבר היה מוביל לחיכוכים ושפיכות דמים בסופו של דבר, אבל באוקטובר 959 מת אדויג בן ה-18, ואדגר הפך למלך כל הממלכה.

שנות שלטונו של אדגר נחשבות לתור הזהב האחרון של האנגלו-סקסים. הוא כונה "אדגר השלו" מכיוון שבימיו לא התרחשו מלחמות על אדמת אנגליה.

במאה השנים שקדמו לאדגר, עקרונות האמונה הבנדיקטינית נזנחו והמנזרים התקיימו כל אחד על פי דרכו. הכנסייה פרחה כלכלית בתקופה זו, בעיקר בגלל מתנות של אדמות ונכסים מידי השלטון החילוני, אבל בשנותיו של אדגר על כס המלכות הכנסייה עברה רפורמה רעיונית ומבנית, שעשתה סדר בהיררכיה הפנימית וחיזקה אותה. פעולתו הראשונה של אדגר כמלך היתה להחזיר את דאנסטן מהגלות ומינויו לבישוף של ווסטר Worcester (ומאוחר יותר הבישוף של לונדון וארכיבישוף של קנטרברי ב-961).

דאנסטן החל ברפורמות שלו עוד כשהיה ראש המנזר בגלסטונברי בשנות ה-940, וכעת היה בעמדת השפעה של ממש על המלך הצעיר. בהשראתם ועידודם של אדגר ודאנסטן החלו מספר בכירים בכנסייה בשינויים. כמרים חילוניים-מדי גורשו ממערך הכמורה, מעמדם של הנזירים שודרג (רוחנית וכלכלית), ומבנים חדשים הוקמו לטובת הרחבת המנזרים. חיזוק המנזרים ועליית קרנם הובילה לתוצאות של ממש בעשורים הבאים; בסוף המאה ה-10 כל הדרג הבכיר של הכנסיה היה של נזירים לשעבר, במקום אנשי כמורה פשוטים.

אדגר לא הומלך רשמית עד שנת 973, כ-14 שנים לתוך שלטונו. לא ברור מדוע, אבל ייתכן שהוא המתין להגיע לגיל 30 – הגיל בו נזיר מתקבל רשמית למנזר – על מנת לציין את מלכותו. כאשר נערך המאורע סוף סוף, הוא היה מיוחד מאוד. המלך בחר בעיר באת' Bath, בה עתיקות רומיות מרהיבות, כמיקום המושלם לצורך העניין.

הטקס עצמו תוכנן בקפידה, ואלמנטים ממנו הועתקו לטקסים דומים בכל רחבי היבשת. למעשה, הטקס התקבע כמנהג אשר נהוג עד ימינו בהכתרת מלכי אנגליה. אדגר נשבע לשמור על שלום הממלכה והכנסיה, להבטיח את קיום החוק ברחבי אנגליה, ולקיים משטר צדק וחמלה. דאנסטן משח את אדגר למלך בשם האלוהים (בניגוד למלכים קודמים אשר שלטו מכח קונצנזוס פוליטי בלבד) תוך כדי שירת המנון ע"י מקהלה. אדגר קיבל לידיו את סמלי המלוכה: טבעת המלך, החרב, הכתר, השרביט והמטה. אותו הטקס נערך לאחרונה, בשינויים קלים, בהמלכתה של אליזבת' השנייה, ביוני 1953.

לאחר המלכתו בדרום, שט אדגר צפונה בראש הצי שלו, הקיף את הקצה הצפוני של סקוטלנד ונחת ליד צ'סטר. חיכו לו שם שישה ממלכי הסקוטים והבריטונים, והם נשבעו לו אמונים. שבעת המלכים עלו לספינת משוטים, והשישה השיטו את אדגר במעלה הנהר למנזר סמוך. אדגר התפלל במנזר, ולאחר מכן השיטו אותו השישה בחזרה לספינתו. היה זה מפגן כח חסר תקדים.

ממלכתו של אדגר היתה נרחבת, וכללה את כלל השטחים בהם ישבו מתיישבים דנים (Danelaw), על כל הצרות הפוטנציאליות שבאו איתם. אדגר נקט במדיניות של מתן אוטונומיה והבהיר לאצילים המקומיים שלמרות כוחו האבסולוטי על השטחים שלהם, הוא מעדיף שהאזרחים הדנים יחיו לפי חוקיהם משכבר הימים. הדבר שמט את הקרקע מתחת לכל מנהיג דני ששאף לעימות עם האנגלו-סקסים.

אדגר אימן את הצבא והצי הגדול (שמנה 360 ספינות), והקפיד שהם יהיו בכושר גבוה, מה שכנראה מנע פלישה של גורמים זרים לאנגליה באותה תקופה. הממלכה התנהלה בצורה ריכוזית יותר, ולכן יעילה יותר. אדגר הטביע מטבעות אחידים ברחבי הממלכה, דבר שקידם וחיזק את הכלכלה האנגלית, פנימית וחיצונית.

אדגר מת בפתאומיות ביולי 975 בגיל 32, ונקבר בגלסטונברי. הוא השאיר אחריו שני בנים צעירים ומעצמה אזורית בשיא תפארתה, מסודרת ומאורגנת לעילא, בעלת משטר יעיל וצבא מאומן היטב. על פניו, ליורשו של אדגר היו אמורים להיות חיים קלים, אבל להיסטוריה יש חוש הומור מוזר.

בנו הבכור של אדגר היה אדוארד,שהיה בן ה-13 במות אביו. לא ברור אם היה בן חוקי מאחת מנשותיו של אדגר או ממזר. בנו האחר היה את'לרד בן ה-9, אשר היה בנה של אלפת’רית’ Ælfthryth, שהיתה אשתו של אדגר. אלפת’רית’ היתה תככנית ושאפתנית, והיתה מוכנה לעשות הכל כדי שבנה, ולא בנה החורג, יהיה מלך אנגליה. על אף גילו הצעיר של את'לרד וההסכמה הגורפת שלא היה מוכן למלוכה, ירושת הכתר עמדה במחלוקת. ייתכן ועניין חוקיותו של אדוארד עמדה בלב המחלוקת, אך בהחלט ייתכן שמאבק הירושה היה בין שתי קבוצות מתחרות של אצילים בעלי אג'נדות.

בצד אחד של המפה הפוליטית היתה קבוצה שתמכה באדוארד ובהמשך מדיניות אדגר בכל הקשור לחיזוק הכנסייה והשלטון המרכזי. קבוצה זו כללה את דאנסטן, בנו של את'לסטן "חצי מלך" ובכירים נוספים בכנסייה. בצד השני היתה קבוצה בהנהגת אלפת’רית’, אליה הצטרפו אצילים שביקשו להחזיר לעצמם חלק מהכח והאדמות שהשלטון המרכזי גזל מהם לאורך השנים.

המתח בין הקבוצות גאה. נזירים, שחיו במנזר באזור מסוים ותמכו בקבוצה המתחרה לזו של האציל המקומי, גורשו מהמנזר. כל אחד מהמחנות גייס צבא משלו, ומלחמת אזרחים נמנעה רק בעקבות מסע לחצים של ראשי הכנסייה. עם הירידה במתיחות, אדוארד הוכתר למלך בקינגסטון.

על פי מקורות מסוימים, אדוארד היה נער לא-נחמד, אשר סגנון הניהול שלו כלל בעיקר צעקות וכוחניות, אבל מקורות אחרים דווקא מדווחים על נער שהיה מוכן לשמוע עצות מיועציו המבוגרים, ונהג בכבוד באימו ובאציליו.

לאורך מלכותו הקצרה של אדוארד לא פסק הויכוח בין הפלגים השונים לגבי הרפורמות שהנהיג אביו, וקציר לא-מוצלח שהוביל לרעב באזורים מסוימים לא הקל על העניין.

ב-978 יצא אדוארד לצוד ביערות דרום אנגליה, ליד דורסט. אימו החורגת גרה בטירת קורף Corfe בקרבת מקום, ואדוארד ביקר אותה בדרכו. לא ברור לחלוטין מה קרה באותו ביקור, אבל בשלב כלשהו אלפת’רית’ הציעה לבנה החורג משקה, ותוך כדי שתייה הוא נדקר בגבו למוות. אלפת’רית’ זרקה את גופתו של אדוארד (לימים יכונה "הקדוש המעונה") לבור, ללא גינוני טקס כלשהם. חודש לאחר מכן הומלך את'לרד "הלא-מוכן" למלך בהליך מזורז, והוא בן כ-12. גם מלכותו לא היתה גן של שושנים, במיוחד כאשר תחילת מלכותו לוותה בשמועות, חשדות וחוסר אמון.

טירת קורף, בא מצא אדוארד "הקדוש המעונה" את סופו המר.

חלק יב: אדמונד ואדרד

אדמונד Edmund, הראשון לשמו, היה נכדו של אלפרד הגדול, בנו של אדוארד ואחיו-למחצה של את'לסטן המנוח. הוא עלה לכס המלוכה ב-939 בגיל 18, לאחר שאת'לסטן מת ללא יורשים. מלכותו היתה קצרה – 6 שנים בלבד – אך הוא לא שקט על שמריו.

כזכור, לאחר ההפסד בקרב ברונאנבר ב-937 נסוג אולאף גות'פרית'סון הויקינג בחזרה לדבלין עם כוחותיו. כעת, מששמע על מותו של את'לסטן, החליט אולאף לנסות בשנית לנגוס מהתפוח האנגלי, והפליג עם כוח טרי אל נורת'אמבריה. עד סוף 939 שלט שוב בממלכת יורק, למורת רוחו של המלך האנגלי החדש. הוא ניצל את חודשיו הראשונים של אדמונד בתפקיד כדי לבסס את שלטונו בממלכת יורק ולנסות להתפשט דרומה, גם מתוך תאווה טריטוריאלית וגם כהתקפת מנע נגד הצבא האנגלי, שבמוקדם או מאוחר יתקוף.

האוכלוסיה הדנית המקומית לא קיבלה את אולאף בזרועות פתוחות, בין היתר בגלל מוצאו הנורווגי, אך אצילים דנים אחדים סייעו לו, והוא הלך מחיל אל חיל. בנסיון להנמיך את הלהבות ולהגיע לרגיעה, נפגשו אדמונד ואולאף בסוף 939 ב-לסטר והגיעו להסכם אשר חילק את בריטניה בין האנגלים והדנים. הסכם זה לא החזיק מעמד זמן רב, ובתוך שנים ספורות כבשו הויקינגים את חמשת המחוזות של צפון-מזרח מרסיה, אשר כבש אדוארד כ-20 שנים קודם לכן: דרבי, לסטר, לינקולן, נוטינגהם ו-סטאמפורד.

ב-941 מת אולאף בנסיבות לא ידועות תוך כדי נסיון להרחיב את ממלכת יורק צפונה לכיוון סקוטלנד, ותחתיו עלה לשלטון בן-דודו אולאף סיטריקסון. אדמונד, אשר ניצל את הזמן כדי לבסס את שלטונו ולבנות כח צבאי, פתח ב-942 במתקפה וכבש בחזרה את חמשת המחוזות. ב-943 התנצר המלך הויקינגי, ואדמונד שימש לו כסנדק. ב-944 השלים אדמונד את כיבוש נורת'אמבריה מחדש, ואולאף חזר אחר כבוד לדבלין על מנת למלוך שם. ב-945 כבש אדמונד את אזור סטראת'קלייד (בדרום סקוטלנד), ועד מהרה מסר אותו בחזרה למלקולם הראשון מלך הסקוטים, בתמורה להסכם סיוע צבאי הדדי.

אדמונד ייצב את גבולה הצפוני של אנגליה ויצר מערכת יחסים של שלום עם הסקוטים. הוא דחק את הויקינגים הנורווגים בחזרה אל אירלנד והשליט חוק וסדר בכל רחבי אנגליה. בימיו נבנו מנזרים רבים ברחבי הממלכה, עדות לרווחה ושלום.

ראיה למעמדו הבינלאומי החזק של אדמונד (ומעמדה של אנגליה) ניתן לראות בסיפור הבא. לואי ה-4, מלך צרפת, שהה בחצר המלכות של ווסקס עד 936, אז חזר למולדתו על מנת לעלות לכס המלוכה שם. ב-945 נתפס המלך ע"י דוכס צרפתי שהיה מסוכסך עימו, והוחזק כאסיר. אמו של המלך פנתה בקריאה נרגשת לקיסר האימפריה הרומית הקדושה וגם לאדמונד מלך אנגליה בבקשה לעזרה. אדמונד נענה לבקשה ושלח שליחים לאותו דוכס עם מסר מאיים. הדוכס, בתגובה, שחרר את המלך לחופשי.

ב-26 במאי 946 השתתף אדמונד בסעודה לכבוד יום אוגוסטין הקדוש. בזמן הסעודה המלך הבחין בגנב אשר הוגלה מהממלכה, והסתער עליו. הגנב, אשר נשא סכין חבויה, דקר את המלך האנגלי בן ה-24 והצליח לרצוח אותו, בטרם נשחט ע"י מגיניו של המלך. נסיבות הרצח לא ברורות לגמרי, וקיימת השערה כי היתה זו התנקשות פוליטית. בנו הבכור של אדמונד היה בן 5 בלבד במות אביו, ולכן האנגלים בחרו לעשות מה שעשו בימי סבא אלפרד, והמליכו תחת אדמונד את אחיו הצעיר בן ה-23, אדרד Eadred, באוגוסט 946.

מיודענו אולאף סיטריקסון הודח מכס המלוכה בדבלין, וחזר לאנגליה לנסות את מזלו פעם נוספת. הוא הצליח להשתלט על אזור יורק, ובתחילה אדרד העלים עין מהעניין בעודו מבסס את שלטונו באנגליה עצמה. אך המצב השתנה די מהר, ואדרד כבר לא היה מסוגל לשבת בחיבוק ידיים.

אריק "גרזן הדם" האראלדסון היה מלך נורווגיה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-10. הוא היה הבן המועדף (מתוך כ-20 בנים) של אביו האראלד הראשון ("בהיר השיער"), ותפס את השלטון עם מות האב. אחד מאחיו הצליח להדיח אותו כעבור שנים מעטות, ואריק נאלץ לברוח ולחפש את מזלו מעבר לים, בבריטניה.

לאחר מספר שנים של פשיטות מוצלחות לאורך החוף המערבי של סקוטלנד, הוא הגיע ב-947 לנורת'אמבריה ושם התקבל בהתלהבות ע"י האוכלוסיה המקומית כמלך, בניגוד להסכמים עם המלכים האנגלים בדרום. אדרד הזועם עלה עם צבאו צפונה עד העיירה ריפון Ripon (בין לידס לניוקאסל בימינו), כאשר הוא פושט, שורף והורס בדרכו. הוא הבהיר לאנשי נורת'אמבריה שהוא מסוכן ולא כדאי להתעסק איתו, והם הבינו את המסר וגירשו את אריק.

ב-949 החל אולאף מלך יורק להרים את ראשו שוב, ובמקביל הותקף אזור ברניקיה (צפון נורת'אמבריה) ע"י מלקולם הסקוטי. איננו יודעים למה, אבל אדרד החליט להבליג על שני האירועים (או לפחות אין בידינו מידע על פעולות בהן נקט). ב-952 חזר אריק והדיח את אולאף סיטריקסון סופית מכס ממלכת יורק, וזה האחרון חזר לאירלנד לבלי שוב, ושם מת ב-981.

שלטונו המחודש של אריק שרד שנתיים בלבד, אז נבגד ע"י השליט האנגלי של ברניקיה ובנו של אולאף. אריק, אחרון מלכי יורק, נהרג בקרב שהיה כנראה מלכודת שנטמנה לו. יחד איתו מתו כמה מאציליו ושניים מאחיו. אריק היה המצביא הסקנדינבי האחרון שניסה לקרוא תיגר על מלכי אנגליה, ובמותו למעשה הושלמה מלאכת איחוד אנגליה תחת כתר אחד. אנגליה הוכיחה כי צבא קטן לא יכול לה, ויידרש צבא גדול כדי להכריע אותה.

אדרד מת ב-955 בגיל 32, לאחר שנים של מחלה כרונית בדרכי העיכול. בשנתיים האחרונות לשלטונו הוא כנראה האציל את מרבית סמכויותיו לאחרים מפאת מצבו הבריאותי. לאחר 9 שנות המתנה, בכורו של אדמונד הגיע לפרקו וקיבל לידו את השלטון.

פסלו של אריק "גרזן הדם" בנורווגיה

חלק יא: מלך כל בריטניה

אדוארד סיים את העשור השני של המאה ה-10 כמלך ווסקס, מרסיה וניתן גם לכלול את ויילס תחת שטח השפעתו. מטרתו היתה להשלים את כיבוש אנגליה מידי הממלכות הדניות במזרח האי, ובמשימה זו הוא הצליח במידה ניכרת. המחוזות הדנים הנותרים במרסיה הבינו שאין להם סיכוי לנצח צבא אנגלי מסודר וחזק, ונכנעו ללא קרב.

התמקדותו של אדוארד בדרום האי הבריטי איפשרה לנורת'אמבריה ליפול כפרי בשל לידיו של רגנאלד, וב-919 הוא השתלט על ממלכת יורק (חלקה הדרומי של נורת'אמבריה). נהר המרזי, שאיפשר גישה נוחה אל לב הממלכה האנגלית, נשמר ע"י מצודת ראנקורן שבנתה את'לפלייד בשפך הנהר, ואדוארד מיהר עתה לבנות מצודה נוספת באזור ולשפץ את המצודה הרומית העתיקה במנצ'סטר. למרות זאת, ב-920 פלש בן-דודו של רגנאלד מאירלנד בראש כח ויקינגי לצפון-מערב מרסיה ועשה שמות באזור. בתגובה, אדוארד התקדם צפונה בראש קואליציה של צבאות, תוך כדי בניית מצודות.

בקרבת העיירה בייקוול Bakewell כינס אדוארד את מנהיגי האזור, כולל רגנאלד, וכולם הכירו בו כשליט-על. היה זה נצחון דיפלומטי מכריע לטובתו של אדוארד, והביא אותו צעד אחד קרוב יותר להיות מלך על כל בריטניה. כל מנהיג כרע ברך לפני אדוארד מסיבותיו שלו, מי מטעמי נוחות ומי מטעמי צורך בהגנה מפני שכניו.

ב-924 דיכא אדוארד ביעילות מרידה של אנשי מרסיה בשלטונו, ובאותה שנה נפטר, והוא בן 50 בלבד. הוא המשיך את דרכו של אביו אלפרד וביצר את ממלכתו האנגלית. שלטונו היה מוצלח ביותר, והוא הלך מחיל אל חיל ולעולם לא הגיע למצב שהכריח אותו לסגת לאחור.

לאדוארד היו 13 ילדים, אך ירושת הכתר לא היתה עניין פשוט. מצד אחד היה בנו הבכור את'לסטן (מאשתו הראשונה). הוא היה בן כ-30, וגדל אצל דודתו במרסיה, ככל הנראה בגלל שאימו החורגת דרשה זאת. מצד שני היה בנו השני של אדוארד, אלפוארד Ælfweard, בנה הראשון של אותה אם חורגת, אשר היה בחור בן 22 במות אביו, וראה עצמו מועמד ראוי לכתר.

אצילי מרסיה מיהרו להכריז על את'לסטן כמלך, מפני שהכירו אותו אישית, אך אלפוארד היה בווסקס, מה שנתן לו יתרון אסטרטגי. מלחמת ירושה נראתה בלתי-נמנעת, אבל באופן לא ברור אלפוארד מת 16 ימים אחרי אביו, ואת'לסטן הוכתר כמלך ווסקס החדש בספטמבר 925. למרות שהוא זכה להכרה ע"י כלל אצילי ווסקס, חלקם ראו בו צעיר זר שהגיע ממרסיה ותפס את השלטון, וייתכן שהיתה מזימה לעוור אותו ולהמליך במקומו את אחד מאחיו הצעירים, אדוין, אשר היה איש ווסקס. אגב, אותו אדוין הוטבע בים בפקודת את'לסטן בשנת 933, למרות שאין לנו עדות על מרד או נסיון הפיכה מצידו.

את'לסטן היה דומה לסבו אלפרד יותר מאשר לאביו אדוארד. הוא תפש את תפקידו של המלך כמנהיג רוחני לא פחות מאשר מגן הממלכה. בזמן מלכותו הוא שיפר את האדמיניסטרציה, פיתח את ספר החוקים ושקד על קשרים עם ממלכות מעבר לתעלה. כמו סבו, גם את'לסטן היה נוצרי אדוק.

ב-926 נפגש את'לסטן עם סיטריק Sihtric, המלך הדני של ממלכת יורק. השניים קשרו קשרי ידידות, ואחת מאחיותיו של את'לסטן ניתנה לסיטריק לאישה. היחסים החמים לא שרדו זמן רב, בעיקר מפני שסיטריק הלך לעולמו ב-927. את'לסטן ניצל את חוסר היציבות הזמני, ופלש לאזור יורק. אנשי נורת'אמבריה בחרו בבנו החורג של סיטריק, אולוף, כמלכם החדש, ודודו גות'פרית' Guthfrith הגיע מממלכת דבלין בראש צי ויקינגי כדי לעזור לו. העזרה לא הועילה, ותוך חצי שנה יצא צבא ווסקס כשידו על העליונה. את'לסטן כבש את ממלכת יורק וסיפח אותה לווסקס. נצחון זה הוביל ל-7 שנות שקט, למרות המרמור הברור של אנשי הצפון מהמצב בו נשלטו לפתע ע"י מנהיג דרומי.

את'לסטן החל להתייחס לעצמו כ"מלך כל בריטניה", לאחר שזכה לנאמנותם של קונסטנטין מלך הסקוטים ומלכים צפוניים אחרים. אמנם ויילס נותרה אוטונומית, אך גם הוולשים העלו מס לאת'לסטן והיו כפופים לו.

בקיץ 934 פלש את'לסטן לסקוטלנד, מסיבה לא ברורה, בראש צבא מעורב של אנגלים, וולשים ואפילו יחידות דניות מהשטחים שנכבשו לאחרונה. כוחותיו היבשתיים התקדמו עד צפון-מזרח סקוטלנד, תוך כדי ביזה ופשעי מלחמה אחרים, בעוד הצי האנגלי תוקף באותו אזור מן הים. במלחמה זו לא נרשמו קרבות משמעותיים, ובספטמבר את'לסטן כבר חזר לדרום, שם חתם קונסטנטין על הצהרת נאמנות לאת'לסטן.

באותה שנה ירש בנו של גות'פרית', אולאף, את כתר דבלין. כמו קונסטנטין, הוא לא יכל להתמודד עם את'לסטן לבדו, אבל יחד הם היו כח רציני. הברית בין הסקוטים והויקינגים נחתמה ע"י נישואי אולאף לביתו של קונסטנטין. אולאף ביסס את שליטתו באירלנד עד 937, ובסתיו אותה שנה הצטרף לברית עוד מלך בריטוני צפוני. ביחד הם פלשו לאנגליה, צעד מפתיע לאור העובדה שהנוהג היה להילחם רק בחודשי הקיץ. את את'לסטן זה בהחלט הפתיע, והוא התמהמה בתגובתו. הוא אסף צבא מווסקס ומרסיה (הוולשים לא הצטרפו אליו הפעם) בעוד בעלי-הברית פושטים על שטחים אנגליים ועוסקים במנהג המקובל של ביזה, הרס ורצח.

הצדדים נפגשו בקרב ברונאנבר Brunanburh, בו האנגלים ספגו אבידות רבות, אך ניצחו ניצחון ברור, והבריחו את הכוח הפולש. הקרב לא סיים את המלחמה, והסכסוך עם נורת'אמבריה נמשך עוד 20 שנה אח"כ. בקרב זה מוזכר לראשונה אדמונד, אחיו בן ה-15 של את'לסטן ומי שיירש אותו.

את'לסטן נהנה בשנות שלטונו מיציבות ושקט יחסי, מה שאיפשר לו לנהל קשרי דיפלומטיה עם הממלכות מעבר לתעלה. כבר כשעלה לשלטון היתה קשורה ווסקס לפלנדריה ופרנקיה בקשרי נישואין, אבל בשנות מלכותו מלכי אירופה התחילו לשים לב לממלכה האנגלית החזקה וגילו עניין בה, מה ששם את את'לסטן בשורה אחת עם האנשים החזקים באירופה. את'לסטן השיא את אחיותיו לאצילים ומלכים אירופאים ככלי לחיזוק הקשר, מה שהתאפשר ע"י העובדה שהוא לא היה צריך להשתמש בכלי זה בתוך אנגליה. האקון, נסיך נורווגיה ולימים מלך, אפילו נשלח ע"י אביו להתחנך באנגליה, והנורווגים כינו את המלך האנגלי "את'לסטן הטוב".

הממלכה האנגלית גדלה והתחזקה עם השנים, ושיטת הממשל שלה התרחבה בהתאם. שיטת המחוזות אשר נהגה בווסקס ומרסיה, הונהגה גם בממלכות הדניות שנכבשו, וחוץ ממספר מחוזות צפוניים שנוספו לאחר מכן, המחוזות שהיו נהוגים באמצע המאה ה-10 נותרו ללא שינוי עד 1974. אדמיניסטרטיבית, מחוזות דנים הפכו למחוזות אנגלים כמות שהם, והאצולה המקומית המשיכה לשלוט במחוז, כאשר נאמנותה נתונה כעת למלך האנגלי.

את'לסטן השאיר אחריו מסמכים רבים, ואחידותם היחסית של המסמכים מעידה על דרג פקידותי מלומד ומסודר, מה שלא היה קיים כנראה בימי אביו וסבו. על המסמכים חתמו כעדים אנשים רבים, בהם בישופים ואצילים, דנים ואנגלים, אשר נעו עם החצר המלכותית ממחוז למחוז ויעצו למלך. את'לסטן כינס את המועצה שלו לעיתים תכופות על מנת להקל על מלאכת השלטון, בניגוד לנוהג השלטון הריכוזי בידי המלכים שקדמו לו.

מבחינת חקיקה, למחוזות השונים היו ספרי חוקים שונים במקצת, אך כולם היו כפופים לחוק המלך. חלקים מספרי החוקים נשתמרו או הועתקו לתוך ספרי חוקים מאוחרים יותר, וההיסטוריונים חלוקים ביניהם על מקורו של כל חוק וחוק.

את'לסטן איחד את מטבעות המחוזות השונים למטבע אנגלי אחיד, שהשליטה בו ניתנה למספר מצומצם של מִטְבָּעוֹת מורשות. בנוסף קבע בחוק שהמסחר ייערך בתוך הברגים, ובכך תרם להתפתחותם המהירה ליישובים גדולים.

את'לסטן נפטר באוקטובר 939 בגיל 45, לאחר 15 שנות שלטון מוצלח. הוא מעולם לא נישא, ולכן יורשו היה אחיו, אדמונד, שהיה ראשון בשרשרת של מלכים אנגלים ששלטונם היה קצר יותר ומוצלח פחות.

קברו של את'לסטן במנזר מאלמסברי

חלק י: מלחמת הירושה וכיבוש מחדש

כאשר מת מלך ווסקס את'לרד בשנת 871 תוך כדי הלחימה בצבא הכופרים הגדול, בנו את'לוולד Æthelwold היה בן 3 בלבד, ועל כן באופן הגיוני בחרו אצילי הממלכה לתת את הכתר לאלפרד בן ה-22, אחיו הצעיר של המלך המת. אלפרד מת בשנת 899, ובנו אדוארד הוכרז כמלך תחתיו. אדוארד היה מנהיג מוכשר, מנוסה בשדה הקרב ובענייני ניהול הממלכה, והיה גם היורש העיקרי של אדמות אביו, ולכל הדעות היה ראוי לכתר.

את'לוולד, בן-דודו של המלך הטרי, ראה את עצמו כבעל הזכות לרשת את הכתר אשר היה צריך להיות שלו. הוא אסף כוח נאמן לו ובאקט סימבולי תפס את האחוזות המלכותיות בוימבורן Wimborne, שם קבור אביו. הוא השתלט גם על האזור שמסביב, הנמצא בלב ווסקס. תקוותיו שהמוני ווסקס יצטרפו אליו לא התגשמו, והוא לא העז לתקוף את אדוארד עם כוח קטן. אדוארד מיקם את צבאו במצודה בשם Bradbury Rings בקרבת מקום, והמתין.

את'לוולד הכריז כי יחיה וימות בוימבורן, אך בחשכת הליל ברח צפונה והגיע עד נורת'אמבריה. הדנים הכירו בו כמלך, והוא נשאר איתם למשך כמעט שנתיים. בינתיים, הוכתר אדוארד רשמית כמלך האנגלו-סקסים ביוני 900.

ב-901 חזר את'לוולד עם צי דני ונחת בחופי אסקס, ממש כפי שעשו הויקינגים בעבר הלא-רחוק. ב-902 הוא שכנע את הדנים באיסט-אנגליה לפלוש לאזורי מזרח מרסיה וצפון ווסקס, שם גילו (ממש כמו הויקינגים בזמנם) שמערכת ההגנה של אלפרד מנעה מהם לכבוש יישובים והקשתה על התקדמותם. הכח הסתפק בביזה מכל הבא ליד לפני שחזר לבסיסו. אדוארד לא הסתפק בתגובה מידתית אשר תסיר את האיום המיידי, ושלח את צבא ווסקס לתקוף בעומק איסט-אנגליה. כעת, כאשר לדנים היתה טריטוריה שהיו צריכים להגן עליה, האנגלו-סקסים לא היו חייבים לשבת ולחכות למתקפות, אלא יכלו לקחת את היוזמה לידיהם.

לאחר תקיפה מוצלחת, הורה אדוארד לכוחותיו לסגת בחזרה לשטח ווסקס. החיילים מקנט סירבו לסגת, וניצלו את ההזדמנות על מנת לנקום בדנים על עשרות שנים של פעולות איבה. אנשי קנט פגשו בדנים לקרב הולם Holme בדצמבר 902, בו ניצחו הדנים, אך מחיר הנצחון היה כבד, כאשר מלך איסט-אנגליה הדני ואת'לוולד עצמו היו בין ההרוגים. אדוארד היה כעת מלך ווסקס ללא עוררין.

בזמן זה, בריטניה היתה מחולקת באופן גס לשניים: חלקה הצפוני-מזרחי נשלט ע"י הדנים (מלבד ממלכת ברניקיה האנגלית בקצה הצפוני של נורת'אמבריה), וחלקה הדרומי-מערבי (כולל לונדון) נשלט ע"י האנגלו-סקסים, ובראשם אדוארד מלך ווסקס. משנת 886 חתם אלפרד על צווים בתור "מלך האנגלו-סקסים", ואדוארד הלך בעקבותיו. מרסיה היתה חצויה, כאשר חלקה הדרומי נשלט ע"י את'לרד אדון מרסיה ואשתו את'לפלייד Æthelflæd, אחותו של אדוארד. ויילס היתה עצמאית ושיחקה תפקיד בפוליטיקה הבריטית, אבל לכל היה ברור שההתמודדות הראשית היא בין הדנים והאנגלים.

לא ידוע לנו על עימותים של ממש בשנים שלאחר מלחמת הירושה, אבל ב-906 חתם אדוארד על הסכם שלום עם הדנים באיסט-אנגליה ונורת'אמבריה, מה שמרמז על לוחמה שהסתיימה. ב-909 פלש כח משותף של ווסקס ומרסיה לתוך נורת'אמבריה, שם הטריד את האוכלוסיה המקומית ושדד את עצמותיו של הקדוש אוסוולד (ר' חלק ג). בשנה שלאחר מכן שהה אדוארד בקנט ואסף ספינות, ככל הנראה למטרת פלישה מסיבית בדרך הים אל הממלכות הדניות. הדנים מנורת'אמבריה ניצלו את ריחוקו ופלשו אל תוך מרסיה על מנת להשיב לה רעה תחת רעה, מתוך מחשבה שלא ייתקלו בהתנגדות קשה. עם זאת, אדוארד פעל מהר, וצבאו הגיע בזריזות אל הדנים והנחיל להם מפלה קשה. זו היתה הפעם האחרונה שהדנים חצו את נהר האמבר דרומה אל תוך מרסיה.

ב-911 מת את'לרד, שליט מרסיה. ככל הנראה בשנותיו האחרונות כבר לא היה מסוגל לתפקד כראוי ואשתו את'לפלייד משלה בשמו. לאחר מותו קיבלה עליה את תואר "אדונית מרסיה" ומשלה בשמה שלה עד מותה, דבר חריג מאוד באותה תקופה. אדוארד ואחותו החלו לבנות ביצורים לאורך קו הגבול עם הדנים (ולפעמים קצת מעבר אליו), במטרה להגן על ווסקס ומרסיה מפלישות עתידיות, ולשם מתן סיוע לוגיסטי לכוחות אנגלים שיתקפו בעתיד את ממלכות הדנים. אדוארד קרא לתושבים האנגלים של אסקס הדנית להכיר בו כמלכם ולהצטרף אליו. הוא גם הפציר באנגלים החיים תחת שלטון דני לרכוש אדמות בכל מקום אפשרי.

בשנים 912-917 התקדמו האנגלים עקב בצד אגודל ונגסו עוד ועוד בשטחי הדנים, כאשר בכל מקום הם בונים ברגים ומבצרים את עצמם. ההתקדמות האנגלית היתה איטית אך נחושה, וחנקה הלכה למעשה את הממלכות הדניות.

הדנים מצידם לא ישבו בחיבוק ידיים. ב-914 למשל פלש צי ויקינגי לשפך נהר סוורן Severn בגבול ווסקס עם ויילס, ועשה שמות באזור כולו. הויקינגים חטפו את הבישוף המקומי, אשר שוחרר בעבור כופר של כ-20 ק"ג כסף. לבסוף נוצח הכח הויקינגי ע"י חילות המצב המקומיים ומסר שבויים על מנת להבטיח שיסתלקו ולא ישובו. עם זאת, אדוארד ידע עם מי יש לו עסק, והציב באזור צבא קבוע שיתמודד עם האפשרות שהויקינגים לא יעמדו במילתם, וצבא זה נאלץ להדוף עוד 2 מתקפות חוזרות.

באפריל 917 בנה אדוארד שני מבצרים באזור נורת'המפטון. הדנים יצאו למתקפה לא-מאורגנת כנגד המבצרים החדשים, והאנגלים ניצלו את חוסר התיאום בין הכוחות הדנים על מנת לא רק להדוף אותם, אלא גם לכבוש את דרבי, אחד מחמשת המחוזות של מרסיה שהיו תחת שלטון דני. הדנים ניסו לחקות את אויביהם ולבנות מבצר משלהם באיסט-אנגליה, אך האנגלים פשטו עליו בכח רב, כבשו אותו בקלות, והרגו את כל מגיניו – כולל מלך איסט-אנגליה הדני. האנגלים המשיכו וכבשו את קולצ'סטר באיסט-אנגליה, והדנים ניסו בתגובה לכבוש את המבצר במאלדון Maldon, אשר הגן על אסקס, והטילו עליו מצור. המצור לא הצליח להכניע את הלוחמים האנגלים מספיק מהר, וכח עזר אנגלי הגיע למקום, גירש את הכח הדני וטבח בלוחמים הנמלטים. באזור נורת'המפטון נכנעו הדנים לאדוארד, ואחריהם גם הצבאות הדנים באיסט-אנגליה וקיימברידג'. הכוחות הדנים היחידים שעדיין פעלו היו מרוכזים בארבעת המחוזות הדנים של מרסיה. בתחילת 918 כבשה את'לפלייד את לסטר, מחוז דני נוסף, ללא קרב. אדוארד כבש את מחוז סטאמפורד, וגם שם לא הצטרך לשפוך דם.

חשוב לציין את מצבה של נורת'אמבריה באותן שנים. מאז תחילת המאה עברה הממלכה שינויים מהותיים, כאשר מתיישבים סקנדינבים רבים הגיעו אליה מאירלנד במספרים גדולים, והקבוצה החדשה לא תמיד הסתדרה עם השלטון הדני הקיים. בין אותם מתיישבים חדשים היה גם רגנאלד Raegnald, נכדו של איבר חסר-העצמות ומנהיג ויקינגי בזכות עצמו.

ב-913 או 915 תקף רגנאלד עם צבאו את ברניקיה. את'לפלייד שלחה כח ממרסיה לעזרתם של האנגלים בצפון הרחוק, כמו גם קונטנטין מלך סקוטלנד. למרות שרגנאלד ניצח בקרב, הדנים בממלכת יורק (דרום נורת'אמבריה) פנו אל את'לפלייד והציעו לה את נאמנותם תמורת הגנה מפני הפולשים החדשים מצפון. זו היתה הצעה משמעותית שיכולות היו להיות לה השלכות מרחיקות לכת, אלמלא מותה של את'לפלייד ביוני 918, בטרם יצא הדבר אל הפועל.

לאחר מותה של את'לפלייד, ככל הנראה שלטה במרסיה ביתה היחידה, אך לאחר מספר חודשים אדוארד נטל את השלטון לידיו ושלח אותה למנזר. ווסקס השתלטה על מרסיה, וזו חדלה סופית להתקיים כיישות פוליטית עצמאית.

פסלה של את'לפלייד מחוץ לטירת טאמוורת'

חלק ט: ההכנות נושאות פרי

 ב-891, לאחר מספר שנות שקט יחסי, היה ברור לאנשי ווסקס שפלישה חדשה היא רק עניין של זמן, ואלפרד הגדול השביע את מנהיגי הממלכות הדניות בבריטניה שלא ישתפו פעולה עם צבא דני חדש שיגיע לחופי האי. היה זה רעיון אופטימי ויפה, ומעניין לדעת אם אלפרד באמת האמין שיעבוד בפועל.

גות'ראם (או בשמו הנוצרי את'לסטן) מת ב-890, לאחר 10 שנות שלטון שקט. חלק מצבא הכופרים התיישב במזרח אנגליה, מרסיה ונורת'אמבריה, וחלק אחר חזר אל היבשת על מנת להביא את בשורת הרצח, הביזה, האונס וההצתה למדינות השפלה וצפון צרפת.

לאחר שהקציר של שנת 892 בצרפת לא עלה יפה (באופן מובן, לאחר מספר שנות לחימה), לקח האסטן Haesten הויקינג את לוחמיו ב-80 ספינות וחצה את התעלה למקום מבטיח יותר. הצי שלו נחת בצפון קנט, וכנראה שהחדשות על מבצע הפלישה עברו כאש בשדה קוצים ברחבי צרפת, כי אחרי הצי הראשון הגיע צי נוסף של 250 ספינות מהיבשת (לצערנו אין אני יודעים מי הנהיג אותו) ונחת בדרום קנט.

אלפרד ניסה לנקוט באסטרטגיה של הפרדה בין הכוחות הויקינגים, והציב את צבאו ביניהם. מו"מ זריז עם האסטן הניב תוצאות: האסטן הקים מחנה מצפון לשפך התמזה, ושני בניו הוטבלו לנצרות (כאשר אלפרד ואת'לרד ממרסיה משמשים כסנדקים). הכח האחר, הגדול, עשה את דרכו מערבה וצפונה, התחמק מצבאו של אלפרד ובאביב 893 (לאחר מספר פשיטות ואיסוף שלל רב) פנה לחבור לכוחו של האסטן.

אדוארד, בנו בן ה-20 של אלפרד, יירט את הכח הויקינגי בקרבת הברג של פארנהאם Farnham, וצבאה הסדיר של ווסקס ניצח את הכח הויקינגי הפחות-סדיר. אדוארד וכוחותיו רדפו אחרי הויקינגים הנמלטים לאורך כ-30 ק"מ עד נהר קולן Colne (בפאתי לונדון של ימינו).

בנקודה זו יצא כח דני גדול מנורת'אמבריה ואיסט-אנגליה בדרך הים כדי לפלוש לווסקס מצידה המערבי, ונחת באזור דבון Devon על מנת לתקוף את אקסטר. אלפרד נאלץ לפצל את הצבא ולצאת בראש הגיס שלו כדי לתת מענה לפלישה במערב. אדוארד נותר במזרח הממלכה בששת החודשים הבאים כמפקד הכוחות. למרות הסיוע מאת'לרד ממרסיה, אדוארד לא היה בטוח בכוחו, ולכן העדיף לשאת ולתת עם הכוח הדני הנותר, ואיפשר להם לעזוב את אדמת ווסקס.

אותו כח דני פנה לעבר מחנהו של האסטן בבנפליט Benfleet אשר באסקס. מחנה זה שימש את האסטן כבסיס לפלישות לשטחה של מרסיה, והכח הדני הנסוג מצא במחנה את הנשים והילדים של הלוחמים הדנים, בזמן שאלה היו עסוקים בחיפוש אחר שלל. אדוארד, בראש כוחותיו, תקף את המחנה והכניע אותו בקלות, תוך שהוא תופס את הספינות  ולוקח בשבי את יושבי המחנה, ביניהם אשתו וילדיו של האסטן. הלוחמים הדנים במרסיה הזדרזו לחזור למחנה, אבל לא מספיק מהר. לבסוף, לאחר מו"מ עם אלפרד, שוחררה משפחתו של האסטן, מפני שאלפרד שימש להם כסנדק, ולא יכל לפגוע בהם.

במקום לברך על מזלו ולהוקיר תודה לאלפרד, ארגן האסטן את כוחותיו במחנה חדש בשפך התמזה, אסף אליו עוד לוחמים דנים מחופה המזרחי של בריטניה, ומשם יצא שוב לפשוט על השטחים האנגלו-סקסים. בניגוד להתקדמותו של צבא הכופרים של גות'ראם ב-870, התקדמותו של האסטן היתה קשה ואיטית בגלל הברגים שהקים אלפרד בשנות ה-80, והדבר מנע מהם לפלוש עמוק לשטח ווסקס.

דבר נוסף שפעל לרעתם של הדנים היה שיתוף הפעולה של מרסיה, ווסקס ואפילו הוולשים. הכוחות הדנים נתקלו בהתנגדות עיקשת וחזקה בכל חזית, ולבסוף מצא עצמו האסטן מתבצר עם אנשיו על אי קטן במערב, על גבול ויילס. לאחר מצור של מספר שבועות, הצליחו הדנים לפרוץ דרך הכוחות האנגלים ולנוס בחזרה למחנה שלהם במזרח.

האסטן העביר את המחנה מהפינה הדרום-מזרחית של האי, אשר היתה נגישה לים אך רחוקה מהממלכות הדניות, אל צ'סטר (ליד ליוורפול של ימינו), עיר רומית נטושה בצפון-מערב מרסיה. גם אחרי מאות שנים, האנגלים לא התיישבו בין החומות הרומיות, והמקום היה מושלם כמחנה מבוצר. במיקום זה יכול היה האסטן לגייס בקלות לוחמים מהממלכות הדניות באנגליה וגם מהממלכות הנורבגיות באירלנד.

האנגלים אמנם התמודדו יפה עם האיום הדני בעזרת הרפורמות שהכניס אלפרד, אבל הם לא הצליחו למנוע מהאסטן להשתלט על צ'סטר. מצד שני, הם הטילו מצור על צ'סטר, והשמידו כל פיסת מזון מסביבה כדי להרעיב את הדנים. האסטן ידע שאם לא יספק ללוחמיו את השלל שציפו לו, צבאו יתחיל להתפוגג די מהר. על כן פרצו הדנים את המצור בסתו 893 וברחו לכיוון ויילס, שם המשיכו לתת ברא"ש אל תוך 894.

לאחר שירדו דרומה עד בריסטול וחזרו צפונה עד נורת'אמבריה עמוסי אוצרות וולשים, חזר האסטן לכיוון החוף המזרחי דרך איסט-אנגליה. האנגלים ידעו זאת, אבל בחרו שלא לעצור אותו, מפני שהדבר חייב אותם לפלוש לשטח הממלכות הדניות, מה שייתן תירוץ למלכיהן להתגייס בפומבי לטובתו של האסטן.

בינתיים, בצידה המערבי של ווסקס, הצליח אלפרד להסיג את הכח הדני הפולש וזה האחרון ויתר וחזר הביתה בדרך הים. בדרך, על מנת שלא לשוב בידיים ריקות, הם החליטו לפלוש לאזור סאסקס, ונחתו בקרבת צ'יצ'סטר, עיירה רומית-לשעבר שהיתה מרכז האוכלוסין הגדול באזורו. במקום זה הקים אלפרד את אחד הברגים הגדולים ביותר, וכעת הוכחה החלטתו כנבונה. כח המשמר האנגלי היכה בפולשים מכה ניצחת, הרג רבים מהם ותפס את ספינותיהם. אלפרד היה כעת חופשי לחבור לבנו ולאת'לרד.

הכח הדני בנה מחנה חדש על החוף המזרחי, כ-30 ק"מ צפונית ללונדון, ושם נשאר עד קיץ 895. נסיון של חיל המשמר הלונדוני לתקוף אותם נחל כשלון, ואלפרד הורה להקים שני מבצרים על הנהר מדרום למחנה הדני. בנוסף, על מנת להצר את צעדיהם של הדנים, הוא הציב את צבאו בקרבת המחנה, כך שיוכל לתת מענה מיידי לכל נסיון דני לבזוז ולפגוע בסביבתם. האסטן מצא את עצמו במצב לא נוח וביקש להעביר שוב את מחנהו למערב. 

נורת'אמבריה ואיסט-אנגליה הדניות התגייסו כדי להעסיק את אלפרד בזמן שהאסטן וכוחותיו נמלטים מערבה, וניסו לפלוש שוב לאזור אקסטר בדרום-מערב ווסקס. אלפרד, אשר כבר עשה בעבר שימוש בספינות למטרות טקטיות, רכש בשנות ההכנה ידע וכח אדם מיומן מארצות השפלה על מנת לבנות ולתפעל ספינות חדשות וגדולות, ואלו פגעו כעת קשות בציים הדנים. הכח הפולש נתקל בהתנגדות בים וביבשה, ומשימתו נכשלה.

בקיץ 896 הבינו הויקינגים המתוסכלים, לאחר 4 שנות לחימה קשות, שימי הזוהר של הפשיטות הקלות והנצחונות המהירים מול האנגלים כבר לא ישובו. הצבא הדני התפזר, והאסטן עצמו כנראה אסף את השלל שצבר והתיישב במזרח אנגליה עם משפחתו. לוחמים רבים בחרו להתיישב בממלכות הדניות, ואחרים חזרו אל היבשת.

מעבר למלחמת 892-896, אלפרד חי עוד 3 שנים שלוות, ונפטר בסוף אוקטובר 899. הוא היה איש ספר ואיש חרב, אשר הנהיג את ווסקס באומץ ובחוכמה בשעתה הקשה ביותר. אמנם הוא לא הצליח להכניע את האויב הדני, אבל הוא גם לא איפשר לאויב זה לפלוש עמוק לשטחו ולבטח לא לאיים על קיומה של ווסקס כממלכה עצמאית.

מטבע פני עם הכתובת "המלך אלפרד"

חלק ח: אלפרד מתכונן לעתיד

לאחר קרב את'נדון באביב 878, הגיע אלפרד הגדול להסכם רגיעה עם הדנים המנוצחים, כאשר הם מצידם מספקים בני-ערובה שיבטיחו את קיום ההסכם. הדנים התחייבו לעזוב את ווסקס וההסכם קבע את גבולות הממלכה הדנית.

שלושה שבועות לאחר ההסכם הגיע גות'ראם לאחוזתו המלכותית של אלפרד יחד עם 30 מלוחמיו הבכירים, והם הוטבלו לנצרות, כאשר אלפרד משמש סנדק לגות'ראם. הטבלת הויקינגים לנצרות היתה חשובה לאלפרד, הן מבחינה רוחנית והן על מנת לחזק את השלום באזור. היותו של אלפרד סנדק למנהיג הדני סימנה את עליונותו המוסרית והפוליטית.

ב-879 חזר גות'ראם עם כוחותיו לאיסט-אנגליה, נפטר ממלך-הבובה ותפס את השלטון לעצמו. הוא שלט באופן ישיר על כל אנגליה צפונה ומזרחה לדרך הרומית העתיקה מלונדון לצ'סטר, ודרומה לנהר האמבר. לאחר 15 שנים של מסעות צבאיים ברחבי אנגליה, הדנים התיישבו וחזרו לאורח חיים אזרחי.

למעט פשיטות בודדות של ויקינגים מהיבשת, הכיבוש הדני במזרח אנגליה שמר על השקט באזור, ומלחמת הקיום של ווסקס הגיעה לקיצה (לעת עתה). חלקה הראשון והמכריע של מלוכתו של אלפרד הסתיים. אלפרד החליט להימנע מהטעויות של אחיו אשר קדמו לו על כס השלטון, ומתוך ידיעה שהדנים יחזרו ביום מן הימים, החל להכין את ווסקס לאותו יום. 14 השנים הבאות הוקדשו לבנייתה המחודשת של הממלכה וארגונה מחדש למטרת הגנה. שיטותיו של אלפרד היו מודל לחיקוי עבור המלכים שיבואו אחריו.

אלפרד אהב מאוד לקרוא וללמוד, והאמין בכל מאודו שהפצת ידיעת קרוא וכתוב ייטיב עם ווסקס. הוא שאף ללמד את אציליו לתקשר עימו בעזרת מכתבים ולהיות מסוגלים לנהל את ענייניהם בעזרת ספרים. כמובן שקיים גם פן רוחני, ואלפרד ביקש למלא את הכנסיות והמנזרים בספרים מכל הסוגים, במיוחד לאור ההרס והחורבן שהשאירו אחריהם הויקינגים בבתי האלוהים.

אלפרד אסף אליו מלומדים מכל רחבי אנגליה וגם מהיבשת. הוא הקים בית ספר בחצר המלכותית, על מנת שילדי האצולה יוכלו ללמוד. הוא לימד את עצמו לטינית ותרגם כתבים מלטינית לאנגלית עתיקה, אותם דאג להפיץ ברחבי ווסקס. לדידו של אלפרד כל אדם בעמדת סמכות היה חייב להיות משכיל, לצרכים רוחניים וגשמיים כאחד. מלחמות הויקינגים נתפשו כעונש מאלוהים על ווסקס, ודרכו של אלפרד בחזרה לחסדו של האל עברה בהשכלה. בגלל חשיבותה של הלמידה, אלפרד איים לפטר כל אציל אשר יזלזל בלימודיו ולא יפגין חוכמה בהתנהלותו, ואלה לקחו את האיום ברצינות, במיוחד לאור מצב החירום.

בנוסף לידע, אלפרד דאג להשאיר אחריו ספר חוקים, אשר איגד את חוקי ווסקס מרסיה וקנט עד אותו זמן. הוא כנראה גם יזם את פרוייקט הכרוניקה האנגלו-סקסית, רישום היסטורי אשר ריכז לראשונה את הידע ההיסטורי על קורות בריטניה מאז המאה הראשונה לספירה, והמשיך עד אמצע המאה ה-12. הכרוניקה מהווה את אחד המקורות ההיסטוריים החשובים שיש בידינו על אותן תקופות, והעובדה שתשעה עותקים כמעט שלמים שרדו עד ימינו היא ראייה לחשיבותה העצומה לאורך מאות בשנים.

מבחינה צבאית, אלפרד הבין שכוחם של הויקינגים הוא בניידות שלהם, ובטקטיקה של פשיטה ונסיגה עוד בטרם הכח המגן מצליח להתאסף. שיטה אפקטיבית זו גם זרעה פחד בקרב האוכלוסיה, והחלישה את האנגלו-סקסים המגנים עליה.

אלפרד ביצע רפורמה בגיוס צבא המגן. צבא זה הורכב מעובדי אדמה אשר לא יכלו להתרחק הרבה מאדמתם, ובעונות מסוימות בשנה לא יכלו לעזוב אותה לזמן ממושך. אלפרד גייס חצי מהאיכרים בכל פעם, והיתר נשארו לעבד את השדות. לאחר זמן מסוים התחלפו החצאים, וכך התאפשר לצבא להוציא לפועל מהלכים מורכבים ולתכנן קדימה.

חידוש נוסף שהכניס אלפרד הם יישובים מבוצרים. האסטרטגיה של הדנים בבואם להכניע יישוב גדול היתה לצור על היישוב כדי להרעיב אותו עד כניעת תושביו, ואלפרד ניצל את הזמן הזה לטובתו. אלפרד בנה מוצבים מבוצרים ב-30 יישובים בנקודות מפתח, שנקראו ברג Burgh, וגייס מספר עצום של 27,000 חיילים לאייש את הביצורים. בכך הוא יצר מצב בו כל יישוב בדרום אנגליה היה רחוק רק כיום רכיבה מהמוצב הקרוב היותר, וכאשר הויקינגים הופיעו, האזרחים ברחו למקום מסתור וחיכו לצבא האנגלי שיבוא לעזרם. במקרה של פשיטה על אזור כפרי, תגובת המוצב האנגלי הקרוב ביותר היתה מהירה מאוד ביחס לתכנית הפעולה בה נקטו האנגלים עד אז.

בכל מוצב היתה חומת מגן, מטבעה ושוק. חלקם היו יישובים קיימים שחוזקו, לעיתים יישובים רומאים בעלי חומה (שעמדה על תילה גם מאות שנים לאחר נפילת האימפריה), ואחרים הוקמו מאפס במקומות נוחים. אוקספורד, לדוגמה, התחילה כמוצב חדש וחסר חשיבות בפני עצמו בימי אלפרד, אבל בשנת 1000 כבר היתה מרכז אזרחי חשוב, אליו הגיעו סחורות רבות. שיטת המוצבים תרמה בעקיפין לפיתוח התחבורה הבטוחה בדרכי ווסקס ועודדה את המסחר.

שינויים אלה עלו לאוצר הממלכה כסף רב, שהגיע ממיסים על האוכלוסיה. תחזוקת המוצבים נפלה על האוכלוסיה המקומית, אשר ודאי סבלה ממחסור בידיים עובדות לאור הגיוס המסיבי של כח אדם לטובת הצבא הסדיר. עם זאת, לאחר הטראומה הלאומית שעברה על ווסקס, ניתן להבין כיצד המחיר הכבד התקבל באהדה ובתמיכת העם והכנסיה. 

ממטבעות שהטביע אלפרד אנו למדים שהוא שיתף פעולה עם צ'לוולף השני Ceolwulf, מלך-הבובה של הדנים במערב מרסיה. צ'לוולף לא היה לחלוטין תחת שליטתם של הדנים, וישנן עדויות שלחם בוולשים ב-878 ושוב ב-881. על המטבעות נקרא צ'לוולף מלך, אבל אלפרד נקרא "רקס אנגלורום" (מלך האנגלים), מה שאומר שאלפרד נתן את הטון ביחסים בין ווסקס ומרסיה, והנהיג את מה שנותר מממלכות האנגלים.

במהלך שנות ה-880 נעלם צ'לוולף, אחרון מלכי מרסיה. את מקומו תפס אדם בשם את'לרד, אשר היה "אדונה של מרסיה". את'לרד היה אציל כפוף לאלפרד, אשר משל בשטח הצפוני-מערבי של מרסיה (חלקה האחר של מרסיה היה נתון לשליטה ישירה של הדנים). אלפרד נתן לאת'לרד את בתו את'לפלייד Æthelflæd לאישה, והיא שלטה במרסיה לאחר מותו, מ-911.

כאמור, לאחר עזיבת צבא הכופרים את אנגליה ב-879, אלפרד חשש מחזרתם. ב-884 התממשו חששותיו כאשר כח ויקינגי מהיבשת פלש לאזור קנט, ותקף את הברג החצי-בנוי ברוצ'סטר. גם במצב זה הצליח הכח המקומי להחזיר לויקינגים מנה אחת אפיים, וחצי מהם נסו בחזרה מעבר לתעלה. החצי השני הבטיח להתנהג ויפה ואף מסר בני-ערובה על מנת להבטיח שיעמדו במילתם, מה שלא מנע מהם לתקוף שוב. לא ידוע לנו מה עלה בגורלם של בני-הערובה.

כח פולש זה נהנה מתמיכה של הדנים במזרח אנגליה, ואלפרד החליט שהגיעה השעה לתקוף אותם. צי ספינות של אלפרד נחת בחופו המזרחי של האי הבריטי, לחם בדנים ותפס 16 ספינות אויב. לאחר היתקלות נוספת עם צי דני בלב ים, חזר חלק מהכח בחזרה לווסקס. אמנם לא היתה זו הצלחה כבירה, אבל אלפרד העביר לדנים מסר חד וברור. יש הרואים בפעולה זו את ראשיתו של הצי האנגלי המפואר.

ב-886 שיפר אלפרד את ביצוריה של לונדון, אשר סבלה מפשיטות חוזרות ונשנות של הדנים לאורך עשרות השנים האחרונות, ונתן את השליטה בה לאת'לרד. לונדון, כזכור, היתה עיירה בשטח מרסיה, ומהלך זה מוכיח כי ווסקס שלטה כעת על כל דרום אנגליה.

מבחינת הממלכה הדנית במזרח אנגליה, אין לנו כל מקור היסטורי. ידוע לנו על מלך נוצרי בשם גות'פרית', אשר מלך באזור יורק ומת ב-895. גות'ראם מיודענו נותר נוצרי, ואף הטביע מטבעות עם שמו הנוצרי את'לסטן, אך לא ברור אם הכריח את נתיניו להתנצר. הוא מלך במשך 11 שנים ומת ב-890. כנראה שאחרי מותו לא הוטבעו מטבעות חדשים, ואנחנו אפילו לא יודעים את שמות המלכים שבאו אחריו.

פסלו של אלפרד הגדול בווינצ'סטר